לפני כשלושה חודשים הרגישה נאוה סמל שהגוף שלה בוגד בה. היא לא הבינה מה בדיוק קורה שם בפנים, אבל ידעה שמשהו לא בסדר. "אמרתי לרופאים שאני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי, והם אמרו לי, 'זו דלקת' ונתנו לי אנטיביוטיקה", היא מספרת. "מזל שנידנדתי להם והתעקשתי, כי חמישה ימים אחר כך כבר הייתי בחדר הניתוח. עצרו את הגידול כמה שיכלו ועכשיו אני מקבלת כימותרפיה כדי לצמצם את הגידול ואז יוכלו להוציא אותו לגמרי".
בדיעבד מה שהקשה את האבחנה היה העובדה שסמל כמעט לא התלוננה על כאבים. "כנראה סבולת הכאב שלי גבוהה. הייתה לי איזו אי־נוחות, טרדה. הרופאים די התפלאו, מבחינתם כבר הייתי צריכה להתלונן בטירוף, ולא נורא התלוננתי. כשראיתי את הפרצוף תשעה באב של הרופאה אחרי הבדיקה כבר לא הייתי זקוקה לשום שאלה. הבנתי מה יש לי. היא אמרה לי שיש גידול, ובאותו רגע הרגשתי כאילו השמיים נפערים מעליי בבת אחת, כאילו אני רואה קרע עצום בתוך השמיים, וצעקתי, 'איך אני אגיד להם, למשפחה?!'"
ובאמת איך סיפרת להם?
"למשמע הבשורה היה הלם. הקרובים לי פרצו בבכי, כי עד לרגע האבחון נחשבתי לאדם בריא ונטול תלונות. לראות אותם בוכים קרע לי את הלב. אבל מהר מאוד כולם התעשתו, בעיקר כשנאמר לנו שהמחלה בת ריפוי. העצב התחלף בתחושת מגויסות, וכולם הפכו לקבוצת התמיכה הכי נמרצת והכי עזוזית שיש. הם באמת עוזרים, תומכים, נמצאים בשבילי בכל רגע ובכל מצב. הגוף שלי שברירי, לא אחת כושל בגלל הטיפולים, הכימו מתעתע, אבל אני כבר מזהה כמה הוא נעזר במשבי הרוח שהאהובים שלי מפריחים לעברי.
"גם היצירה קיבלה לאט־לאט זכות של תומך וחזרתי לעבוד. אני מוציאה עכשיו ספר על המשפחה שלי, 'פאני וגבריאל', ולא מזמן עלתה הצגה שכתבתי, 'גונבי הנשיקות' (עודד קוטלר ביים — י”ב), והרוח צריכה לעזור. לא לכל החזרות יכולתי לבוא — התחלתי אז בטיפולים — אבל לחלקן כן, וזה עזר לי. אני מרגישה שהיצירה היא המרפא הכי טוב בשבילי".
סמל היא לא רק פייטרית גדולה, היא הצליחה למצוא הומור גם בביקורים במחלקת אשפוז יום בבית החולים תל־השומר. "לחומר הכימותרפיה שנכנס אליי לווריד נתתי שם של אישה", היא מחייכת. "אני קוראת לכימו על שמה של לוקרציה בורג'ה, המרעילה המפורסמת מהרנסנס. אצלי היא הפכה למרפאה. בחדר הכימו יודעים שאני מצחיקה. אני אומרת, 'הנה הגברת עם הכלבלב צועדת', כשאני הולכת עם עמוד האינפוזיה. לפעמים אני קוראת לעמוד הזה 'עץ השקיקים', בגלל שקיות החומר. מה שאני מבקשת כל הזמן זה שיחבקו אותי. אני כמו שואב אבק של חיבוקים. שואבת החיבוקים הגדולה. רוצה לשאוב חום ואנרגיה ממי שאני אוהבת. תבין, להפוך בשנייה, באמצע החיים, מבן אדם בריא לגמרי לאדם חולה, זה לא פשוט".
מתי סיפרת על המחלה לאחיך, שלמה ארצי?
"שלמה היה בארצות־הברית כשהתבשרתי על המחלה. הוא הופיע שם. חיכיתי שהוא ינחת. מה, שאני אתקשר לארצות־הברית ואגיד לו, 'יש לי סרטן'?! למה להכביד? ביקשתי ממנו לבוא בשבת בבוקר. 'אני צריכה לדבר איתך על משהו', אמרתי. הוא הגיע, סיפרתי לו ושנינו בכינו. הוא ישר אמר, 'תראי, יהיה בסדר, את תחלימי. הרי אומרים שאפשר לרפא'".
בכיינית את לא.
"למה לא? אני לא מפחדת לבכות. בכיתי המון כילדה. אני יכולה לבכות מנמלה שנדרסה, מאנשים טובים שמרגשים אותי. הכתיבה גורמת לי לדמוע. מעשה טוב של אנשים מרומם אותי נורא. לשמחתי, בתקופה הזאת אני רואה את החסד והטוב של בני האדם. הם מרעיפים עליי טוב. יש לי מכתבים שאנשים כותבים לי מנפשם — אנשים שהיו חולים ושמרו את זה בסוד, ועכשיו חשוב להם לספר לי על כך".
מחלימה, לא חולה
סמל לא מנסה להסתיר את הפחדים שלה. להפך, היא מתמודדת איתם כל הזמן — מדברת עליהם, מאמינה שהפתיחות והיעדר הבושה רק מחזקים אותה. "אני אופטימית, בהחלט, יש לי פחדים, כמו לכל חולה סרטן אחר, אני לא אסתיר, אבל אני מאוד רוצה לתת רוח גבית לגוף ולהיאחז בכוח הרוח, כדי שלא אגרף לגמרי בכשלי הגוף", היא אומרת. "כשאתה משתף אנשים, גם להם קל, לא רק לך, ואתה יכול לעבור אחרי זה לדבר על עניינים אחרים".
קראו פרק ראשון מהספר "פאני וגבריאל"
אייר, הבן הבכור שלה ושל נעם סמל, המציא טרמינולוגיה חדשה למאבק. "אייר לא מסכים שאני אגיד 'חולה', רק 'מחלימה'", היא מחייכת. "הוא גם אוסר עליי להגיד שאני הולכת לבית חולים לטיפול. 'את הולכת למרכז רפואי', הוא מתעקש, ולמדתי לתקן, וזה נחמד ואופטימי הרבה יותר".
לפני כחודש פירסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את השיר "אשפוז יום", שעוסק בהתמודדות עם המחלה ("לוקרציה מטפטפת רעלים/ תפרחת שקיקים משתרגת/ מעל לווריד שלי./ דוגמת פרג על העור. יכולת לעבוד בסידור פרחים, לוקרציה בורג'יה,/ במקום לרקח ארס"). היא קיבלה בזכותו מאות שיחות וסמסים מחולי סרטן. והיא התרגשה.
"מחלה צריך להסתיר?! מה, אני חטאתי?! גנבתי אותה ממישהו?!" היא מתרעמת, "מאוד הופתעתי ממה שפרסום השיר עשה. בהתחלה פחדתי מהתגובות, אבל לא הייתה סיבה לפחד. קיבלתי תגובות מפעימות. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים שמסתירים שהם חולים בסרטן. אמרתי ישר שאני לא מסתירה ולא מסתתרת. זה לא טוב.
"בתור ילדים של שורדי שואה וכל הדור ההוא, שעסקו כל כך הרבה בהסתרה, אנחנו יודעים איזה מחיר הם שילמו על ההסתרות האלה. זאת אנרגיה שמכלה אותך, כוססת אותך, מכרסמת אותך. אתה כל היום עסוק בלהסתכל מעבר לכתף: מי יודע? מי הבחין? מצד שני, אין לי חשק להיכנס לפרטים של המחלה, לדוש בזה, לספר מה הרופא אמר וכו', זה לא בשבילי. זה פשוט משמים".
