שתף קטע נבחר
 

למה אני עצוב

אני מודה כי כמו מרבית הישראלים, בית המקדש לא חסר לי. באופן אישי אני חי טוב גם בלי להקריב קורבנות. אבל האמת העמוקה היא שתשעה באב הוא יום עצוב גם בשבילי, מבלי שאוכל להסביר מדוע.

 

הרב קוק כתב שיש תכונה לזמנים. שיש תאריכים כאלה שהמהות שלהם מרה. זו אמירה מיסטית שאין לי דרך להוכיח, אבל אני מוצא עצמי מתחבר אליה.

 

העניין עם תשעה באב בעיניי הוא שהדבר הכי קל זה לדבר על בית המקדש. זה הרי אקטואלי: לפני כמה ימים כמעט פרצה מלחמה בגלל מגנומטרים שהונחו בכניסה להר. אבל  אני גדלתי בבית של רב שהיה תלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק, והיה ברור לנו שלהר הבית לא עולים. ובעיניי המציאות בהר הבית כלל אינה עניינו של היום הזה.

 

אז מדוע בכל זאת אני חש עצב? כי למרות שאין בי געגוע לבית המקדש, את שנאת החינם שקדמה להחרבתו אני מרגיש בכל יום, והיא הולכת וגדלה, מעמיקה את אחיזתה בשיח שלנו, וכל צד בחברה הישראלית אשם בה באותה מידה.

 

ובמקום להטיף כעת לאהבת חינם ולסובלנות, אני מבקש מכם לקרוא יחד את אחת מאגדות החורבן, המופיעות במסכת גיטין. כמו בסיפור הידוע יותר של קמצא ובר קמצא, גם פה אין עניינים לאומיים ואויבים מבחוץ, רק שפלות טרגית ואיומה שאליה הגענו בימים שקדמו לחורבן הבית.

 

איני יכול להגזים בעצב שהסיפור מעורר בי כל אימת שאני קורא אותו, ולמרות שזה לא מקובל במדיום הזה אתן לסיפור (מתורגם מארמית) להדהד את עצמו, בלי שאוסיף עליו כל פרשנות נוספת, ושכל אחד ייקח את זה למקום שלו: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמר לו (שולייתו): שלח אשתך אצלי ואלוונה. שלח אשתו אצלו. שהה עימה שלושה ימים. קדם (רבו הנגר) ובא אצלו. אמר: אשתי ששיגרתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה מיד, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי — גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה.

 

"עמד זה וגירשה, הלך הוא (השוליה) ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו, אמר לו: בוא ועשה עימי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין (של חורבן ירושלים)".

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים