אין דרך לתאר את התגובה הפיזית של עידו רוזנברג ברגע שאני קורא לו בפניו "כוכב תיאטרון" מאשר רעידות בלתי נשלטות של הגוף. "למה המילה הזאת?" הוא מתחלחל, "זאת לא מילה טובה".
הנטייה הראשונית היא לחבוט ברוזנברג בעוון העמדת פנים. צניעות מדומה. הפסקנו מזמן להאמין שיש אנשים שאשכרה רוצים לעבוד במקצוע שלהם, להצטיין בו, להיות מוערכים, בלי שעיקר שאיפותיהם יצטמצמו לאייטם ב"חדשות הבידור". התרגלנו כל כך לאנשים שרואים בפרסום חזות הכל, שנראה לנו מוזר, כמעט לא אמין, שמישהו שנחשב כבר עשור לאחד השמות המובילים בתיאטרון הישראלי מתנער בבוז מהמילה "כוכב", או מהאופן שבו התרוקן ממנה כל תוכן.
ובכל זאת, מקומו של רוזנברג בתיאטרון הישראלי הוא מסוג ההישגים שראוי להתעכב עליהם. ילד פלא, שהפך כבר מהתפקיד הראשון שלו על להבטחה ממומשת. אחד השחקנים העסוקים והמגוונים על הבמה. רוקד, שר, מצחיק ונוגע ללב, ולפעמים הכל בבת אחת. גם אם הוא דוחה ברפלקס את התואר "כוכב", האמת היא שהוא לגמרי שם. בימים שבהם התיאטרון כבר לא מצמיח גיבורים משלו, אלא רק משתמש בידוענים מהטלוויזיה, רוזנברג עשה את הדרך ההפוכה. זן נכחד, כמעט פרהיסטורי, של שחקנים שעשו את המסע הסיזיפי, נטול קיצורי הדרך וחסר הסקס־אפיל, מבית הספר אל הבמות. "כשאני נכנסתי להבימה, הריאליטי עוד היה בתחילת דרכו והתיאטרון עוד היה נורא מופרד מהטלוויזיה. מאז התיאטרון התמסחר לגמרי. אני לא חושב שזה חדש למישהו".
אם ביקרתם בתיאטרון לאחרונה, אתם ודאי מכירים אותו היטב. רשימה חלקית ביותר: "האריסטוקרטים", "משפחה חמה", "סיראנו דה ברז'ראק", "אחים בדם", "שיער" ו"סיפור הפרברים".
צופי הטלוויזיה זוכרים אותו בתפקיד הראשי בסדרת הקאלט של איתן פוקס, "תמיד אותו חלום". השם שלו מהדהד מספיק זמן, אם כי אפילו רוזנברג כבר התרגל שמבלבלים אותו עם עידו רוזנבלום.
"בתכלס אין סיבה להתבלבל", מושך רוזנברג בכתפיו, "אבל זה כנראה מחיר שאני משלם בגלל שאני לא 'מפורסם' או בגלל שהשם שלו יותר זמין בראש. בהרבה ידיעות וביקורות על הצגות כתבו 'רוזנבלום' ולא 'רוזנברג'. פעם ישבתי עם חברה בבית קפה והתקשרו אליי מחברת התמלוגים אשכולות. אמרו לי, תבוא דחוף. יש לך פה צ'ק גדול מאוד. ניתקתי ואמרתי לחברה שלי: תראי מה זה. דברים שכבר עשיתי – דיבובים לסרטים מצוירים, סדרות טלוויזיה – אני עדיין מקבל עליהם תמלוגים בלי לעבוד. לא סיימתי להשתחצן, והטלפון שוב צילצל. שוב מאשכולות. אמרו, מצטערים, התכוונו לעידו רוזנבלום. ביקשתי, אז תבדקי מה יש לי. היא ענתה: לך אין כלום.