מי הכי חזק בבית בהתמודדות הזו — את או נעם?
"מי מדבר בכלל במושגים האלה?! זה בכלל לא בטרמינולוגיה שלי. אני בכלל לא רואה את עצמי כבן אדם חזק. כל אחד בתורו הוא גם חזק וגם חלש וכל אחד בתורו נותן לשני כוח. אנחנו הרי כלים שלובים. אנחנו החברים הכי טובים בעולם".
לטיפולי הכימו סמל הולכת עם החברות הטובות. "כל פעם חברה אחרת באה איתי", היא מספרת. "נעם מביא ומחזיר אותנו, ואנחנו עושות לנו יום כיף. אני מגלה שאנשים מופתעים מכך שבחוויה כל כך איומה ונוראה אפשר למצוא השראה והומור. היה נורא מרגש לראות איך האונקולוגית שלי והאחיות בחדר הטיפולים התרגשו מהשיר שכתבתי. גם הכימו הוא תגלית. בקומבינה של החומרים הכימיים שאני מקבלת לא נושר לי השיער, אבל לעומת זאת לא צומח לי שיבה. באתי בשבוע שעבר לתל־השומר ואמרתי, 'חברים, יש לי סטארט־אפ, הכימו זה הכתום החדש. אתם יודעים שלא צומחת לי שיבה?' הם אמרו שזה עניין למחקר".
האופטימיות שלך מידבקת.
"אני לא רוצה להיות מרירה ולא רוצה להרגיש שנעשה לי איזה עוול. אני רוצה להיות אופטימית ואני פייטרית. יש גילויים נפלאים של אהבה ותמיכה. יש שחקן שהוא לא ממש חבר, אבל הוא איש מקסים, וכל יומיים־שלושה הוא שולח לי סמס מאיזו ארץ שהוא נמצא בה. מילים טובות ויפות ומחבקות. החברים הטובים שלי, ששי קשת ויונה אליאן, נמצאים עכשיו באיטליה וכל יום אני מקבלת מהם סרטון עם פרח. אמרתי לכולם שהשנה אני לא יכולה לנסוע לחו"ל, אז מי שנוסע עושה לי טיול קטן. מצלם לי אוכל, פרחים, אגם. כל הטלפון שלי מלא בטיולים.
"ואני משתדלת להיות כנה עם אנשים. הרבה רוצים לבוא ולבקר, אבל יש ימים יותר טובים ויש ימים קשים, וכשאני לא יכולה, אז לא. בהתחלה היה לי נורא קשה. זה היה מיד אחרי הניתוח, לא אכלתי חודש, והייתי כמו עלה נידף ברוח. עכשיו אני אוכלת דברים טובים. כל החברות שלי, המבשלות הטובות, מאכילות את כולנו. אתה יודע איך הם נהנים אצלי בבית? מלקקים את האצבעות".
סיפור סבא
סמל (62) היא בתם של הח"כ לשעבר יצחק ארצי ז"ל ומרגלית (מימי). מאחוריה 20 ספרים, שמרבית גיבוריהם הם ילידי הארץ שמתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר. ביניהם בולטים "צחוק של עכברוש", "אישראל", "איך מתחילים אהבה" ו"ראש־עקום". כמו כן כתבה מחזות ("הילד מאחורי העיניים", "כלה על הנייר"), יצירות לאופרה ("על שלושה נביאים"), תסריט לסרט טלוויזיה ("דבר על מקום הימצאם") וקובצי שירים לילדים ("האומץ לפחד") ותירגמה מחזות לתיאטרון.
