ארץ השמש העולה (לנו על העצבים)
לרגל שיא הקיץ, כמה מנהגים שראוי שניפטר מהם, ולא רק כי חם מדי
הקיץ הגיע, כלומר החלק ההארד־קורי שלו, וכדי שיעבור בשלום יחסי, להלן כמה דברים שחשוב שניפטר מהם, וניפרד מהם לשלום:
נתחיל במחשבה הפנטסטית הזו, שכולם יוכלו ליהנות בטיול המשפחתי. יש לכם ילד בן 5 וילדה בת 14, אחים שלי, והם יסתדרו יחד ביום שבו בופאלו זכר ייצא לחופשת דיג עם עגור (יש חיה כזו?). הילדים שלכם הם אנשים נפרדים בעלי עניין שונה בחיים, למה אתם חושבים שהם יסתדרו בבריכת כדורים אחת? ולא, ילד בן 5 לא מתפעל מהדנובה. הוא מנסה לקפוץ אליה. זה בכלל דבר מדהים, אגב, כל הנהרות האלה שצעד אחד פזיז של הילד, ואתם משפחה שכולה. לא פלא שלאירופאים אין הרבה ילדים. פחד אלוהים להסתובב שם. שימו גדרות ליד הנהר, גאד דאמט.
ואם כבר אירופה, בואו נפתח גם את זה: הארוחות במטוס. זה באמת דבר בלתי נסבל. יצא לכם פעם לא לאכול ארבע שעות? יצא. שרדתם? שרדתם. עזבו ארבע, יצא לכם לא לאכול ארוחה בשרית שש שעות? קרה. בטח שקרה. כל יום זה קורה. אז למה במטוס זה לא יכול לקרות? מאיפה הגיחה לעולם המוסכמה המפגרת הזו שבמטוס כולם צריכים ארוחה בשרית, עם מנה עיקרית ותוספות וקינוח וכל החרא הזה? באנו לטיסה או לבר־מצווה? אי־אפשר לאכול בבית? באמת צריך להטריח את המערכת להעלות למטוס, אל גובה קדומים, המון מגשיות קטנות ופולקעס קטנים ופירה? אי־אפשר לחלק חטיף אנרגיה ומים ולתת לכולנו לישון בשקט? באיזה קטע הארוחה הקטנטנה הזו על המגש הקטנטן, כשאתה יושב על כיסא, דחוק בין שני אנשים שאינך מכיר, זו הנאה? וכל הטררם והטקס ומחלקים את האוכל ואז אוספים אותו ואז מים - ראבק, תנו לישון. מתי הפכנו לאומה של גרגרנים? ארבע שעות טיסה, באמת אין מצב להעביר אותן בלי פולקע?
הלאה. אדם מבקש תה. אמנם הוא יושב בבית קפה אבל חשקה נפשו בתה. מיד שואלים אותו איזה תה. תה, הוא אומר. מכירים תה? אני רוצה תה. מה פירוש איזה תה? תה כמו תה. אבל באיזה טעם התה, מתעקשים איתו, ואני שואל: למה סיבכנו גם את התה, למען השם? זה היה הכרחי? כל ילדותנו היה לתה טעם של תה, מישהו התלונן? וכשאתה שואל איזה טעמים יש, המלצרית מגיעה אליך עם קופסת עץ חגיגית כאילו החזיקה אוצר, ובתוכה 40 טעמים של תה, ואתה מביט בהם חסר אונים. זה כבר נהיה אירוע. אתה בסטרס. פרחי המרינדה? פלחי הסתיו? שבבי תפוח? על קברי הפתוח תחלקו שבבים. האם יש בכלל דרך להבין מה מכל הטעמים הוא באמת בטעם של תה? בן אדם רצה תה, על שום מה ניפחתם את ראשו?