"שבוע אחר כך פגשתי את עידו בחתונה של חברה משותפת. ניגשתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הוא אמר: יו, אני לא מאמין שאתה עידו רוזנברג! אתה יודע כמה מחמאות אני מקבל על ההצגה שלי בהבימה. אמרתי לו, תשאיר את המחמאות אצלך ותביא את הצ'ק".
שיטת הכוכבים
הוא בן 33, ילד טוב גני־תקווה. אביו עוסק בתעבורה, אמו סמנכ"לית מכירות. אף אחד מהם לא חשב מעולם שיהיה מהנדס או רופא. "יש לי תמונה מהגן: אני בן כלום, עם כובע של סבא של אמא שלי, בהצגה 'אליעזר והגזר'. רואים בתמונה שאני מבסוט".
הוא נשלף להבימה כבר בשנה השלישית ללימודיו בבית צבי, לתפקיד פרובוקטיבי לצד מוני מושונוב ב"העז או מי זאת סילביה". "זה קרה מהר, אבל הרגשתי מאוד מוכן. זה היה המשך ישיר ללימודים, רק שבמקום לשחק באולם של בית הספר, הייתי צריך לעשות את זה באולם של הבימה. אגב, מוני הוא הנשיקה הראשונה שלי בתיאטרון. חתיכת דבר, לא?"
בהמשך עזב את הבימה, עבר לבית ליסין ולבסוף נחת בקאמרי. לפני פחות משנה החליט לקחת פסק זמן ועזב לניו־יורק עם בן זוגו. לפני חודשיים החליט שמיצה את התפוח הגדול וחזר לארץ. החל מהשבוע הוא מככב באחד התפקידים הראשיים במחזמר המצליח "היירספריי" המבוסס על סרטו של ג'ון ווטרס מ־1988.
הווירטואוזיות של רוזנברג במחזמר, הקלילות שבה הוא מסוגל לדלג על הבמה, עלולות ליצור רושם שגוי, שמא מדובר בבחור קליל דעת. אלא שרוזנברג לוקח את המקצוע שלו ברצינות רבה. אולי רבה מדי. יש לו מספיק קילומטראז' ופרספקטיבה כדי לאבחן את השינויים שעבר התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות, ואפס סובלנות לכל החלטה שנודף ממנה ריח של התמסחרות. "יש במחזות זמר אנשים שכל קשר בינם ובין מחזמר מקרי בהחלט. למה הם שם? כי הם מפורסמים".
וזה מפתיע אותך?
"לא. כבר הרבה זמן מנסים לרצות את הקהל באמצעות חומר או ליהוק מסוימים. מקדימים תרופה למכה שלאו דווקא היה בה צורך. הנה, אני לא כוכב ולא בטלוויזיה ובכל זאת אנשים באו לראות הצגות שהייתי שותף להן. זו קונספציה שגויה. הייתי עד פעם לשיחה של מנהלי היכלי תרבות למיניהם ונטרפתי. הם שואלים את התיאטרון: 'את מי אתה מביא לי?' ולא 'מה אתה מביא לי?' זה לא תיאטרון. תיאטרון זה חומר, זו אמירה. לא אכפת להם מהחומר. לא אכפת להם מההצגה. לא אכפת להם מהנושא. אכפת להם שיהיה שם פרצוף שהקהל מכיר. זה הטריף אותי".
מי אשם בזה?
"כולם. אולי אני תמים, אני לא חושב שהקהל יפסיק לבוא לתיאטרון אם לא יהיו שם קומדיות ואנשים מפורסמים. השתתפתי בהפקות עטורות כוכבים וקומדיות אדירות על הנייר, והקהל לא השתכנע. לעומת זאת, העלינו מאות הצגות של 'סיראנו דה ברז'ראק', הצגה של שלוש שעות בחרוזים, שרצה שנים. אני חושב וחשבתי תמיד שתיאטרון צריך להיות אלטרנטיבה לטלוויזיה. טלוויזיה זה לשבת על הספה בתחתונים, כשבאמצע אפשר לענות לטלפון, אפשר לדבר עם מי שיושב לידך. הקהל היום מתנהג כאילו הוא בסלון שלו. תיאטרון זה אירוע, זה חגיגי. זה לכבות את הטלפון. זה להתלבש יפה. סליחה על הקלישאות, זה לפתוח את הראש ולחוות חוויה. לא סתם זה פה וזה עכשיו וזה מולך וזה איתך.
