"בטירונות הדר אמר לנו: 'אני מקווה שאף אחד מכם לא יצטרך לקפוץ על רימון ולקבל צל"ש. התרומה הנוכחית שלכם לעם ישראל היא שהשירותים יהיו נקיים'"
הנער שלמד משניות בעזרת מוזיקה מהסרט "מלך האריות" וכיכב בפאה בלונדינית במסיבת סיום שנה. לוחם הסיירת שהפקיר נשק והוצמד למטאטא. מפקד הצוות שלא ויתר לחייליו - ודרש לא פחות מעצמו. במלאת שלוש שנים לנפילתו של הדר גולדין בצוק איתן נפגשו החברים, המורים, הארוסה ואחד מחייליו כדי לספר על השילוב הנדיר בין חוכמה עילאית לשמחה אינסופית, בין ליצנות לרצינות
אילולא נחטף ונהרג בצוק איתן, השבוע לפני שלוש שנים, קרוב לוודאי שסגן הדר גולדין היה עדיין במדים. "אמרתי לו שגם אני רוצה אותו בחיים שלי", מספרת ארוסתו עדנה סרוסי, "והקשר שלנו ידע פרידות בגלל המחויבות הטוטלית שלו לצבא. לכן סיכמנו שהוא ישרת עד שיגיע לתפקיד מ"פ, מה שהיה אמור לקרות בערך בעוד שנה".
"באמת?" תוהה מולה אביתר דוד (25), חברו לכיתה של גולדין במכינה הקדם־צבאית בעלי, שבמשך שנתיים השתתף איתו בהצגות ובתעלולים ועכשיו הוא סטודנט למזרח תיכון ואיסלאם, נשוי ואב טרי. "אני דווקא חושב שהיום הדר כבר היה משוחרר ומשולב בחיים האמיתיים. אולי לומד אמנות".
ארוסתו של הדר, עדנה: “אני חיה בכל המובנים, אבל הדר תמיד יהיה חלק מהחיים האלה”
"לא, הוא רצה ללמוד אדריכלות", אומרת סרוסי.
"נכון, גם איתי הדר דיבר על אדריכלות", מעיד אור גרינברג (22), ששירת בגבעתי תחת פיקודו של גולדין, מהטירונות ועד אמצע המסלול. "שנינו אהבנו לצייר. בשלב מסוים הבנתי שאמן גדול אני לא אהיה, ולכן עברתי צד. לפני עשרה חודשים השתחררתי ואני לומד באריאל הנדסת בניין".
"אני חושב שגולדין כבר היה אבא", מוסיף דוד.
"אם זה היה תלוי בי, אולי כבר היו לנו שני ילדים", סרוסי מהנהנת במבוכה.
"לדעתי, הדר היה חוזר לעלי, כמוני, ולומד איתי בישיבת בוגרי הצבא", מעריך אלחי רפואה (26), שלמד איתו במכינה הקדם־צבאית ושירת איתו בגבעתי. "יותר מארבע שנים העברנו ביחד, במכינה ובצבא. המוזיקה חיברה בינינו, ועכשיו, תוך כדי לימוד, אני מרגיש אותו עומד מאחוריי, ממש שומע את הקול שלו". כיוצא "כוכב נולד", הקליט רפואה את השיר "מגש הכסף" לזכר חברו.
שעות רבות אנחנו יושבים ומדברים על הדר גולדין, שהיה אמור להיות היום בן 26 וחצי, ורק בסיום השיחה שואל נתנאל אלישיב, שהיה הר"מ (רב מחנך) שלו בישיבה: "שמתם לב שלא ראינו אף דמעה?" ר"מ נוסף, פנחס עציון, שרעייתו ענת שידכה בין אחותה עדנה להדר גולדין, שואל את הנוכחים מי רעב, וזהו קוד שמובן רק להם.
גולדין היה מכור לשווארמה וחלק מהם נוהגים לאכול מנה לזכרו ביום הולדתו. "כשהוריו, לאה ושמחה, באו למכינה לבקר את הדר ואת צור, אחיו התאום, הם קנו להם שווארמה", הם נזכרים. "בצבא הדר פינטז על הרגע שבו יגיע לתחנה המרכזית, לא משנה באיזו עיר, ויזמין שווארמה הגונה".
