עדנה של הדר: “אני חיה בכל המובנים, אבל הדר תמיד יהיה חלק מהחיים האלה”

עדנה סרוסי (27, "אני גדולה מהדר בחצי שנה") עדיין עונדת על הקמיצה של כף ידה השמאלית את טבעת האירוסים שהעניק לה הדר. יהלום קטן. "הוא אמר שזו טבעת עדינה ואצילית כמוני", היא מספרת. שורשיה נטועים בגני טל שבגוש קטיף. משפחה בת חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. היא הקטנה מכולם.

קראו עוד: החברים מספרים על הדר

"עד היום אני מלמד את תלמידי המכינה לעשות את התנועות של הדר, לזכרו", מוסיף הרב עציון.

"אחר כך הוא התחיל לבוא אלינו הביתה", מספרת ענת. "שמעתי אותו מדבר, התרשמתי מהעומק שלו והוא מאוד הזכיר לי את אחותי עדנה. שאלתי את עדנה לדעתה והיא הסכימה לפגוש אותו".

"הדר צילצל ודיברנו ארבע שניות", משחזרת עדנה. "הוא היה מאוד תמציתי. הדר לא היה טיפוס של שיחות ארוכות מדי. את מה שהיה לו לומר הוא אמר בשנייה הראשונה. קבענו להיפגש בחוף הים בראשון־לציון. אני אוהבת את הים מאז ימי גוש קטיף, וראשון־לציון הייתה באמצע הדרך, בין כפר־סבא לבין המיקום החדש של גני טל. הדר הקדים ברבע שעה ואני איחרתי בחצי שעה. הוא חיכה לי 45 דקות בחנייה. כשסימסתי לו שאני סוף־סוף מגיעה, הוא יצא לקראתי ונראה כמו ילד בן שבע, עם חולצה לבנה של המכינה, שצוחק ממבוכה. כשהתנצלתי על האיחור, הדר אמר שניצל את הזמן כדי לסרוק את השטח וכבר מצא מקום שבו נוכל לשבת.

"זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא יצא לדייט והוא לא כל כך ידע מה לעשות. הוא הציג לי שאלות שנשמעו כמו מתוך טופס מוכן כמו 'כמה אחים יש לך? מה התחביבים שלך?' זה שיעשע אותי. חזרתי הביתה בתחושה של 'וואו'. עדיין לא ידעתי אם הוא מתאים לי, אבל הרגשתי שיש בו משהו גדול. התחושה הזו נבעה מהפשטות שלו, מהחיוך שלו. הרגשתי שהוא לא ניסה להרשים אותי, שהוא לא עשה עליי פוזות. הוא דיבר בקיצור מאוד על עצמו, לא תפס מעצמו לרגע. באותו הערב הוא שלח לי הודעה שהיה נחמד מאוד.

"היינו יחד שנה וחצי ברוטו. היו מהמורות בדרך, גם מצידי וגם מצידו. יותר מצידי, מפני שזה לא פשוט לצאת עם איש צבא. הסתכלתי על חברות שלי שהתראו עם בני זוגן שלוש פעמים בשבוע ולא ידעתי איך להתמודד עם המרחק. לא יכולנו לדבר מדי יום, וגם כשהוא צילצל הוא היה מוקצב בדקות. אחרי חמישה חודשים נפרדנו בפעם הראשונה.

"הוא הציע לי נישואים חודש לפני שנהרג, ביום שבו שלושת הנערים הובאו לקבורה. לא הכרתי אותם, אבל הרגשתי צורך ללוות אותם בדרכם האחרונה. הגעתי לבית העלמין במודיעין לפניו והתקדמתי עם הצועדים. הדר, שסיים תפקיד ויצא לרגילה, שמע ברדיו שהכניסה לבית הקברות נחסמה, אז יצאתי אליו. שמענו את שידור הלוויה ברדיו, במכונית, ואחרי שקצת נרגענו הוא אמר לי שהתכונן לבוא עם טבעת, לפי הטקס, אבל עכשיו הוא מרגיש שזה לא העיתוי המתאים.

"נסענו לירושלים, שם גרתי, ישבנו בגן הפעמון והוא נתן לי נאום ספונטני על הימים הקשים שאנחנו עוברים. לדבריו, על מנת לראות אור גדול יש ללכת בין המצרים כדי לא להסתנוור. למרות המועקה של היום הקשה, החלטנו לצלצל להורים ולבשר להם. למחרת הוריו הגיעו לבית הוריי, בגני טל. כששתי המשפחות ישבו לדבר, הדר עבד עליי. הוא אמר שעליו לקפוץ לאיזשהו מקום וביקש שאתלווה אליו. אחד מחבריו אירגן לנו הפקה קטנה, עם מרשמלו ונרות ושלט 'עדנה, התנשאי לי?' הדר כרע ברך, כמו שצריך, והוציא טבעת".

היום היא סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בן־גוריון וגרה בדימונה עם שותפה. "מדי פעם מזהים אותי ברחוב בתור 'עדנה של הדר' ומגיבים אליי באמפתיה ובאהבה".

למה את עדיין עונדת את טבעת האירוסים?

"זו מתנה שקיבלתי מהדר ונעים לי להרגיש אותה על אצבעי. אני שומרת על קשר עם משפחתו של הדר, גם עם אחיו התאום צור, שלומד משפטים והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ואני מרגישה שהדר תמיד יהיה חלק מהחיים שלי".

כבר מכירים לך בני זוג?

"זה פחות רלוונטי. מה שחשוב הוא שהגעתי להבנה שאני רוצה להמשיך בחיים שלי. אני רואה את עצמי חיה בכל המובנים וזה לא סותר את הנוכחות של הדר בחיי. זה יהיה מורכב, אבל אלמד לעשות את זה".