"הקהל הישראלי קצת מטריף אותך כשחקן. באחת ההצגות של 'סיפור הפרברים' בצפון, בקטע של ריקוד סולו מדהים, יושבת מישהי בשורה הראשונה ומצלמת וידיאו בטלפון שלה, עם פלש. תגידי, את נורמלית? אתם לא בבית. אתם לא במופע רוק. יש פה איזושהי חוויה שאתם צריכים להתמסר לה, לא לתעד. פשוט לא עושים את זה! לא מצלמים בתיאטרון. לא עונים לטלפון בתיאטרון. לא דחוף כל כך לדבר עם מי שלידך בתיאטרון. נהיה עניין כזה שאנשים מפרשנים אחד לשני בזמן הצגה".
מירי רגב מאמינה שהתיאטרון צריך לרדת לעם. היא באופן אישי פחות מתחברת לצ׳כוב. אולי הנהלת התיאטרון פשוט מיישרת איתה קו?
״אני לא חושב שהתיאטרון מיישר קו עם שרת התרבות. אני חושב שהתיאטרון מיישר קו עם המציאות ומשלב חומרים מודרניים ו'עממיים' לצד קלאסיקות. אני לא תומך בגישת 'אז לא קראתי צ׳כוב, אז מה?' אני לא חושב שזאת גאווה גדולה, אבל כל אחד זכאי לקרוא ולראות מה שמתחשק לו. אני חושב שבאופן כללי היא קצת מתבלבלת עם תפקידה הקודם ומצנזרת תכנים לגיטימיים כי באומנות - חופש הביטוי הוא ערך עליון״.
אולי למציאות גם יש חלק בתהליך? אנשים הולכים לתיאטרון גם כדי לברוח מהחדשות. הם נואשים לאסקפיזם.
"לא לשם כך התכנסנו. למי שרוצה לשבת ולצחוק על הדיאטה של אשתו יש מופעי סטנד־אפ מדהימים. תיאטרון זה לא בידור. פעם זה היה כל כך ברור. יש הבדל בין קומדיה של ניל סיימון להצגת בידור לוועדי עובדים, וצריך לשמור על זה".
אבל בסוף תיאטרון הוא גם ביזנס.
"אני לא חושב שתיאטרון הוא עסק מסחרי. אני יודע שאני נשמע כמו מורה לתיאטרון, אבל אני חושב שתיאטרון הוא קודם כל אמירה ומחשבה והוא שינוי תודעה ודעה והוא מלמד והוא מחנך והוא מתריס".
מתי הובכת לאחרונה מהצגת תיאטרון?
"זה לא מביך, זה מעצבן. כי אני מסתכל על האולם והתקציב וההשקעה ואומר לעצמי, היה אפשר לעשות משהו טוב במקום הזה, באולם הזה, עם הקהל הזה והקאסט הזה. היו מספיק מקרים לאורך השנים שהרגשתי ככה. אפילו השתתפתי בכמה כאלו. זה מתחיל כבר בחדר החזרות. אתה אומר לעצמך, וואי, אנחנו הולכים להתנגש בקרחון".
אין לך אחריות אישית כאמן להגיד: "אני לא רוצה להיות חלק מזה"?
"בסוף זו גם פרנסה. אתה מנסה לעשות את מה שאתה יכול. מנסה להזיז את הספינה. יש גם כמה דוגמאות הפוכות, לכך שבסוף היא לא פוגעת בקרחון. אבל כשהיא מתנגשת בו, זו הרגשה נורא לא נעימה. זה אשכרה ליצור ילד שאתה יודע שחייו קצרים".
