סוד הקסם הבורגני

מעט הכל כבר נכתב על המשפחתומטית הפופולרית בישראל ובעולם. חסידיה יישבעו בחיי ילדיהם הקטנים שהיא לעולם לא מתקלקלת, שהיא שומרת על ערכה בקנאות ושבאופן כללי היא הקנייה הכי בטוחה בשוק. שונאיה יסננו שהיא משעממת ואפרורית, שהיא בחירתם של אנשים ששונאים לנהוג, שהיא נחותה מבחינה דינמית ומפסידה סדרתית בכל מבחן דרכים השוואתי. בפועל היא זו שקולעת לטעמם של רוב הלקוחות כבר שנים.

כדי לענות על השאלות האלה הפגשנו קורולה 2017 עם הסבתא־רבא שלה ממודל 1992. טויוטה ליפטבק (5 דלתות) מאותה שנה, הראשונה שנמכרה בישראל על־ידי היבואנית הצעירה דאז יוניון־מוטורס. שלא במפתיע היא עדיין נוסעת, ונרכשה בחזרה בשנה שעברה בידי היבואן.

נתוני הפתיחה של הקשישה המוטורית בהחלט מפתיעים: יד שנייה, עם קצת יותר מ־160 אלף ק"מ. כשבוחנים אותה לעומק מגלים שהנתונים היבשים מתורגמים גם למצב מכני מצוין עם טסט והכל, כזה שיאפשר לנו לתהות מאיפה כל זה התחיל ומה יש במשפחתומטית הנמכרת בישראל, שהופך אותה ואת המותג שמייצר אותה כבר 51 שנה לתופעה חברתית ומושא לסגידה בקנה מידה בינלאומי.

קורולה ישנה דגם 1992 קטן וצפוף יותר מיאריס חדשה

לא מתקלקלת?

לפני שנים, אחד משנינו הכיר מישהי שנואשה מהרכב שלה. צרפתי, איך לא. השני סתם החזיק כמה כאלו ברצף. זו הייתה אחת מהמותג שכתבי הרכב מאוד אוהבים כי תוצריו ידועים כנוחים וכמפנקים וככאלו שהתברכו בהתנהגות כביש טובה ועם תועפות של ''אופי''. כל אלו בתנאי כמובן שהמכוניות הללו הניעו ונסעו בכוחות עצמן ולא כשהן מועמסות על גרר. לא עזרו כל הניסיונות לתרץ שאולי הצרפתיה הקפריזית לא טופלה כהלכה. ''נמאס לי ממוסכים וממוניות'', ייבבה הגברת. ''אני רוצה אוטו אחר. כזה שלא צריך דוקטורים שיעשו לו דיאגנוזות. רק פעם בשנה להחליף שמנים ופילטרים וזהו. לא אכפת לי איך הוא נראה ואיך הוא נוסע, ואם הוא נוח או לא. אני רק רוצה להכניס מפתח לסוויץ' ולדעת שהוא תמיד יניע, שהמזגן יקרר תמיד וחזק ובלי להחזיק רשימת טלפונים של כל הגרריסטים בסביבה. יש אוטו כזה?''. בטח יש. טויוטה קורולה. תתחדשי. התחדשה.

שלא תטעו. גם הקורולה ההיא נכנסת לטיפול תקופתי ושומו שמיים - לפעמים יש גם תקלות ודפיקות פה ושם ואפילו ריקולים. כמו אצל כולם. אבל גם אחרי שבע שנים היא עדיין מניעה בנגיעה ומעולם לא עלתה על גרר. היא אולי לא נוסעת מדהים, אבל היא תמיד נוסעת. הצרפתיה המקוללת ההיא לא אפשרה אפילו את הלוקסוס הבסיסי הזה. והשקט הנפשי הזה הוא עצם העניין. הקורולה ריפאה את הטראומה.