גם מהם ראוי להיפטר: אנשים שצועקים עליך בכביש, אבל בלי שיש סיכוי שתשמע אותם. אלה שיושבים ברכב וצועקים לעצמם, בחלונות סגורים (בגלל המזגן, כמובן), כאילו יש סיכוי שתבין מה הם רוצים. אתה רואה את תנועות הידיים, אתה מבין שהם מסבירים לך דבר מה ואף מקללים, אבל מבחינתך הכל על מיוט. תגידו, לא עלה בדעתכם שזה מיותר לצעוק על מישהו, אם הוא סגור ברכב אחר וממילא לא יכול לשמוע אתכם?
הזמן מתקצר והמלאכה מרובה, אז נמשיך: אלה שמודיעים לך בטלפון שהם שולחים לך מייל. חייבת להיות הפרדת רשויות בין המדיות. בן אדם לא יכול לחפש אותך בטלפון הביתי ומשם לעבור לסלולרי ובמקביל לשלוח מייל, ואז הודעה בווטסאפ, וכאשר אתה חוזר אליו, הוא אומר, "קרא כבר את ההודעה, אחי, שלחתי לך אותה לסטורי של הטינדר". ומה זה הסטורי הזה? גברת, את במזכרת־בתיה לא באיים הקריביים, מה זה הסרטון הזה? ואת, גברת דפנה מחולון, תעלי עשר שניות לסטורי. מה החפירות האלה? זה לא שליהקו אותך ל"מחוברים" או משהו.
אשמח מאוד אם על הדרך נעדכן גם את הפתגמים שלנו, כי חלק מהם לא רלוונטיים. אין הרי באמת בעיה לאחוז בחבל בשני קצותיו. ככה בדיוק קופצים בחבל. אין גם סיבה להתפעל מכך שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. איך בדיוק הוא ייפול רחוק מהעץ? הוא יצמיח כנפיים ויעוף לקריית־עקרון? לשם מה? ולמה לא להתווכח על טעם ועל ריח? נשמע לי ויכוח לגיטימי לגמרי וסביר מרוב הדברים שאנחנו כן מתווכחים עליהם. ויש את הסבתות שטוענות תמיד שהילד לא לבוש מספיק חם, לא אוכל מספיק, לא שותה מספיק. הן גם מזכירות לנו שאנחנו לא קיבלנו כל כך הרבה ממתקים וגדלנו יופי (גנבנו לבד מהארון, כפרה עליכן. ככה שרדנו).
אחד הדברים שאני כן רואה בו שיפור, אגב, זה שהדור שלי כבר לא מספר לילדיו שהרקוב בבננה זה דבש, שמי שיעשה פרצופים מול המראה זה ייתפס לו, ושאסור לעשות בועות כשאתה מקבל שתייה עם קש. למה לא לעשות בועות? מה רצו מאיתנו? בשביל מה מנעו מדור שלם את האושר הפשוט הזה? בועות, למען השם, מה הבעיה בבועות?
כבר 2017 וזה הזמן לדאוג שאיכשהו הרכב יהיה ממוזג כשנכנסים אליו. זה לא הגיוני החרא הזה. כמו כן, כבר 2017 והפלסטינים עדין מכריזים על "יום זעם". זה לא אמור להיות ספונטני הקטע הזה? איך אפשר לקבוע תאריך ספציפי לזעם? ואגב, אתם קובעים גם ימים לעוד רגשות? יום מבוכה, נניח? או אולי יום חרמנות בגדה?
ועוד מילה לסיום, לאלה שעושים את אימוני הכושר האלה שתפסו עכשיו פופולריות, אלה עם הרצועות, טי־אר־אקס או איך שלא קוראים לחרא הזה. יש לנו רק בקשה אחת מכם: תפסיקו. באמת תפסיקו. די. זה מלחיץ אותנו, זה מוציא את כולנו לא טוב. למה החידושים האלה? למה לא לעשות מינוי לחדר כושר ולא ללכת אליו, כמו בימים היפים? מה הבעיה סתם לקנות הליכון ולא להשתמש בו לעולם, כמו פעם? אוגוסט נעים, מתוקים שלי. ושבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