בחליפת באטמן
בניגוד לביטחון שהוא מפגין על הבמה או בסוגיות שקשורות למשחק, בחיים הפרטיים שלו רוזנברג הוא טיפוס די מופנם. "אני ממש לא מתחבר להופעה בתור עצמי", הוא משלב ידיים. "מרגיש לי יותר בטוח כשאני בדמות. כמו להיות בחליפה של באטמן".
נכון, זה מנגנון מוכר של שחקנים, אבל אולי גם ההסבר שסירב במשך שנים לדבר בחופשיות בתקשורת על העדפותיו המיניות, גם כשכבר היה מחוץ לארון, ובעיקר כשגילם דמויות הומוסקסואליות בתיאטרון או בטלוויזיה. "זו הייתה החלטה מודעת כל השנים, אבל היא לא הייתה יותר מודעת מזה שלא אהבתי לדבר על שום דבר שקשור אליי. זאת האסכולה שלי לגבי שחקני תיאטרון. אני מאוד אוהב שלא רואים על הבמה אותי, אלא דמות. לא יודעים מה הן ההעדפות הפוליטיות שלי, לא יודעים איך אני נראה באמת, לא יודעים איך השיער שלי נראה באמת, לא יודעים איך אני מדבר, לא יודעים עליי כלום. אני זוכר שכשעשיתי את 'אביב מתעורר' עם נינט, הייתה לי קשה המחשבה שלקהל קשה להפריד את נינט מהדמות שהם רואים. זה מבאס בעיניי".
אבל להסתיר משהו כל כך משמעותי משדר מסר כאילו זה משהו שאתה מתבייש בו.
"אני לא חושב שהסתרתי. פשוט לא רציתי להתראיין על זה בתקשורת. את החשיבות של הדיבור על זה תמיד הבנתי. היום אני מבין אפילו יותר. אז לא הייתי מוכן לחשיפה כזאת. אצלי הכל היה מסודר והכל היה ברור ופתור מגיל צעיר. זה מצחיק, כי מעולם לא חשבתי, 'מה לא בסדר בי?' אם כבר, חשבתי מה לא בסדר באחרים שמשחקים כדורגל. זה לא שלא היה לי איזה עניין עם עצמי, אבל היה לי עניין מהותי יותר עם זה שזה יהיה כתוב בעיתון. לאורך השנים קיבלתי המון הצעות לעשות כתבת 'יציאה מהארון'. אבל הייתי צריך להבשיל עם עצמי, כדי שיום יבוא ואוכל לדבר על זה בכתבה, כך שזה יהיה עוד נושא ולא הנושא של הכתבה.
"אני מרגיש שתרמתי את חלקי לקהילה כשגילמתי הומואים. אבל לבוא ולפתוח ולדבר על הדברים האלה — לא הייתי מוכן. מאוד הלחיץ אותי והפחיד אותי לחשוף את עצמי באופן כללי. היום כנראה פחות אכפת לי.
"הרבה בני נוער כתבו לי בפייסבוק על התפקידים שלי – ב'תמיד אותו חלום' וב'שיער' – שהם נורא חיזקו אותם. אני מבין את החשיבות של דבר כזה לבן נוער שמתמודד עם השאלות האלה. אבל אני יודע שבאותה תקופה עדיין לא הייתי מוכן להתמודד עם זה. החרדות היו מהפרסום, לא רק בעניין של הומו או לא הומו. אנשים קצת מתבלבלים. הם חושבים שאם בן אדם עומד עם פאה ועם טקסט מאחורי דמות בפני אלף איש, אז מה הבעיה שלו לדבר על החיים הפרטיים שלו. לא לכולם זה נוח".
הרבה שחקנים הומואים חוששים איך תשפיע יציאה מהארון על הקריירה שלהם.
