צהוב מבפנים, אדום מבחוץ

האחד מכביסט, השני אדום בנשמה. לכאורה, תהום ספורטיבית עמוקה פעורה ביניהם. אבל עכשיו פיני גרשון ושמעון אמסלם הופכים לשותפים במיזם מפתיע. הדינמיקה ביניהם זורמת כל כך טבעי עד שנדמה שהם היו יכולים ממש להיות צמד סטייל אלי ומריאנו או אסי וגורי. אנחנו יושבים בבית קפה בצפון תל־אביב, שניהם מסתערים ביחד על כריך, מדברים כמעט ללא הפסקה, עוקצים זה את זה ללא הרף ומפלרטטים עם כל לקוח שנכנס לבית הקפה. מדי פעם גם פורץ ביניהם ריב קטן והם שוכחים לגמרי שהם נמצאים בעיצומו של ראיון. "אנחנו לא רבים, אנחנו מתווכחים", מתקן אותי גרשון.

כל אחד מהם מגיע ממקום אחר, במלוא מובן המילה. גרשון, יליד תל־אביב, הוא מגדולי המאמנים הישראלים בכל הזמנים והאיש שהביא למכבי תל־אביב שלושה גביעי אירופה. הוא איש של מספרים, אנליטי, רוצח בדם קר על המגרש. או במילים אחרות, מכביסט. "כשאתה בא למשחק, אתה בא לקרב. אין הרוגים, אבל לפעמים יש פצועים. אתה בא רק כדי לנצח".

כשאמסלם שומע את הדברים האלה, פניו מתעוותות כאילו קיבל בחילה. הוא נולד בשדרות, עשה את הקריירה שלו כקפטן הנצחי של הפועל תל־אביב, האנדרדוגית ההיסטורית, והראשון להגיד שהוא מעדיף את הדרך על פני הניצחון. מדובר בשחקן נשמה אולטימטיבי וככל הנראה באיש עם הלב הרחב ביותר שהתהלך אי־פעם על הפרקט. "בכדורסל", הוא אומר, "יש כמה פרמטרים שמנצחים משחק: נקודות, אסיסטים, ריבאונדים והגנה. אבל הפרמטר החמישי, והחשוב ביותר, זה חדר ההלבשה, הקבוצה, הצוות. ככל שיש יותר סינרגיה בתוך חדר ההלבשה, הקבוצה תצליח יותר".

ועכשיו השניים האלה, שביחד משלימים זה את זה, למרות — ואולי בגלל — ההבדלים ביניהם משתפים פעולה כמרצים בפני חברות ומנהלים שרוצים ללמוד על עבודת צוות וקבלת החלטות במצבי לחץ. מה הופך אותם, בכירים ומצליחים ככל שיהיו בענף הכדורסל, למנטורים שיכולים ללמד מנכ"לים איך עושים ביזנס? "יש דמיון בין עולם העסקים לכדורסל", מסביר גרשון. "מאמן כדורסל מקבל במהלך משחק 250 החלטות ב־40 דקות נטו, רובן בלחץ, חלקן בלחץ היסטרי. לא את כל ההחלטות האלה ניתן להביא מהבית, הרבה מהן הן תוצאה של הניסיון שנצבר בבטן, של האינטואיציה שלך".

לב טוטאלי

בניגוד לאינטואיציות של פיני — אמסלם תמיד הולך עם הלב. גם כשחקן וגם בחיים שאחרי הפרישה. "הייתה לי הזדמנות לחתום במכבי תל־אביב וויתרתי עליה", הוא מגלה, "לא הייתי מסוגל לעבור לשם". אבל ההחלטה האמיצה ביותר שעשה, או לפחות המפורסמת ביותר, הייתה כשהעניק את שרשרת החסינות שלו לטילטיל במועצת השבט של תוכנית הריאליטי "הישרדות", ובכך גזר את גורלו והודח מהאי כגיבור. "בהישרדות זה היה טוטאל הלב, עזרה לחבר בשעת צרה", הוא אומר היום. "ידעתי שזה הבחור שאני רוצה שיגיע עד הסוף. מה הסיכוי של נהג המונית, הבחור הצנוע, המקסים הזה? בתוכנית היה נראה אולי שאני מחזיק אותו, אבל זה היה הפוך. הוא החזיק אותי, עם חוש ההומור שלו, עם זה שהיה תמיד לידי. אני הרי לא מסוגל לשרוד בלי אנשים לידי".

איך הייתה החוויה שלך מהישרדות?

"זו חוויה שאי אפשר לתאר אותה. אנשים מסתכלים על זה כריאליטי, אבל אני מסתכל על זה כפאוזה בחיים. כמה הזדמנויות יש לך להתנתק מהטלפון לחודש וחצי?".