קורולה 2017 נראית טוב מבפנים ובעיקר - בנויה טוב. זו אמנם לא מרצדס והחומר השולט הוא עדיין פלסטיק, אבל הניסיון מעורר את התחושה שהפלסטיק של טויוטה ישרוד גם שואה גרעינית. או לפחות שחלקים ממנו לא יתחילו לנשור - לא עכשיו, לא בעוד שנתיים וגם לא בעוד חמש שנים. רואים את זה במבט ראשון בקורולה 1992. מכונית בת עשרים וחמש פאקינג שנים. רבע מאה. ועדיין היא מעניקה הרגשה שעדיין לא הגיעה למחצית מחייה ותשרוד ככל הנראה גם אחרינו. הגיל ואותות השמש הישראלית בהחלט ניכרים, אבל הכל שלם והכל במקום והכל עובד. טוב, למעט המזגן שדווקא ביום המבחן, עם 40 וכמה מעלות בצל, בחר להתקלקל ולדפוק את הרזומה המושלם. כבר נתקלנו בלא מעט מכוניות צעירות ממנה ב־15 שנה שהמזגנים שלהן קרסו הרבה קודם.

שומרת ערך?

כולם אומרים שהקורולות שומרות על הערך שלהן, אז מי אנחנו שנתווכח. הרי שמירת הערך היא עניין מקודש במדינה שבה מוטלים מיסים מטורללים על מכוניות וזו עובדה שערימת הפחים, הפלסטיקים והגומיות שמופקרת בלילות ברחוב היא הקנייה השנייה הכי גדולה שתבצעו בחייכם. בישראל גם פחנועים מרקיבים יד תשיעית שצברו כבר 300 אלף ק''מ נתפסים עדיין כרכוש שניתן וצריך לממש. משהו סחיר שיש לו ערך שמוגדר במחירון ושאנשים יתווכחו אתכם אם היד הראשונה לפני 15 שנה הייתה פרטית או מחברה והאם המחיר שדרשתם שוקלל בהתאם.

פעם, לפני שנים, בראיון לגלי צה''ל, נשאל השמאי הלאומי לוי יצחק, מהי מכונית טובה. בלי להתבלבל הוא השיב ש''מכונית טובה היא זו ששומרת על ערכה''. לא אכפת לו אם היא נוחה, בטוחה, חסכונית או אמינה או אם זו בכלל מכונית. האמת היא שלא הופתענו בכלל. הרי אם תשאלו רפתן את אותה השאלה, כנראה שתשובותיו יתבססו על סוגיית מפתח כמו "כמה חלב היא נותנת". אבל אם תשאלו שמאי רכב אל תתפלאו שרק שמירת הערך תעמוד על הפרק, משל הייתה מניה בבורסה ולא כלי רכב שבו אתם משנעים את הילדים שלכם. שמירת הערך היא פועל יוצא של ביקוש, ולרוב הביקוש מגיע לאותם דגמים שידועים באמינותם וב....שמירת ערכם. או שלפחות זה מה שחושבים עליהם. אז מי בא קודם? הביצויוטה או התרנגורולה?

אוטו אפרורי של זקנים?

קורולה 2017 נראית כמו - נו, איך כתבי הרכב אוהבים להתפלפל? - ''חסרת השראה''. תנו לילד דף נייר וטושים ובקשו ממנו לצייר מכונית ותצא לו מין קורולה שכזאת. סדאן, שלוש קופסאות. קוים תכליתיים. סקס אפיל תחפשו באלפא־רומיאו או במזראטי, כאן מדברים תכל'ס. האמת, אין לנו הרבה טענות. אולי לא מלכת יופי, אבל בהחלט אחת שנראית לא רע בכלל. אפילו די נאה. אם המטרה היא לא לעצבן את העין - היא הושגה בהצלחה.

עוד מבט, הפעם על הקורולה מ־1992. גם אז קראנו לה "חסרת השראה''. היא הרבה יותר קטנה, רזה ותכליתית. לא חוכמה, לפני 25 שנה גם אנחנו היינו כאלה (בעצם אחד מאתנו נשאר כזה עד היום). רזים, יפים, תכליתיים יותר ולא עבדים לטכנולוגיה ולנוחות מנוונת. האמת היא שלשפת העיצוב היפנית של סוף האייטיז היה אפילו לא מעט חן. אבל לרזון השדוף הזה יש גם מחיר: המרחב הפנימי הכתיב שגם הנהג ובמיוחד יושבי המושב האחורי יהיו קטנים ורזים. יפנים כאלו. בעידן השפע של ימינו עם כל ההורמונים שמוזרקים לאוכל, וכשנערים בני 15 מתנשאים לגובה 1.85 מטר, זה כבר לא עובד יותר. ולכן הקורולה הנוכחית היא מכונית הרבה יותר גדולה.

קצת מספרים: לקורולה בת ה־25 יש בסיס גלגלים באורך 2.43 מטר, היום אפילו ליאריס יש 8 ס"מ יותר בסעיף הזה. לקורולה 2017 יש 2.70 מטר בסיס גלגלים, כמעט 20 ס"מ יותר ממה שהיה ב־1992 לטויוטה קארינה, מכונית מנהלים דאז. למעשה היא קרובה יותר ללקסוס GS מתחילת שנות ה־90, שנהנתה אז מ־2.77 מטר מרווחים. רק שהיום מכונית בגודלה של הקורולה הנוכחית היא משפחתית סטנדרטית לחמש נפשות וחמישה סמארטפונים.

ואיך היא באמת נוסעת?

בניגוד לדימוי השמרני היא דווקא יודעת למהר. הקורולה החדשה מגיעה ל־190 קמ''ש אמיתיים ומשרתת בהצלחה רבה כניידת התקנית של משטרת ישראל. אבל, האם הנהג שלה גם יהנה מזה? עם 132 כ''ס הביצועים שלה סבבה בסך הכל. גם ב־1992 זה היה ככה, ואפילו שהיו לה פחות 40 כ''ס. אבל אז 95 סוסים נחשבו לעדר סביר מאוד, כל העסק היה מכני נטו ולא נוהל על־ידי מחשבים מסרסים וגם המשקל היה נמוך ב־200 ק"ג.

הקורולה 2017 יודעת לשייט במהירות גבוהה בסל''ד רגוע ובשקט מופתי. אבל ברגע שלוחצים את הדוושה עד לרצפה המנוע נותן קולו ברעש מכני לא סקסי בעליל. המומחים יאשימו בזה את אופי הפעולה של הגיר הרציף שבתאוצה מלאה מטיס את המנוע לסל''ד הגבוה והרועש. אבל לפני 25 שנה לא היה שם גיר רציף מתוחכם אלא תיבה אוטומטית פלנטרית פשוטה וטיפשה ומעוטת הילוכים וגם אז המנוע הרעיש עולמות כשבעטו לו בקיקדאון. כנראה שככה דברים עובדים ביפן ולך תשבור מסורת.

רשמנו לעצמנו בתחילת היום לא ללחוץ על הזקנה יותר מדי. לתת כבוד לגיל שלה. בטח בחום כזה, כי המסלול לא קל למכוניות באות בימים כמותה. אבל גילינו שהיא מסוגלת לשייט על כביש מספר 1 בקצב התנועה ללא מאמץ מיוחד. גם אחר־כך בכביש העליות המפותלות של נס הרים בהרי ירושלים, שעון החום שלה לא התרגש מהחמסין ולא זז מילימטר. וזה כבר מרשים.

שלא במפתיע גם זו מ־2017 מעדיפה שתיסעו לאט ובעיקר שלא תציקו לה. אם תתעקשו להמשיך ללחוץ היא תסתדר עם זה יפה מאוד, אבל היא לא מתביישת לרמוז שכמקובל במשפחה שלה היא באמת מרגישה הכי טוב בקצב מתון ורגוע, אז בבקשה להתחשב, תודה.

וכל זה כאין וכאפס לעומת התנהגות הכביש. קורולה 1992 באמת מתכוונת לזה כשהיא מאותתת לנהג המתלהב שהיא מיועדת רק להגיע מ־א' ל־ב' וכדאי שירגיע ומהר. כל ניסיון להוציא ממנה קצת יותר ייענה בבעתה אמיתית ובנימוסי כביש גבוליים שעלולים לאתגר נהג לא מיומן. שלא לדבר על סטנדרטי הבטיחות הקדמוניים שלה (בלי ABS ובלי ESP ואפילו לא כרית אוויר אחת לרפואה).

גם הקורולה המודרנית לא בדיוק ששה לתרגילים ותנוחות שכאלה. היא עדיין דודה כבודה ולא איזו עלמה מתלהבת. אבל ההבדל הוא שאחרי רבע מאה, עם כל מערכות העזר והבטיחות האלקטרוניות המודרניות ועם שפע הטכנולוגיה המתקדמת, היא הרבה יותר מהירה ובעיקר כל־כך הרבה יותר סלחנית. טויוטה יודעים טוב מאוד את נפש לקוחותיהם וברור להם שאיך נאמר זאת בעדינות? רובם אינם אלופי פורמולה־1 ועלולים לעשות טעויות. לכן המכונית יודעת להתריע ובהמשך גם לתקן. כיף זה לא, אבל אם לא תהיו באמת טיפשים, בעצם גם אם כן תהיו – כנראה שתגיעו הביתה בשלום.

יפנית עם נשמה פולנית

אנחנו אוהבים מכוניות. אנחנו עדיין אוהבים לנהוג ונהנים מעצם פעולת הנהיגה. אנחנו דורשים ממכונית להיות מחוברת אלינו, להעביר לנו תחושות ולגרום לנו לחייך, ובקיצור - שלאוטו תהיה גם נשמה ולא רק מנוע, הגה וגלגלים. תמורת ההנאות הללו אנחנו מוכנים לסלוח על גיהוק כאן ושיהוק שם או על עוד ביקור או שניים במוסך. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מתחברים יותר למכוניות ישנות וזו גם הסיבה שבגללה לא בא לנו על קורולה. כי זה אולי אוטו יפני יעיל שיעשה את העבודה, אבל הנשמה שלו פולנית למהדרין.

אבל אנחנו לא דוגמה. עבור מרבית האנושות קורולה היא מוצר מנצח שקל מאוד להבין אותו ולהתחבר אליו, וכנראה שבגלל זה היא הפכה למכונית הנמכרת בכל הזמנים. חוץ מדלק פעם בשבוע וטיפול פעם בשנה, היא באמת לא דורשת שום דבר. לא הבנה, לא אהבה ולא מיומנות. היא כבר תעשה כמעט את הכל בעצמה. לעומת זאת היא נותנת הרבה. הרבה מרחב, הרבה אבזור, הרבה מיזוג (שיפור אדיר לעומת הסבתא רבתא שלה), הרבה בטיחות ובעיקר הרבה מוניטין. אותו מוניטין מוצק שמבטיח שקט נפשי להרבה שנים.

זוטות שמרגשות כתבי רכב כמו עפיצות ההיגוי או רמת האינפורמטיביות של קצה תת השילדה או אותה ''נשמה'' ערטילאית וחמקמקה, לא באמת מזיזים למי שתקוע כרגע בפקק ורק מבקש מהרכב שלו קצת שקט נפשי, מזגן חזק וקישוריות לסמארטפון. ובעיקר להיות בטוח שהוא תמיד יניע. תמיד יגיע. ובסוף, כשיגיע הרגע להיפרד, הוא יימכר מהר ובמחיר טוב מבלי להסתכל אחורה. רק קדימה, בדרך לסוכנות של טויוטה כדי להזמין אחת חדשה. זה סוד הקסם הבורגני. זה הסוד של הקורולה.