מעיף גמרא באוויר
אז איזה מין איש הוא היה, אני שואלת, והתגובה הראשונה היא צחוק. איך לא. הצילומים מדברים והסרטונים קורעים. הנה הוא, בפאה בלונדינית, מחקה דמויות, רוקד ומרקיד כאילו אין מחר, כאילו כל רגע של אושר יכול להימשך עד אין סוף.
"היינו כ־20 חבר'ה בכיתה, בעלי, ודי היה במבט אחד כדי לזהות שהדר הוא בן אדם מיוחד", מספר רפואה. "הוא היה מהתלמידים הכי מחודדים. כשלמדתי איתו בחברותא בקצה בית המדרש, הוא היה מעיף גמרא באוויר. זה הביטוי שלנו למי שקולט בצ'יק. כשהדר היה עייף, הוא למד בעמידה, עם כוס קפה שחור ביד, וירה וירה, אבל בשמחה. כמה חכם — ככה ליצן. הוא היה ממשיל סוגיה לקטע מ'שר הטבעות', ובמסגרת שינון הפסוקים הוא היה שר אותם לפי מנגינות של שירים מ'מלך האריות'.
"במוצאי שבת עשינו תורנויות מטבח וניקיון, שעם כל הכבוד להן זה באסה אחת גדולה, אז הדר אירגן קרבות. את המכסה של הסיר הוא הצמיד לחזה בתור מגן. הוא תופף על מחבתות, לקח צינור, השפריץ עלינו, והמצקות שימשו לנו כמשוטים של ספינות. היה בו שילוב נדיר בין חוכמה עילאית לשמחה אינסופית".
הרב עציון מצטט את הפסוק של דוד המלך מספר תהילים: "ואנוכי תולעת ולא איש", ביטוי של ענווה, ומספר איך גולדין שילב בינו לבין כיף. "יש משחק מחשב שנקרא 'תולעים' – הן נלחמות זו בזו – והוא צייר אותן יחד עם הפסוק. עשינו מהציור גלופה לחולצת מחזור. היו לו ציורים מופשטים לצד קומיקס ושטויות, המון שטויות".
"הוא גם הכין את התפאורה למסיבת פורים", מוסיף הרב אלישיב ופותח את הלפטופ המלא בצילומים. "הנה, כאן הוא כתב 'אולפנת אלישיב'. למה אולפנה? אמנם אני אב לשמונה, אבל באותה תקופה היו לי רק בנות. והנה ציור שלו שמבוסס על מקרה אמיתי. באחד הימים המחשב שלי התפוצץ כי חיברתי אותו לשנאי לא מתאים — מה שהסב לי עוגמת נפש ולהדר קורת רוח. בעיניו זה היה מצחיק.
"ראיתי בו את התגלמות הפסוק 'בכל דרכיך דעהו', מפני שהוא עבד את השם גם ברצינות שלו וגם בצחוק שלו. ברגע שהדר נכנס לחדר, אף אחד לא נשאר אדיש. מתוך רגישות לזולת הוא זיהה אם מישהו עצוב ולא נתן לו להישאר ככה. הוא הכריח אותו לקום ולרקוד, וכשסיימנו ערב כיתה בביתי — התלמידים הרבו לשרוץ אצלי — הדר היה הראשון שלוקח מטאטא ומתחיל לסדר ולשטוף. התלמידים שכבר היו בדלת חזרו לסלון, ולא מפני שהוא פקד עליהם לנקות. היה להם לא נעים לראות שהוא עושה זאת לבדו".