"עכשיו כבר לא אכפת לי כלום, אבל כן, הייתה תקופה שחששתי מזה יותר. בעיקר בהתחלה ובעיקר בגלל שאנשים הפחידו אותי. אמרו, תיזהר. תשמור. לא יעסיקו אותך, לא ייתנו לך אם תספר. אתה שחקן חדש. אתה יוצא לשוק. כולך מבוהל".
ממרחק הזמן, אולי הייתה עוד סיבה לכך שלקח לרוזנברג זמן לדבר בחופשיות על חייו. לפני 13 שנה, כשהיה סטודנט שנה א' בבית צבי היה לו בן זוג רציני ראשון. הוא למד איתו בכיתה ובשנה השנייה ללימודים, כשעברו יחד לדירה משותפת, הוא הפך לאחד הכוכבים הגדולים בישראל. קוראים לו הראל סקעת, ובאותן שנים שאחרי גמר "כוכב נולד", כשסקעת עוד היה עמוק בארון, רוזנברג ספג דרכו כמה שיעורים מכוננים על אאוטינג. "כן, ברור שהייתה לזה השפעה עליי. ראיתי מה זה דורש ולא רציתי כזה פרסום, לא צלמים ולא את כל הדבר שזה מביא איתו. בתקופה שהייתי עם הראל, כל העניין הזה, כל השאלות שאדם שואל את עצמו על נטייה מינית, הכל היה מאוד פתור אצלי. אני חושב שאצל הראל קצת פחות".
עד כמה הדבר הזה היה מדובר ביניכם?
"כמו כל דבר. הכל דובר. באופן מתבקש, אני חושב שאני היחיד שהבין ומבין מה הוא עבר אז. הסכמתי עם כולם שאמרו שחשוב לשמש דוגמה ולעזור בתהליך היציאה מהארון, אבל מה אם הבן אדם עצמו באמצע התהליך? למה? אם הוא מפורסם, הוא יותר חזק?"
כמה חודשים אחרי שהכרתם, סקעת הפך לכוכב. זה בטח שינה קצת את האיזון.
"אותי זה מאוד הבהיל. כשאתה רואה כוכבים בטלוויזיה או בסרטים או אפילו בתמונה בעיתון, זה נראה לך מגניב וזוהר. ברגע שאתה רואה את זה וחי לצד זה, זה יכול מאוד להבהיל. צלמים הם לא נורמליים. זה מלחיץ. זה מפחיד".
נשמעת חוויה מאוד־מאוד קשה בתוך זוגיות מתהווה.
"נכון, אבל זה לא השפיע על הזוגיות. אני מניח שסבבה לו עם זה והוא טוב בדברים האלה. הוא גם ידע תמיד איך לתמרן את כל הפרסום, והכתבים והצלמים והעניינים. אני פחות הייתי בזה. עד לפני שנתיים הייתי מסתובב בקרוקס ומכנסיים קצרים. אני לא עובד בלהיות אני. הראל עובד בלהיות הראל. המקצוע שלי זה דמויות, מחזות, דברים אחרים".
התחלתם יחד באותה נקודה. הקריירה שלו המריאה. מעורר קנאה?
"לא במקרה שלי. ממש לא. זה לא משהו שכיוונתי אליו. אני חושב שאנחנו במקצועות קצת שונים, למרות שלמדנו את אותו מקצוע. הראל, היה ברור מההתחלה, הולך להיות זמר מאוד גדול. לי היה מאוד ברור שאני הולך להיות סגור באיזה מרתף ולעשות שם הצגה ל־400 איש. הדבר הכי גדול שעשיתי היה 'תמיד אותו חלום'. לצורך העניין, באמת היו שבועיים שהפרצוף שלי היה מרוח על שלטי חוצות ובטלוויזיה. בסדר. זה נחמד וזה סבבה. גם הייתי גאה מאוד בסדרה, בהשפעה ובאמירה שלה. אבל זה היה בלי יותר מדי בלגן. להראל הייתה תקופה מטורפת עם התוכנית שהוא השתתף בה. זה משהו שבכלל לא קשור אליי".