גרשון: "חודש וחצי זה אלו שנשארים עד הסוף".

אמסלם: "הייתי שם חודש ושבוע, וגם אחרי זה בווילה אין טלפון. אגב, בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה לנסוע, אבל אשתי אמרה לי שאני נוסע".

גרשון: "גם אני במקום אשתך הייתי עושה את זה. מדי פעם גם היא רוצה לדבר איזה ארבע מילים בבית".

אמסלם: "בהפקה של התוכנית ממש התעקשו שאסע, כי מישהו הבריז להם ברגע האחרון".

גרשון: "גם פה היית שחקן מחליף?!"

אמסלם: "בכל מקרה, הייתה חוויה אדירה".

איתי תורג'מן חושב אחרת ואומר בכל הזדמנות שהתוכנית, והדרך שבה הוא הוצג, הרסו לו את החיים.

"זו תוכנית שחושפת אותך באמת. אתה יכול לשחק אותה שבועיים, שלושה, אבל אחרי זה האמת יוצאת החוצה".

גרשון: "גם אני עומד להשתתף בתוכנית טלוויזיה".

אמסלם: "תקשיב לי, פיני, תבוא ליהנות. על האי היו אנשים שאמרו שהם באו רק בשביל הכסף, שונא את האנשים האלה. לך בשביל הכיף".

פיני, אתה עומד להשתתף בריאליטי?

גרשון: "אני לא מבין בדברים האלה, אבל זה משהו מעניין שלא היה עד היום. אבל אסור לדבר על זה".

אמסלם: "עזוב, לא תוציא ממנו כלום. הוא בונקר".

זיכרונות מארל וויליאמס

כבר תקופה ארוכה שגרשון ואמסלם מעבירים, כל אחד בנפרד, הרצאות בפני מנהלים בכירים. ההצלחה האדירה של גרשון הפכה אותו למרצה מבוקש, וההרצאה של אמסלם, "איך לנצח ולהישאר בנאדם", שעוסקת במנהיגות אישית וקבוצתית ובבניית צוות מנצח, הספיקה להסתובב כבר בכל הארץ. כעת הם חוברים זה לזה עם סדנה חווייתית בשם "על המגרש", מבית היוצר של סוכנות המרצים "ידע במדיה", שנועדה להעניק למנהלים כלים שנשאבו מתחום הכדורסל ומהניסיון הרב שצברו השניים במהלך השנים על המגרש.

את הקשר הראשוני יצרו בידע במדיה עם אמסלם. "שמעון הוא בנאדם שאתה נפגש איתו, וישר אתה רוצה לחבק אותו", אומרת אילנית נדב־גרינבלט, מנכ"לית ידע במדיה. "אחרי שהתרשמנו מההרצאה שלו, החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה". הרעיון היה לצרף לתמונה איש כדורסל נוסף, פיני גרשון, ולהפוך את הסדנה המשותפת של השניים לאירוע יוצא דופן. "במקום רק לדבר החלטנו להפוך את זה למשהו חווייתי", אומרת נדב־גרינבלט. "אין כמו להרגיש משהו בפועל, על המגרש".

אז אם אי־פעם חלמתם להשתתף באימון של קואץ' גרשון, ואחר כך לרדת לחדר ההלבשה ולשמוע שיחת מוטיבציה מקפטן אמסלם - זו ההזדמנות שלכם. "כל מה שאתם צריכים זה נעלי ספורט ומצב רוח טוב", מבטיח אמסלם. הסדנה מתחילה באימון של שעה וחצי שמעביר גרשון, כולל משרוקית ומילים כמו "דיפנס" ו"ריבאונד". "כבר במהלך האימון הזה אנחנו יודעים להסתכל מהצד ולהגיד מי המנהיג, מי זה שבורח מהכדור ומי אחראי על מצב הרוח", מסביר אמסלם. "את כל הדברים האלה אפשר להשוות גם לעבודת צוות במקום העבודה". לאחר מכן ממשיכים לארוחת בוקר קלה, ואחריה להרצאה של אמסלם ולדיון בתובנות שעלו מהאימון של גרשון, ושיכולות לשפר את עבודת הצוות והניהול.

"אני מאמן כדורסל כבר חמישים שנה", אומר גרשון. "אבל מה שעשיתי זה יותר ניהול מאשר אימון. כולם יודעים לעשות תרגיל בכדורסל, אבל אימון זה המקצוע היחיד שבו אתה מנהל אנשים שמרוויחים יותר ממך, ולכן אתה צריך להיות איש של אנשים. כדי לבנות קבוצה צריך לדעת לבנות צוות שיעשה את העבודה בצורה הכי טובה. זה נכון בכדורסל ובעסקים".