"נכון!" מתלהב רפואה. "הוא גרם לאנשים לעשות דברים בלי להנחית עליהם פקודות, מעצם נוכחותו, ולצערי עדיין לא הצלחתי לפענח מה הייתה הנוסחה שלו. זה בלט מאוד בצבא. ככל שמתקדמים בדרגות, המטרה היא לא להמטיר פקודות אלא לדעת לרתום את החיילים ולגרום להם לעשות ביוזמתם ומרצונם את מה שצריך. כשעקבתי אחריו בתור מפקד בבא"ח גבעתי (בסיס האימונים החטיבתי) ראיתי איך הוא דיבר והסתחבק עם החיילים, ובדרך הזו הוא הכניס אותם לעניינים".
"זה הבדל מהותי", מסביר הרב אלישיב. "פיקוד יכול להישען על פקודות ואילו מנהיגות נשענת על סמכות בלתי פורמלית. אף חייל לא יסכן את עצמו במבצע קרבי אם לא יאמין במפקד שלו. בהקשר הזה יש סיפור מפורסם על הדר. הוא התגייס לפלס"ר גבעתי יחד עם חייל בודד שהגיע חדור מוטיבציה והתקשה לעמוד בדרישות הגבוהות של המסלול המפרך. באחד הימים הוא התפרץ על הדר ושאל: 'אנחנו בזבל ואתה כל הזמן מחייך?' תשובתו של הדר הייתה: 'בחיים יש לך שתי אפשרויות, או להתעסק עם עצמך — או לעשות דברים גדולים'. המשפט הזה הפך לסלוגן של חיילים ושל בני נוער לפני גיוס. הוא הוטבע על חולצות וקירות במכינות ובתנועות נוער. ניטשה אמר: 'אם יש לאדם איזשהו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. להדר היה 'למה'. היו לו ערכים והוא גם ידע להביע אותם במילים פשוטות".
גולדין האגדי מגבעתי
אביתר דוד מספר, שהמנהיגות של הדר באה לידי ביטוי לא רק במדים. "במחזור שלנו במכינה היה בחור אחד, אושרי שמו, שהיה לו קשר עם 'בית ילדים' בנתניה, מקום שבו גרים ילדים מרקע קשה. באחת מחופשות הקיץ הוא הציע לארגן לילדים שם קייטנה. הגענו לשם, קבוצה של עשרה חבר'ה מהמכינה, וחיפשנו את המכנה המשותף הכי רחב שיפעיל אותם. אז התחלנו בכדורגל. אחר כך החלטנו להעלות הצגה על שודדי ים וילד שמציל את הספינה.
"לא כתבנו את המחזה, הכל היה מאולתר, ולאור ההצלחה הופענו בהתנדבות בבתי ילדים נוספים. קראו לנו 'הקרקס של אושרי'. הדר, שניחן בדמיון מפותח וחוש הומור מדהים, הוביל את העלילה. בכל מופע היא קיבלה תפניות ומהפכים, אבל הדמות הקבועה שאליה הוא תמיד הגיע הייתה פיקאצ'ו, מה'פוקימונים'. הדר גם חיקה באופן מושלם את הקול של פיקאצ'ו באירוע המסורתי, 'ערב דגים ושירים' שקיימנו ביום העצמאות".
הדר, מספר דוד, גם אהב מאוד שירי ארץ ישראל: "הרינגטון בסלולרי שלו היה 'ארץ צבי'".
"אני לא הכרתי את הדר של המוזיקה וההצגות", מודה גרינברג, "ולמען האמת, לא הכרתי את הדר, אלא את 'גולדין האגדי' של פלס"ר גבעתי. זה היה הכינוי שלו. אחרי הגיבוש נכנסנו לכיתה, לא הכרנו אף אחד, ממתינים לכניסת המפקד ופתאום נכנס איזה ילד עם דרגות על הכתפיים, נעמד באמצע החדר ואמר: 'שלום, קוראים לי גולדין ואני לא עומד לוותר לכם בכלום'. אמר והתיישב".
"הוא חייך?" שואלת אותו סרוסי.
"אני לא בטוח", גרינברג משפשף את עורפו. "כשהסתכלתי עליו נדמה היה לי שהוא מתאמץ לא לחייך. למה את שואלת?"
"ערב קודם דיברנו על זה בטלפון", היא מספרת. "הוא שאל אותי אם להיות קשוח או חייכן".
"התחלנו טירונות", ממשיך גרינברג, "גולדין היה המפק"צ (מפקד צוות) שלי במשך תשעה חודשים, טירונות ואימון מתקדם, וכיוון שהייתי הדתי הכמעט יחיד בצוות נוצר בינינו קשר מיוחד, ברמה של שיח אישי. היו לי שאלות לגבי המשך הקריירה הצבאית וההשפעה שלה על חברתי, שהפכה מאז לאשתי, והדר היה פתוח איתי. הוא באמת ידע להקשיב.
"כשיצאנו לקורס מודיעין וסיור, היינו כמעט שני הדתיים היחידים וכיוון שהדר כבר היה בסוף התפקיד, לא היה בינינו שום דיסטאנס. בליל שבועות החלטנו ללמוד בחברותא. שאלתי אותו מה הוא רוצה ללמוד והדר הציע את 'מסילת ישרים'. זה היה הספר שאהב והוא תמיד נשא אותו עליו בפק"ל כיסים. זה היה עותק של הספר מימי המכינה, מעוטר בצדדים בפירושים והדגשות שהדר כתב בעיפרון".
"הספר היה מנומר ומרושת בהערות", מעיר הרב אלישיב. "זו שיטת לימוד של ביינישים, בני ישיבות, שנוהגים להוסיף לדברים נופך אישי. הדר התחבר לספר הזה מפני שהוא עוסק בחובות האדם. זה חידוש מרענן בעולם שמדגיש את זכויות האדם. משפחת גולדין מתעתדת להוציא אותו לאור עם ההערות ותרשימי הזרימה של הדר".
אישה ושמה תקווה
כמו קוסם ששולף יונה, אלחי רפואה מעלה סיפורים שליקט מחברים שלמדו עם הדר בתיכון אמי"ת ברעננה. "כבר שם הוא היה שטותניק גדול. באחד הימים הוא שילשל מהתקרה דג עם חכה והרקיד אותו בכל פעם שהמורה הסתובבה כדי לכתוב על הלוח. עברו כמה דקות טובות עד שהמורה קלטה מה סיבת הצחוק ופתחה במרדף אחר הדג ואחרי הדר שהחזיק בו. בשיעור אחר התלמידים שרו את 'הבטחתם יונה' ופתאום הדר נכנס לכיתה עם יונה ושיחרר אותה.
"גם במכינה הוא המשיך להיות השטותניק, אבל הוא היה מאותם אנשים מיוחדים שיודעים להכניס דברי תורה לתעלולים ולשטויות. הוא לא היה צריך לכבות את חוש ההומור שלו כדי להתרכז בלימודים, אלא למד בשיא הרצינות והעומק יחד עם השמחה והצחוק. תוך כדי לימוד הוא היה יכול להגיע לסף דמעות. ויחד עם זאת, תוך שנייה הוא הפך לבדרן".
תן דוגמה.
"במסיבת סוף שנה א' הוא נכנס בדמות אישה, תקווה שמה, עם פאה בלונדינית, שאין לי מושג מאיפה הוא השיג. אולי היא נשארה במכינה ממסיבת פורים, אולי הוא מצא אותה בבית של הרב אלישיב, אצל בנותיו".
"ראיתי אותו בוכה מהתרגשות תוך כדי לימוד", מעיד הרב עציון. "תורת הרב קוק נגעה בנבכי נפשו. כשהגיע לפסקה 'צימאון לאל חי', שהיא בקשה לקרבת אלוקים, הלב של הדר ממש געה בבכי. היה אדם שכל סל הרגשות שכן בתוכו מבלי שרגש אחד יסתור את השני. הליצנות לא סתרה את הרצינות. השכל לא בא על חשבון הרגש.
"הוא היה מהיר מחשבה ולא פעם, כשהבין משהו לפני כולם, רצה לחפות על כך. מתוך ענווה. במקום לצעוק 'הבנתי' הוא רץ כמו כספית לספרייה, הביא עוד כמה ספרים, ובמהלך הדקות האלה גם התלמידים האחרים הספיקו להבין. אצל הדר, הלימוד היה כמו ב־Windows. הוא פתח חלון ועוד חלון. גם ברגילות מהצבא הוא הגיע לעלי והצטרף ללימודים. תלמידי המכינה נדהמו למראה הקצין מסיירת גבעתי ששאל, 'נו, מה אתם לומדים?' ותוך שנייה נכנס לסוגיה. הוא היה אגדה בחייו".
"פעם, כשכבר היה קצין בפלס"ר, הוא קפץ לבקר במכינה והצטרף לשיעור גמרא בכיתה שלי", מוסיף הרב אלישיב. "לחצתי עליו להציג את עצמו, אז הוא אמר, 'הדר, משרת בגבעתי', בלי להזכיר את העובדה שהוא קצין ושהוא בסיירת. אחרי שנהרג, התלמידים שנכחו במעמד הזה נזכרו ברושם הגדול שהוא הותיר בהם בזכות צניעותו".
אתם לא נסחפים ל"אחרי מות קדושים אמור"? לא היו לו חסרונות, משהו שעצבן אתכם?
"בטח שהיו!" מכריז אביתר דוד. "במכינה גרנו באותו החדר, במיטת קומתיים. אני ישנתי תחתיו. בשש בבוקר, אם לא לפני כן, הדר היה קם ודואג לכך שכולם ישמעו שהוא התעורר. הוא הרעיד את הקרוואן. יצא לריצת בוקר, חזר, התפלל, ואני – עם עין אחת עצומה – הסתכלתי עליו ב'מה עובר עליך? מה בוער?' מרוב שהיה לי לא נעים הכרחתי את עצמי להתגרד מהמיטה".
"ברור שהיו בו המון דברים מעצבנים", אומרת סרוסי. "הדר לא ידע לספר על עצמו, לא ידע לדבר על הקשיים שלו. הוא תמיד התנהג כאילו הכל בסדר והכל טוב. פעם הטחתי בו: 'איך זה יכול להיות ששום דבר לא מדכא אותך? אתה לא נכבה לפעמים?' והוא ענה, 'לא'. השיחה הזאת התנהלה בטלפון ואחרי יומיים, כשנפגשנו, הדר עשה פרצוף עגום. הוא אמר, 'אל תשאלי, ראיתי בעיתון משהו ממש מדכא' והראה לי איזו ידיעה מטופשת. אז אמרתי לו: 'לך, קרצייה'. בצחוק".
הרב עציון דווקא זוכר את הדר ששיתף אותו בקשייו. "לפני גבעתי, כשהדר לא עבר את גיבוש מטכ"ל, הוא צילצל אליי שבור וחיפש עידוד. כמפקד היה לו פחות זמן להתפלל וללמוד תורה, והוא נהג לצלצל אליי כדי לקבל חיזוקים.
"הקשר בינו לבין צור, אחיו התאום, היה אמיץ מאוד. במכינה, כשהם נפגשו במסדרון, ראינו את הגיצים של צור ואש. פעם, כשצור נתקל באיזו בעיה עם המפקד שלו במגלן, הדר צלצל אליי ואמר: 'רַבֵּנוּ, צור בצרות'. מיד צילצלתי אליו".
"התכוונתי לקשיים אישיים", מבהירה סרוסי. "בקשיים שבהם נתקל בצבא הדר כן שיתף. הוא סיפר לי על דילמות חינוכיות מול חיילים. הדר לא הצליח להשלים עם העובדה שחייל משקר, מוותר לעצמו או לא מאמין בכוח שלו. הוא לא הבין איך אדם לא עומד בכללי המוסר שהגדיר לעצמו".
"זה בדיוק היה המוטו בשיחת הפתיחה שהדר עשה לנו", מספר גרינברג. "הוא הבטיח: 'אני לא אוותר לכם בכלום' והוא קיים, וכתוצאה מכך, אחרי חצי שנה הצוות שלנו הפך לממורמר. שלחו אותי לדבר איתו בגלל הקשר האישי שהיה בינינו. הגשתי בקשה לשיחה רשמית, לא רציתי שזה יהיה על רגל אחת. אמרתי לו: 'אין לנו בעיה עם זה שאתה מאתגר אותנו ומציב לנו משימות גבוהות, אבל למה אתה דופק אותנו בדברים הקטנים? למה רק אנחנו קמים לפני כולם והולכים לישון אחרי כולם? למה אתה מנדב אותנו לתורנויות וניקיונות יותר מהצוותים האחרים?
"הדר הקשיב לי בריכוז וענה: 'הגיבורים הגדולים בצבא הם אלה שקפצו על הרימונים, שהנהיגו את הכוחות תחת אש חיה, שקיבלו את הצל"שים, אבל אני מקווה שמבין החיילים במחלקה לא יהיה אף אחד שיצטרך לקפוץ על רימון ולקבל את עיטור הגבורה. התרומה הנוכחית שלכם לעם ישראל מתבטאת בכך שהשירותים יהיו נקיים'. וזה היה המסר שהעברתי לצוות. שהדברים הגדולים מתחילים בדברים הקטנים".
עזרה ראשונה לכיפה
הדר, לדבריו, היה הראשון שהדגים את חשיבות הדברים הקטנים. "זה היה בשבוע הראשון או השני של הטירונות, בנגב, תחילת דצמבר, שלוש לפנות בוקר, קור אימים, רוח משוגעת. עמדתי בחוץ בתור 'מאזין', זה ששומר על הציוד, עטוף בכל מה שצה"ל סיפק לי ורעדתי כמו לולב. פתאום שמעתי צעקה מהמטבח 'גרינברג!' והדר הגיח ממנו עם חולצה קצרה. הוא התקרב אליי ואמר 'אתה צריך דבק דו־צדדי כדי שהכיפה שלך לא תעוף'. הוא הלך לשטח המטווח, לקח איזולירבנד, חתך והדביק אותו מתחת לכיפה. זו הייתה מחווה קטנה שהוכיחה לי עד כמה הוא דואג לפרטים הקטנים.
"הוא גם נהג להציג לנו שאלות כמו 'למה באת לכאן? מה הביא אותך לכאן?' כדי לעורר בנו את המודעות לשרשרת הגבורה הישראלית. ראיית העבר העצימה בנו את תחושת המסירות הפרטית. הדר גרם לנו להרגיש שבכל שלב של השירות עלינו לזכור שמישהו חייב לעשות את העבודה, וזה לא משנה אם מדובר בניקיון השירותים, בחיפוש אחר שלושת הנערים שנחטפו או ביציאה למבצע בעזה. המסירות של הדר לא נבעה מאהבת אקשן או מהמשיכה לריח הסכנה. הייתה לו הבנה עמוקה שכולנו, כל אחד מאיתנו, נדרשים לתת".
"פגשתי את הדר כשהוא סיים קורס קצינים", מספרת ענת, רעייתו של הרב פנחס עציון, "וכששאלתי אותו איך היה, הוא ענה: 'אני תמיד רוצה להיות מאלה שנושאים את האלונקה'. והוא זרק את זה כבדרך אגב".
"בשנתיים של המכינה, שבהן עמדתי על אופיו המיוחד של הבן אדם הנחמד, הצנוע ומלא הרגש הזה, שאלתי את עצמי איך כל התכונות האלה יבואו לידי ביטוי בצבא", מספר רפואה. "האם הוא יהפוך לקשוח? האם הוא יישאר כמו שהיה?
"התגייסתי לחיל הים, וכשנפלתי משם, אחרי ארבעה חודשים, שאלו אותי לאן אני רוצה להגיע. בהתחלה אמרתי 'צנחנים' בגלל הרב אלישיב שהרבה לספר על השירות שלו שם. אבל אז הרצתי מול העיניים שלי את הפרצופים של החבר'ה מהמכינה, חשבתי מי הלך לאן, והחלטתי ללכת לגבעתי בגלל הדר. עשיתי לו הפתעה בבא"ח קציעות. אמצע המדבר. ישבתי שם עם כובע טמבל, אבוד ונואש, וכשהדר זיהה אותי הוא ישר החליק לי כאפה על הגב.
