גם כשבאתי לבקר אותו בבית, אחרי עוד סבב כימו, הוא עדיין היה הוא. אותו גבר יפה תואר, עם כובע מצחייה ועיניים יוקדות מטוב, רק הרבה יותר רזה. ושאסור לחבק אותו, כי המערכת החיסונית חלשה. אבל מאחורי הצדודית החיוורת עמדה נפש בריאה אפילו יותר מפעם. כמה חזק הוא היה, אמיר פרישר גוטמן ז"ל, במיוחד ברגעים כאלה של חולשה.

רוי בן השלוש וחצי, הבן של אמיר ושל ינאי, בדיוק שיחק אז בחצר. רדף אחרי חיפושיות. חקר את סוגי הצמחים השונים, כאילו לא מודע לקרב שמתרחש אצל אבא בגוף. אבל זה ילד חכם בצורה בלתי רגילה. ובוגר. והוא ידע יותר מכולנו.

אמיר לא רצה להעציב את רוי, אז כשכאב לו הוא הלך להתפתל לבד בחדר. בהפוגות בין לבין חייך והצחיק אותי כמו תמיד. כמו בימים שהכרנו לראשונה ושיחקנו יחד במחזמר "הלהקה" בהבימה. הייתי אז בת 26, וחבר שלי בדיוק עזב אותי ולא היה לי איפה לגור. אז אמיר שיכפל לי מפתח ופינה לי מיטה בדירה הלא גדולה שלו. גרתי אצלו חודשיים, עד שמצא לי בעצמו דירה חדשה, לבשתי לו את התחתונים ובכיתי על כתפו.

אבל כמו תמיד, גם כשהיה חולה בעצמו, אמיר באמת התעניין בשלומי ולא רק שאל. הפגין בקיאות במשברים המדומים שעברתי, והאמנתי שהם אמיתיים. נשבע שברגע שיירפא, יילחם כדי שיתירו שימוש בקנאביס לכל החולים, כי זאת תרופה, והיחידה שמספקת לו הפוגה מהסבל. הודיע שיהיה שם תמיד בשביל כל מי שרק יבקש. לא שזה חדש. אמיר תמיד היה שם, גם בשביל אלה שלא ביקשו. תמיד היה מוכן להילחם כשקראו לו לדגל. והייתה בו חמלה. והיה לו מבט עתיק, חכם. הוא הבין משהו גדול על החיים. הוא היה גדול מהם, גדול גם מהמוות.

רק לפני שנה וקצת, כבר חיכינו לו ביחד.

מוזר איך מתכונן אדם לפרידה מחייו כשזאת בכלל לא הפרידה הנכונה. מי כתב את התסריט, בחר את התפאורה הפסטורלית וליהק את הגיבור?

תקופה ממושכת הוא נלחם באותו קרב מדומה, שהיה נדמה אבוד מראש. כשנפגשנו שוב, הפעם באולפן שלי, הוא רק רצה לשיר. הזמן שעבר לחץ עליו כמו משקולת. ראיתי שכבר קשה לו לשאת את המשא.

לא סיפרתי לו אז שכבר חודשים אני מנהלת שיחות ארוכות עם חברה שלי מסן־פרנסיסקו, שעובדת במרכז העולמי לחקר הסרטן. שקראתי כל מאמר באנגלית בתחום. שהפכתי כבר למומחית, ושכל הנתונים מצביעים על סיכויים אפסיים לשרוד.

אבל סטטיסטיקות הן לא פקטור. המחקרים לא פגשו מעולם את אמיר. הם לא בכו לו על הכתף בגיל 26, או לבשו לו את התחתונים. ארמני בצבע לבן. עם ריח של כביסה שממציאה מחדש את המילה נקי. אלא מה.

כשהגיעה הבשורה המטלטלת שהאבחנה שגויה, שהוא בכלל בריא, נעתי בין אושר עילאי לכעס תהומי. אבל האושר של אמיר ניצח כל כעס. הוא הודיע שזהו. עכשיו יוצאים לדרך חדשה. הוא מתחיל למלא את התפקיד שלו בשביל כל הנשמות שהפכו לאחוזים. אפילו הסטטיסטיקות התחילו לשיר. כי לאמיר כבר היה מחזמר מוכן, שכתב בבית החולים, בזמן שהרופאים כתבו עליו הספדים.

בשבת האחרונה, כשחגגתי לאורי יום הולדת חמש, פה בחצר, אמיר חגג יום הולדת שנה בחוף עתלית. מבחינתו, זאת הייתה לידה מחודשת. אחרי כל מה שעבר, משהו בו עבר תיקון, והוא מצליח להגשים ייעוד. לא רק לשיר. לא רק לביים. לא רק להיות בן אדם שרואה שבר מתחת לחיוך.

בשנה החולפת אנשים ממש נשאו אליו עיניים כמו לשמש. הוא עזר להרבה מאוד חולים שאני מכירה אישית וגם הוביל כהרגלו את המאבק למתן זכויות שוות לזוגות חד־מיניים, בסוגיית האימוץ.

לכן גם החוק המתוקן שחייב לעבור צריך להיקרא על שמו. תראו לי את הילד שלא היה רוצה כזה אבא, או את הילדה שלא הייתה בוחרת כזה דוד.

האיש שתמיד ידע להגיד את המילה הנכונה, בזמן הנכון, שוב עשה את המעשה הנכון, ובאצילות נפש והציל את חיי אחייניתו על חשבון חייו בקרב האמיתי.

אמיר, אני חייבת להגיד לך תודה. על כל מה שעשית בשבילי לאורך השנים. וסליחה. שלא עניתי על הווטסאפ האחרון, כשחשבתי שנדבר כבר כשיהיה זמן. אין זמן אחר. החיים קורים עכשיו.

עכשיו אני הולכת לחפש שמלה לבנה להלוויה שלך, כי בהודעה שקיבלתי ביקשו לבוא בבגדים לבנים, למרות שאין אף בגד לבן שמשתווה לטוהר שלך. איש נקי ויפה שכמוך.

אמרת שגיבורים תמיד מנצחים. נשבעת שהטוב גובר בסוף על כל ציר רשע. אני מאמינה לך. אתה הניצחון עצמו.

אתה זה שחיבקת אותי בדיוק כשהייתי שבורת לב והייתי צריכה, כשהיית עוד איש זר, שהוכחת לי שעוד יש סיכוי לאהבת חינם.

אני שולחת אור לחברים ולמשפחה, שנלקח מהם היום האור הנדיר הזה, בקצה מנהרת היומיום.

והחושך שאופף אותי עכשיו הוא חושך מוזר, כי הוא ריחף פה על פני תהום כבר תקופה. אבל זאת רק פרידה מגוף. הנפש של אמיר תישאר איתנו תמיד.

אני לעולם לא אוכל לשכוח את זה שהיה לי חבר, שהיה לי אח, שהושיט לי יד בעת צרה. שראה. ששיכפל מפתח ופתח את הלב, בלי לבקש בעצם כלום. וזה, באותם רגעים, היה הכל.

נוח על משכבך בשלום. אין קץ לדמעות.

agvaniot@gmail.com