שבת 31 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 27.07.2017
    מהומת אלוהים? בקטנה
    בן–דרור ימיני

    אלה היו שבועיים של מבוכה. שבועיים שבהם הרדיקלים זכו לפריחה. שבועיים שבהם עם עוד קצת התלהמות, עם עוד שמן למדורה, היינו רואים כאן שריפה גדולה. כולם חכמים לאחר מעשה. בזמן אמיתי, כמספר גורמי הביטחון שהופיעו לפני הממשלה – כך מספר הדעות שהם שמעו. לא, לא קל לקבל החלטות בתנאים הללו. ובמדינה שבה כל התנהלות שהופכת לפרשה מגיעה לוועדת חקירה – יש חשש שההחלטות יתקבלו בהתאם לחקירה שתבוא ולא בהתאם לאינטרסים האמיתיים.

    כך שכדאי לספר שכאשר הקולות מהשטח הלכו והקצינו, ויחד איתם המבוכה, התנהל דיאלוג בערוץ שקט. כבר שנים שקבוצת אנשי דת, יהודים ומוסלמים, מנהלים דיאלוג. לא מדובר ב"חשודים הקבועים", ששייכים לזרם הרפורמי או הליברלי. להפך, מדובר בדיאלוג ששותפים לו רבנים מהאגף החרד"לי והמתנחלי. את הצד הישראלי מוביל הרב מיכאל מלכיאור, וחברים בו גם אבי גיסר, רב ההתנחלות עפרה, ויעקב אריאל, רב העיר רמת־גן. מהצד הפלסטיני השתתפו השייח' עימאד פלוג'י מעזה וד"ר נאסר א־דין שאער משכם, שניהם בוגרי הכלא הישראלי, שניהם שרים לשעבר ברשות הפלסטינית מטעם החמאס. "כל מי שמקבל את העיקרון שמתנגד לאלימות יכול להיות חלק מהדיאלוג. גיבשנו קואליציה משמעותית לקדם את השלום על בסיס דתי", אומר מלכיאור, "לא כדי להחליש את המנהיגות הפוליטית אלא כדי לשנות את האווירה".

    מלכיאור, יחד עם שותפיו מהצד הפלסטיני, עמלו בימי המבוכה כדי לעצור את הגלישה לתבערה גדולה. אפשר לטעון שמדובר בהתקפלות מוחלטת של הצד הישראלי. זה לא מדויק, משום שהדברים הרבה יותר מורכבים. בשנתיים האחרונות עמלו אנשי הווקף כדי לסלק את מחרחרי המדון, ובהם ראאד סלאח. דווקא הפיגוע הרצחני לפני שבועיים העניק להם רוח גבית. הם חזרו לשטח. ללא גיבוש המתווה, בלילה שבין רביעי לחמישי, הם היו הופכים למנהיגי המאבק. המתווה מחזיר את השליטה לאלה שלפחות תומכים בדיאלוג.

    הדיבורים על יד קשה ועקשנות הם חסרי אחריות. יש כבר את ארדואן והחמאס וסלאח ששופכים דלק. אין צורך לספק להם עוד. ברקע יש גם שסע בתוך המחנה הסוני. מצד אחד הציר הסעודי־מצרי־ירדני, ומצד שני הציר הטורקי־קטארי־חמאסי, שברמה מסוימת מחובר לאיראן. גיבוש המתווה הוא גם ניצחון לציר הקצת יותר מתון. זה לא נגמר. ארדואן, החמאס וסלאח יחפשו כל דרך כדי לחבל במתווה ולחדש את המהומות. יש חסידי מלחמת דת גם בצד הישראלי.

    נכון לעכשיו, ידם של המתונים על העליונה. הדיאלוג הבין־דתי הוכיח את עצמו. זה לא אומר שזה יחזיק מעמד. זה רק אומר שלפעמים, רק לפעמים, כדאי לחשוב על מסלולי הידברות פחות פוליטיים. הפעם הם הוכיחו את עצמם. אולי, מי יודע, הם יכולים להפתיע לטובה גם במשימות הרבה יותר כבדות.

     

    חוק הלאום הוא בעיקר חוק מיותר. זה לא שהתוכן שלו פסול. החוק גם לא מפלה מי שאינו יהודי כפי שטוענים נגדו. אבל צריך להזכיר שחוקי היסוד, שכוללים את ההכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, התקבלו בתמיכה רחבה. אבל הימין לא מסתפק במה שיש. הוא מותח את החבל שלא לצורך. זו לא "חזרה למוסכמות יסוד לאחר שבית המשפט פגע בעיקרון של מדינה יהודית", כפי שטען השר יריב לוין. זו בעיקר פוליטיקה קטנה.