את הסינרגיה הזו, או ליתר דיוק חוסר הסינרגיה, פגש אמסלם ביום הראשון שלו בהפועל תל־אביב ב־1985, אחרי שבדיוק החתימה את ארל וויליאמס הגדול, מי ששנים ספורות לפני זה הוביל את מכבי תל־אביב לזכייה בגביע אירופה. "לאחר שארל הצטרף לקבוצה הוא נכנס לחדר ההלבשה, עם הסיגריה מרלבורו ביד, הסתכל על הקפטן שלנו מייק לארגי ואמר לו 'קום מהכיסא הזה, זה הכיסא שלי'. ברגע שמייק קם מהכיסא - נגמרה העונה של הפועל תל־אביב. דווקא הייתה לנו קבוצה טובה, של אנשים חמודים, אבל כשאתה מכניס תפוח רקוב אחד לארגז, אין סיכוי שזה יישאר נקי. זה הגיע למצב של מכות בחדר ההלבשה".

מפתיע לגלות שמי שהיה מאמן הפועל באותה עונה הוא גרשון. "אמסלם הלך רחוק. זה לא התחיל בחדר ההלבשה, אלא במלון בניו־יורק, כשאני לא רציתי את וויליאמס, והפועל תל־אביב החתימה אותו בכל זאת".

מתברר שכבר אז הייתה לגרשון עין לשחקנים. את וויליאמס הוא לא רצה, אבל בחור צעיר אחד משדרות, עם שם בעייתי, דווקא כן מצא חן בעיניו. "אני אשם בקריירה של שמעון", מגלה גרשון. "העוזר שלי, ישראל לב, אימן בקבוצת הפועל שער הנגב באותה תקופה. יום אחד הוא אמר לי שיש שם שחקן של שני מטר ומשהו. כנראה ששמעון נעל נעליים גבוהות באותו יום. שאלתי אותו איך קוראים לו, אז הוא ענה לי 'שמעון אמסלם'. הדבר הראשון שאמרתי לו זה 'מה אנחנו עושים עם השם הזה?'".

למרות השם, ואולי בעזרתו, הגיע אמסלם להפועל תל־אביב ועשה שם חיל. גרשון עזב בתום העונה, אבל אמסלם נשאר. "אחרי שלוש שנים כבר הייתי קפטן הקבוצה, הקפטן הכי צעיר בתולדות הליגה עד אז", הוא אומר בגאווה שלא נשחקה.

רבע מיליארד שקל לפח

מעבר לסדנה המשותפת, גרשון ואמסלם נפגשים מדי פעם באולפני ערוץ הספורט, שם הם משמשים כפרשנים, ומשתפים פעולה במסגרת פרויקט "נגב סל", לעידוד הכדורסל בדרום.

איך אתם מסבירים את העונה הכי גרועה בהיסטוריה של מכבי, שהסתיימה לאחרונה?

גרשון: "אני אמרתי שיהיה כישלון. במבחן בחירת השחקנים, אם היו להם את הנתונים שאני ידעתי, הם היו יכולים לצפות למה שיקרה. אבל הם בדקו שחקנים לפי מספרים, לא לפי אישיות".

אמסלם: "זרקו לפח רבע מיליארד שקל בשלוש שנים".

אם כבר מדברים על אישיות: מי השחקן הכי טוב שיצא לכם לעבוד איתו מהבחינה הזו?

אמסלם: "פרוויס שורט, שחקן אן־בי־איי שהגיע להפועל תל־אביב בסוף הקריירה שלו. ההתנהלות שלו, המקצוענות שהביא למגרש, הכבוד שנתן לשחקנים מסביבו, להנהלה, לקהל, זה היה משהו יוצא דופן. זה היה בנאדם שהתביישת לקלל לידו, בגלל יראת הכבוד".

גרשון: "אצלי זו הקומבינציה של שאראס ופארקר (שארונאס יאסיקביצ'יוס ואנתוני פארקר, שזכו יחד בשני גביעי אירופה עם מכבי תל־אביב תחת גרשון, א"א). שאראס היה ווינר, ערס במובן החיובי. פארקר, מעבר לזה שהיה רקדן על המגרש, כל כך אהב להתאמן ותמיד הגיע ראשון ועזב אחרון".

אמסלם: "זה ההבדל בין מישהו שיש לו כישרון לבין מי שעובד קשה. את מי אתה בוחר קודם, פיני?"

גרשון: "אם אתה רוצה מחשבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, יוזמה וביצים – אז שאראס. זה המתכון להצלחה, בכדורסל ובעסקים".

אמסלם: "אני הולך על פארקר". •

"הישרדות" משודרת בשבת ב־21:00