כמה זמן בסך הכל הייתם יחד?
"שנתיים".
מתי אקס הופך למיתולוגי?
"כשהחוויה היא ראשונית ומאוד משמעותית".
אז סקעת הוא האקס המיתולוגי שלך?
"כן. אני חושב שכן. תחשוב על זה, זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם בן זוג".
אז אתה האקס המיתולוגי שלו?
"את זה תצטרך לשאול אותו".
אתם בקשר היום?
"נפרדו דרכינו. באתי לראות איזושהי הצגה בהבימה לא מזמן וראיתי אותו שם. אמרנו שלום־שלום. הכל בסדר".
ג'ט–לג נצחי
בימים אלה, כאמור, הוא מככב ב"היירספריי" לצד משי קלינשטיין, איציק כהן, עידן אלתרמן, טלי אורן, רוני מרחבי ואחרים. "זה קאסט שאי־אפשר היה להגיד לו לא, ובאופן כללי הבטחתי לעצמי שכל מחזה או מחזמר שמדבר על אפליה, על כל מה שקשור לגזענות, הומופוביה, אני רוצה לעשות".
זה היה נכון לגביו מאז ומעולם, אבל עכשיו, הוא טוען, יותר מתמיד. בעיקר מאז הפגנת המחאה של הקהילה על הזכות לאמץ ולהיות הורה. "כל התקופה האחרונה, מאז ההחלטה ההזויה והמרתיחה הזאת, הסתובבתי בהרגשה שאני חייב לעשות משהו - חוץ מלכתוב פוסט בפייסבוק. אני רואה אנשים, כמו נדב בורנשטיין, שהעלה את הנושא הזה לסדר היום בתוכנית הלילה שלו ונאם בהפגנה, ומחפש מה עוד אני יכול לעשות. אני חושב שהמדינה שלנו חייבת להתקדם בנושאים האלה. אלה לא שאלות של יהדות אלא של מוסר אנושי. על מה אנחנו מדברים? על אימוץ? אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן ולהיות שווי זכויות. אני חושב שמגיע לנו הרבה יותר. ברור שיהיו לי ילדים, ואני די בטוח שאני אזכה להתחתן במדינה שלי באופן חוקי. אני אלחם על זה ואעשה כל מה שאוכל".
במונחים מקצועיים, רוזנברג קיבל לפני כשנה את אחת ההחלטות המטורפות ששחקן יכול לקבל בביזנס. הוא עזב מקום עבודה קבוע, עם מעמד, משכורת טובה ועתיד מובטח. באוגוסט לפני שנה, חודשיים אחרי עליית הצגה חדשה בכיכובו, הוא דפק על דלת הנהלת הקאמרי, הודה על הכל והסביר שהוא פשוט חייב לעזוב ולטוס לניו־יורק לתקופה בלתי מוגבלת. בתיאטרון, בניגוד לחששות, הבינו ופירגנו. "אף פעם לא עשיתי את הטיול הגדול. אף פעם לא היו לי ההתרחקות וההתקרבות הזו לעצמי. זה היה אחרי שנה שעשיתי בה שלוש הפקות גדולות במקביל, תקופה מאוד אינטנסיבית. אני מת על המקצוע שלי, שום דבר לא מרגש אותי ככה. אבל באיזשהו שלב אתה קולט שאתה בלופ, כי יש לך לוח הצגות ויש לך משכורת ואתה מרגיש שאתה נשחק. חשבתי כל הזמן לעשות הפסקה מהכל, אבל לא הייתי אמיץ מספיק לעשות את זה".
הקטליזטור היה אלעד דנון, אז בן זוגו, שתיכנן לעבור לניו־יורק לטובת לימודי עיצוב. רוזנברג קפץ על ההזדמנות; גם להתנתק מהכל, גם לנסוע בעקבות האהבה. "הייתי בניו־יורק כמה חודשים לפני שפגשתי את אלעד והייתה לי חוויה מדהימה. ישבתי עם חברים בסנטרל פארק וראיתי ילדה עושה גלגלון וחשבתי לעצמי, תראה מה זה, כל כך טוב לילדה הזאת, שהיא לא מבזבזת את הזמן על הליכה. פתאום הכל נראה לי ורוד".