עם הזמן, כשראיתי אותו בפעולה, נדהמתי מכמה שהוא אסרטיבי ומדויק. לא פעם שאלתי אותו: 'איך אתה מסוגל להיות כזה? אתה לא מרגיש לפעמים פראייר?’ והוא ענה בשלווה, 'ואם כן, אז מה?' זה מה שעיצבן אותי באישיות של הדר. שהוא עבד ועזר ונתן בלי להסתכל על אחרים".
חייל למופת.
"אל תגזימי", רפואה מגחך. "הדר היה מפקיר נשק סדרתי. הוא שכח את הנשק שלו בכל מיני מקומות וקיבל על זה הרבה שבתות. פעם עלינו לאוטובוס, הנהג התניע ופתאום הדר קפץ: 'שכחתי!' במקום ריתוק שבת הוא קיבל על זה עונש יצירתי. הוא היה צריך ללכת עם מקל של מטאטא שמחובר לחוט. במקרה אחר הוא קיבל עונש לא פחות יצירתי שקוראים לו 'מצב קוואלה'. לחבק עמוד כמה שיותר זמן כשהרגליים לא נוגעות בקרקע".
גרינברג מתלהב: "פעם הדר הוציא אותנו לשטח והורה לנו לזחול עד שנמצא את ההפתעה. באותה תקופה הבטיחו לנו משלוח של חמצווארים, אז חיפשנו חבילה גדולה. אחרי חצי שעה של זחילה, הדר התכופף, שלף שקית ניילון קטנה, הוציא ממנה קופסת טחינה ואמר, 'טחינה זה המון סידן'. מה שנכון".
רפואה צוחק. "האנקדוטות האלה הוכיחו לי שהוא נשאר כמו שהוא. כמה עמוק — ככה ליצן. בעצם, ראיתי את זה כבר בהתחלה, כשהמפקד הטיל עונש על מחלקה שלמה: להכין מאה מצ"לים (מצבת לוחמים) תוך חמש דקות. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, כולם נכנסו ללחץ, אבל הדר לקח דף, כתב עליו את המספר 100, גזר מסביב, ניגש למפקד ואמר לו 'הנה'. אם חייל אחר היה עושה את זה, אני בטוח שהמפקד היה מתרגז, אבל להדר הוא ויתר. הוא גם צחק. אני מאמין שהמפקד הבין שהוא טיפס על עץ גבוה מדי ושהדר בסך הכל עזר לו לרדת לאדמה".
הוא גם ידע להעניש?
"בטח. בעונשים יצירתיים. פעם שניים רבו אז הוא קשר את הידיים שלהם זה לזה. שילמדו להסתדר".
"באמת?" פורצת עדנה סרוסי בצחוק מתגלגל. "איך לא ידעתי על זה?"
"רוב הכותרות שמזכירות את הדר גולדין עוסקות במאבק להשבת גופתו מעזה, אבל לנו חשוב להזכיר את הדר החי כדי שאנשים יידעו מי הוא היה וילמדו ממנו", אומר הרב אלישיב. "לצד זה אנחנו רוצים שמשפחתו תדע שאנחנו איתה, מחזקים את ידיה במאבק. חלפו שלוש שנים, הגיע הזמן להביא את הסאגה הזו לסיומה.
"משפחת גולדין לא דורשת שישראל תבצע ויתורים כדי להשיב את הגופות של הדר ואורון שאול. להפך, זו הפעם הראשונה שמשפחה במצב כזה דורשת לגבות מחיר מחמאס, להפוך את החזקת הגופות מנכס לנטל עבור האויב. חמאס לא יכול לקיים את שלטונו ללא עזרה מצידנו, והמינימום שצריך לדרוש מהם הוא השבת הגופות והשבת האזרחים שחצו את הגדר מתוך מצוקה נפשית. אם היום הם ישלמו מחיר, אולי נוכל למנוע את החטיפה הבאה".
סמדר שיר
לפנייה לכתב/ת 