לה ולבעלה נעם סמל יש שלושה ילדים — אייר (38), מוזיקאי, והתאומים נימדור ואילאיל (26). אילאיל היא אשת תיאטרון ונימדור (נימי) סטודנט למזרחנות. "לי ולשלמה יש אחווה של ילדים שגדלו בחדר משותף, מין יחידת קומנדו", היא אומרת, "שני ילדים שישנו מיטה ליד מיטה, התלחשו לפני השינה בחושך, כשמעליהם הירח שניבט מהחלון. אני תמיד אומרת שלשלמה יש המון ירח בשירים כי באמת תמיד היינו רואים את הירח מהחלון.
"הילדים של היום לא כל כך גדלים עם האחים שלהם. החוויה הזאת של אחים שגדלים אחד עם השני, שהייתה כל כך אינטנסיבית בשנות ה־60, חזקה נורא אצל שלמה ואצלי. אין בינינו חציצה. אנחנו חולמים יחד, חולקים את הפחדים יחד. זה נשאר עד היום".
ממי ירשתם את כישרון הכתיבה שלכם?
"מאבא שלי. הוא כתב מהמם. אני, בניגוד לשלמה, אהבתי להיות מאחורי הקלעים, להסתיר את עצמי בצבעי הסוואה. הקריירה שלי התחילה בשנות ה־80, אז לא הייתה לנוכחותו של הסופר שום משמעות. הספר הוא שעשה את העבודה, לא כמו היום שצריך להתראיין ולקדם. השוני לא מפריע לנו להיות אחים טובים ואוהבים".
ספרה החדש של סמל, "פאני וגבריאל" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), מבוסס על הסיפור המשפחתי שלה: הסב גבריאל הרציג, שנעלם מחיי בנו התינוק ואשתו פאני למשך עשרות שנים ופתאום התגלה בארצות־הברית, מגיע לעת זקנתו לארץ עיוור ונרגן ואנטי־ציוני. גם סמל זוכרת שיום אחד, כשהייתה בת חמש, ההורים הודיעו לה פתאום שסבא שלה מגיע לביקור. כמה שנים אחרי שהסב הגיע לארץ הגיעה לכאן גם המאהבת שלו, קלרה, ובמשך כמה חודשים גרו הסבא, הסבתא והמאהב יחד, עד שהמאהבת חזרה לארצות־הברית. שתי הנשים הסתדרו זו עם זו יותר מאשר עם הגבר היחיד בחייהן. "עד אז בכלל לא ידעתי שיש לי סבא", היא מספרת. "לא הכינו אותי לזה. מגיע אדם מניו יורק, מדבר אנגלית ויידיש, לבוש הכי יפה בעולם, ואומרים לך, 'זה סבא שלך', ואין לך הסבר מאיפה הוא נחת. כלום".
ולא הסתקרנת מה קרה?
"זאת הייתה תקופה אחרת. אנחנו קיבלנו את הילדות שלנו כמו שהיא ולא עירערנו עליה. את השאלות והספקות שמנו בכספות ורק אחרי זה בדקנו אותם. ההורים שלנו היו גאונים בדומייה. כל מה שקרה קודם הוא תמיד מבולבל, קשה, מוסתר, מכיל מוות ולא מדברים עליו. אף אחד לא הושיב אותי ואמר לי, 'אמא שלך הייתה בשואה, באושוויץ, ואבא שלך הציל ילדים ממחנות בטרנסניסטריה'. הדבר היחידי ששמענו מההורים היה הכמיהה הגדולה שלהם לעלות לארץ ישראל.
"נורא קשה להסביר לילדים שלי, שהם חברים מאוד טובים שלי, איזה שטח של שתיקה היה אז בין הורים לילדים. גם סוג של כבוד. המבוגרים נראו לי מורמים מעם, כמו גזע אחר. כשהייתי ילדה, פחדתי להיות מבוגרת. פחדתי שמבוגרים לא צוחקים, ושאצטרך לישון עם כדורי שינה. שנאתי גם את הבגדים של המבוגרים. ממש תיעבתי אותם. היום אנחנו וילדינו לובשים את אותם כפכפים, ג'ינס וטי־שירט, ואין גבולות מאוד ברורים בין מה זה מבוגר לבין מה זה צעיר".