החודשים הראשונים, הוא נזכר, היו נפלאים. תחושת שחרור מוחלטת, מערבולת של התאהבות בעיר חדשה. "אוטופיה אדירה. עשיתי כל מה שחלמתי לעשות בניו־יורק". ואז, כמו ששר עברי לידר, נהיה חורף. "ופתאום התייר הפך לאדם שגר בניו־יורק, והיה מאוד־מאוד קשה. געגועים להורים, כמו שלא היו לי בחיים. מזג האוויר מדכא נורא. מארבע אחר הצהריים חושך מוחלט. אלעד למד, ואני הייתי לבד. שום דבר לא הסתדר. לא הצלחתי להתמצא בעיר, הבדלי השעות, ג'ט־לג נצחי, השפה. חוץ מאלעד, שום דבר לא הסתדר. כשאתה בחורף בניו־יורק אתה לא יכול לשבת בפארק. אין שם אף ילדה שעושה גלגלונים. ישבתי לבד בבית וחשבתי לעצמי, אלעד זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מה עושים?"
אז הוא ניסה לתת לזמן לעשות את שלו, אבל הזמן רק הלך וחידד את תחושות הניכור והגעגוע. "ניסיתי להישאר שם בכוח, בשביל אלעד, אז חיפשתי עבודה במקצוע, וגם זה לא הסתדר. מצאתי את עצמי באודישן, עושה מונולוג באנגלית ותוך כדי שואל את עצמי למה אני מדבר בשפה הזאת ולא מצליח לבטא את עצמי כמו שאני יודע. אני לא שחקן מספיק טוב באנגלית כמו שאני יכול להיות בעברית".
הרבה שחקנים מפנטזים על ברודוויי.
"לא היה לי חלום כזה, לכבוש את במות ברודוויי. יש אנשים, חברים שלי, שנמצאים שם ברגעים אלה ממש. הם הגיעו עם מזוודה אחת וזה מה שהם רוצים, לכבוש את ניו־יורק, והם ינקו שירותים עד שהם יעלו על הבמה".
ההחלטה לעזוב הגיעה אחרי שהוריו הגיעו בהפתעה לביקור יום הולדת. "כשפגשתי אותם, בכיתי נורא והבנתי שמשהו פה לא תקין". בהחלטה משותפת עם אלעד, הם נפרדו. "לא רצינו להגיע למצב שהקשר יתפורר מעצמו. העדפנו להגיד, או־קיי, אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, אבל את הזוגיות אנחנו מניחים בצד. השנה הזאת בניו־יורק הייתה אחד הדברים הכי הזויים ומבלבלים וקשים שעשיתי בחיים".
עכשיו הוא רווק, אבל עוד מוקדם לדבר איתו על דייטים. "אני ממש לא שם", הוא אומר. "אתה אומר רווקות, תל־אביב, זה נשמע כזה סקסי. אני לא חושב על זה כרגע בכלל".
אז על מה כן?
"חזרתי מניו־יורק עם צ'ימידן של חלומות. כשהייתי בבית צבי, עידו ריקלין עשה עיבוד ל'העלמה יוליה' והפך את העלמה לבחור. זה הדליק אותי ממש. מאוד בא לי לעשות משהו כזה, לקחת מחזה מאוד מפורסם ולשחק את התפקיד הנשי כגבר. נגיד, בא לי לעשות את לאה ב'הדיבוק'. צריך מישהו שיעז מאוד כדי לאפשר את זה, כי זה סיכון אמנותי גדול מדי".
אולי עידו רוזנבלום יזרום איתך לפרויקט.
"האמת שאנחנו מתחילים חזרות על 'מונית הכסף – המחזמר'". •