    עכשיו צריכים חברי הכנסת של המחנה הציוני ויש עתיד להחליט. ונדמה שזו אחת הסיבות שהליכוד מריץ את החוק. הוא רוצה להוכיח באותות ובמופתים שהמפלגות הללו לא מספיק ציוניות. כאילו כל הצעת חוק ימנית מחייבת תמיכה אוטומטית של חברי כנסת מהמפלגות הציוניות. אז נא לא להיבהל.

    אלא שיש תגובה ציונית הולמת בדמות הצעת חוק הלאום של בני בגין שאימצו הח"כים של יש עתיד. היא הרבה יותר ממצה והיא כוללת פסקה מתוך מגילת העצמאות, שמדגישה גם את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי וגם את עקרון השוויון. היא מביאה לביטוי הוגן יותר את מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. פעם אחר פעם מתעקשים חברי כנסת מהימין על "דווקא", באמצעות הצעות חוק שרק מספקות דלק לעוכרי ישראל, ואין בהן טיפת תועלת לאינטרס הלאומי. הם מתעקשים על פעם נוספת.

     

    כל אימת שנדמה לנו שהעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים חצה את הקו האדום, מתברר שהיד עוד נטויה. ההקצנה הופכת לטירוף גמור. הביקורת הלגיטימית על מדיניות כזו או אחרת הופכת להזדהות מוחלטת עם הרצח והרוצח. הטענה שכל מאבק לשחרור לאומי כולל אלימות הופכת להצדקה מוחלטת של רצחנות ג'יהדיסטית ואנטישמית. הכותב הוא בכיר הכותבים של העיתון. שמו הולך לפניו בעולם. הוא ככל הנראה העיתונאי המעוטר ביותר והפופולרי ביותר בחוגי האקדמיה והתקשורת בעולם. מאמריו מצוטטים או מתפרסמים במלואם בעיתוני העולם במסגרת תעמולת השקרים נגד ישראל.

    הפעם הוא התעלה על עצמו וכתב טקסט שכולו הבנה לעומר אל־עבד, שרצח שלושה בני משפחה בחלמיש. איך ישראל לא מבינה את מניעיו? איך ישראל לא מבינה שזו התוצאה של הנישול והעינויים? נשמע הגיוני. נישול ועינויים הם אולי לא סיבה לרצח, אבל הם בהחלט סיבה לתסכול. מאבק למען חופש ושוויון ועצמאות הוא מוצדק, וההיסטוריה מבהירה שמאבקים כאלה כללו גם אלימות.

    אלא שזה לא הסיפור של הרוצח אל־עבד. ב"צוואה" שלו, שהפכה לטקסט מכונן אצל המעריץ שלו, הוא לא מחה על שום נישול ולא על עינויים וגם לא דרש ולא ביקש חופש, שוויון או שחרור לאומי. להפך. הוא מדבר על חלומות ושאיפות, אומר שאהב את חייו ומגיש טקסט ג'יהדיסטי למהדרין, מתוצרת דאעש וחמאס. טקסט שהוא תוצאה של הסתה ושטיפת מוח. הוא נשבה מן הסתם במלכודת העלילה הישנה, שעוברת כחוט השני בין המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ועד לראאד סלאח. העלילה על מזימה יהודית להרוס את אל־אקצה. הרי גם בקרב מוסלמים בעולם יש התנגדות לג'יהדיזם. הרי גם שם יודעים שמדובר בתהליך הרסני ורצחני שהם הנפגעים העיקריים שלו.  

    עד שמגיע העיתונאי הבכיר ומהלל דווקא את הג'יהדיסט, תוך הסתרת העובדה שבטקסט הרצחני שלו הוא הבהיר שהוא יוצא למסע הרצח משום ש"היהודים הם בני קופים וחזירים". למה להרוס תיאוריה מטומטמת עם עובדות.

     

    "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי", כתב ברל כצנלסון בשנת 1936, "שכל מה שעושה אויב עמם, כל רצח, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" הוא הזכיר שם, כצנלסון, את ימי הפרעות ברוסיה, ב־1881, כאשר "בנים ובנות לעם ישראל הדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי".

    81 שנים עברו מאז שכתב כצנלסון את הדברים. וכאילו הם נכתבו אתמול. 

     

    bdyemini@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.07.17 , 17:51