מה הרגשת כלפי הסבא שפגשת?
"שלמה הרגיש מעין טרוניה כלפיו, לא אני. הוא היה בן עשר, אני בת חמש, אהבלה מוחלטת. בגלל שהייתי ילדה חפה מכל ידע ומכל חשבון, הוא יצר איתי קשר יפה. לימד אותי אנגלית".
אבא שלך שאל אותו למה הוא נטש אותו כתינוק?
"לא. הוא אמר לי, 'אף פעם לא היה לי אומץ להתמודד איתו ולהגיד לו בפנים: איך עשית דבר כזה? איך נטשת תינוק?!' הוא אף פעם לא באמת התחשבן איתו. הוא אמר לי, 'לא אהבתי אותו, אבל כיבדתי אותו והבנתי שהוא אבא שלי'. גם שאלתי את אבא למה סבא לא עשה מאמץ להציל אותם בזמן השואה, והוא אמר שהוא בירר ואמרו לו שכולם גורשו ונספו. נורא קל לעשות שיפוט חד־צדדי, להגיד שהוא שחור משחור ובן זונה גדול. אבל אני סופרת ולא פסיכולוגית ולא בניתי דמות חד־צדדית, אלא מילאתי את החללים".
איך שלמה הגיב לסיפור הזה?
"סבתא שלי פאני אהבה שני גברים בחייה חוץ מסבא שלי, את אבא שלי ואת שלמה. הם היו הפיצוי על החיים הקשים שלה. היא הלכה אחרי אבא שלי לכל מקום, נאחזה בו נורא, ושלמה היה אוצרה הגדול. היא אהבה אותו אהבת נפש. אני הגעתי לעולם כבר כשלא נשאר לה מקום לאהוב.
"שלמה, ייאמר לזכותו, היה זורק לי פעם בעשר שנים, 'הסיפור הכי טוב נמצא לך מתחת לאף, איך לא הרמת את הכפפה? איך לא כתבת מזה ספר?' במשך החיים חשבתי שזה סיפור שאני רוצה להתמודד איתו, אבל לא הצלחתי. היו לי שלושה ניסיונות, ובפעמיים הראשונות זרקתי את הכל לפח הזבל".
לדבר על שקיעות
לפני כחצי שנה, אחרי 25 שנים בתפקיד, פרש נעם סמל מתפקיד מנכ"ל תיאטרון הקאמרי. "אני צריכה להסתגל לזה שעכשיו הוא הרבה בבית. זה לא כל כך פשוט", סמל מחייכת. "הוא נורא עסוק גם עכשיו, אבל אין ספק שהנוכחות שלו בבית, בעיקר בערב, מוזרה. 25 שנה היה לי בעל שהיה יוצא בערב מהבית ונמצא תמיד בתיאטרון. בחיים לא הלכנו לסרט באמצע השבוע. לפעמים, אם הייתה איזו חתונה, הייתי צריכה לכתוב לו על כך בלוח חודש מראש.
"אמרו לי, 'מה תעשי איתו בערב בבית? טלוויזיה הוא לא רואה, רק ספורט', ואני מתה על סדרות. אבל הוא נורא־נורא חמוד. הוא פתאום הולך לשחות, עושה הליכות ומדבר על שקיעות. כל ערב הוא מודיע לי איזו שקיעה הוא ראה היום. הוא מוטרף מהנוף. אני אדם שעובד בבית, אז המחשבה שמישהו יסתובב לי פה לא פשוטה. אבל הוא בסדר. אנחנו מאוזנים. אני יכולה לכתוב בפינה שלי, והוא יודע לשמור על שקט. טוב, הוא לא צריך ללכת על קצות האצבעות, אבל אין ספק שזה הרגל אחר".
ועדיין התיאטרון נוכח בבית שלכם.
"תמיד נמשיך לראות הצגות. אם עכשיו לא הייתי בהחלמה, היינו נוסעים ללונדון ורואים 20 הצגות בשבוע בערך. אנחנו מתים על זה. מצד שני, עכשיו נפתחה לי איזו קריירה שהייתה סגורה בפניי המון שנים ואני לא צריכה להתנצל עליה. חתמתי על חוזה עם הקאמרי ועם הבימה על הצגת מחזות חדשים שלי. עד עכשיו כמעט לא יכולתי לעבוד בתיאטראות וקיבלתי את גורלי בהכנעה. הם פחדו להעסיק אותי בגלל שאני אשתו של. רק כשזה הגיע למחזה שואה ואף אחד לא רצה להתעסק בזה, היו אומרים לי: 'את רוצה לתרגם?'"
היית כותבת היום מחזה פוליטי?
"כן, וגם כתבתי בעבר. 'כלה על הנייר' מתרחש בפלשתינה בשנת 35', כשבחור יהודי ואח ואחות ערבים מגדלים יחד ילד יתום. מין משפחה אלטרנטיבית. המחזה, שהוצג בחג המחזמר, היה קשה לעיכול כבר לפני חמש שנים. אנשים אמרו לי, 'למה צריך את הנכבה?' ו'למה בכלל צריך ערבים?' אמרתי להם, 'מה, אני אכתוב מחזה על פלשתינה ב־1935 ולא יהיו בו ערבים? לא אני. אני לא רוצה להיות זהירה בכתיבה. כתיבה זהירה היא כתיבה מתה".
מה את חושבת על המלחמה הבלתי פוסקת בין היוצרים והאמנים לשרה מירי רגב?
"אני מקווה שהגל הזה יעבור. אני חושבת שגם בתקופות מאוד רעות לא צריך לשכוח את המקום האנושי שלך כבן אדם וכיוצר, אלא להיאחז בו. אני נאחזת במה שנעם אמר: 'מי יודע מי היה פוליטיקאי בתקופה של אוריפידס?' ואנחנו יודעים שהטרגדיות היווניות התעמתו עם פוליטיקאים. אין לי מושג איפה הם קבורים, אבל היצירה שלהם קיימת עד היום.
"אבל אני אופטימית. יש לי שיר בהצגה 'גונבי הנשיקות' שמתאר איך אני טסה בגיל 120 לדמשק וקונה לנין שלי חמסת מזל. וזה לא מופרך אם אתה מסתכל על ההיסטוריה שלנו. עכשיו אנחנו מדממים ללא הפסקה, אבל יכולה להיות סיטואציה אחרת. להיסטוריה יש תסריטים מטורפים. אני מוכרחה לשמור על אופטימיות, כי איך אפשר לחיות במחשבה שהכל כאן אבוד מראש. אני לא יכולה להרשות לעצמי את הקטסטרופה של להיות פסימית, כי אמא שלי שרדה את השואה. זה כמו לירוק לה בפרצוף".
מי אחראי לתחושה הפסימית?
"מי שמלבה את המלחמות כאן הם אנשים פוליטיים, ציניים, מקוששי קולות. הם עסוקים ברווח לטווח קצר ולא מבינים איזה נזקים הם גורמים לטווח הארוך. הפוליטיקאים הבינו לצערי שהתססה נותנת להם קולות. אם תדבר על אחווה תקבל קולות? לא! זה לא פטנט ישראלי. גם טראמפ עלה ככה לשלטון. אני מאמינה שזה יעבור. יש בפוליטיקה הישראלית אנשים מצוינים, אידיאולוגים, חדורי שליחות. לא צריך להכתים את כולם בגלל כמה". •
