מנקס והפליטים

זה התחיל בתקופה שבה התגוררתי, יחד עם בן זוגי, רום ברנע, בברצלונה ועבדתי בדוגמנות. כמו כולם, גם אנחנו עקבנו אחרי הסיפור הנורא של מלחמת האזרחים בסוריה. כשרום חשב לכתוב תסריט שמתרחש באחד ממחנות הפליטים, פשוט החלטנו שהדבר הנכון לעשות הוא לנסוע ליוון ולהתנדב שם.

וכך, במארס 2017 הגענו בפעם הראשונה לאי כיוס, הסמוך לטורקיה, החמישי בגודלו ביוון ‑ שם פועלים כיום שני מחנות פליטים: סודה שמופעל על ידי מתנדבים וויאל שבשליטת הצבא, המשטרה והאו"ם. כ־2,500 פליטים סורים, אפגנים, עיראקים ואפריקאים שוהים כיום באי ומחכים לבדיקת הסטטוס שלהם באו"ם, בתקווה לזכות במעמד של פליט ולהגיע לאירופה. אנחנו הצטרפנו לארגון מתנדבים מקומי שפועל בסודה ומעניק עזרה הומניטרית בסיסית - מקבלת סירות הפליטים בחוף, דרך חלוקת מזון ובגדים ועד הפעלת בית ספר וגני ילדים.

כשנחתתי ביוון בפעם הראשונה הרגשתי אלטרואיסטית, מין מאמא תרזה, שבאה לעזור ל"פליטים המסכנים". במהלך השהות שלי במחנה גיליתי שהפליטים האלה החזיקו בקריירות יותר מפוארות משלי, הקימו משפחות, ראו עולם.

אחד הפליטים הסורים שהכרתי, עבדו, שהיה איש עסקים מצליח בתחום האופנה, סיפר לי למשל איך הפציצו על בסיס קבוע את העיר חלבּ, שבה התגורר, עד שהפכה לעיי חורבות. בסוף הוא הבין שאם יישאר שם, הוא וילדיו, שהבכורה בהן בת שש, ימותו. לא הייתה להם ברירה אלא לברוח, לנוס על נפשם.

מדפים נגד עכברושים

שמעתי סיפורים כאלו כל הזמן ולא ידעתי איך להגיב. אני יכולה להביא אוכל או בגדים יבשים לפליטים שמגיעים לחוף - אבל אין לי באמת איך לעזור להם. בהמשך הבנתי שאני יכולה רק להקשיב, לחבק ולומר: אני מצטערת על מה שעברתם. ואולי גם: סליחה, סליחה שהעולם והאנושות הידרדרו למצב הזה.

שלוש פעמים נסעתי להתנדב במחנות הפליטים ביוון. הנה יומן המסע המצולם שלי משם.

1. חיים חדשים

הרושם הראשוני ממחנה סודה, ששוכן ממש על החוף, היה קשה. המקום עלוב ומוזנח. הוא בנוי משתי שורות אוהלים "עמידים", שסיפק האו"ם, וסביבם הרבה אוהלי קמפינג קטנים. ילדים מסתובבים יחפים. אנשים עם מבט של ייאוש בעיניים. היה גם קר מאוד־מאוד. לבשתי סווטשירט מפליז, מעיל ומגפיים ושיקשקתי מקור.

רק בהמשך אני אגלה שבתוך כל הכאב הזה יש גם חיים. חיים חדשים. אנשים מתחתנים, אנשים מתגרשים. הכרתי אפילו פליטה בת 23 עם תינוק בן שבועיים שנולד במחנה.

2. מדפים נגד עכברושים

בימים הראשונים עבדתי במחסן שבו נאספות כל התרומות מהעולם - בגדים, נעליים, תיקים, מעילים ומזון תינוקות ‑ ומועברות לפליטים. לאחר שסיימנו למיין ולארוז, ביקשו מאיתנו לבנות מדפי עץ בכמה אוהלים כדי שהעכברושים שמתרוצצים שם לא יאכלו את מוצרי המזון שהתקבלו. מאחר שרום (בתמונה) הוא בין היתר נגר מצוין, הוא מיד מצא פתרון והכין מדפים מעצים ממוחזרים.

בלילה צוותנו לתורנות פטרול באי. המטרה: לחכות לאחת מסירות הגומי הקטנות, שעליהן מצטופפים הפליטים שחצו עם המבריח את המים הטריטוריאליים של טורקיה והצליחו להגיע ליוון. המשמרת התחילה בשתיים לפנות בוקר. התפקיד שלנו היה לקבל אותם עם שמיכות, בגדים יבשים ואוכל.

חייבים להבין: הפליטים נמצאים במלחמת הישרדות.

הם הגיעו לכאן בלית ברירה ולא מתוך בחירה לשפר את איכות החיים ולעבור לאירופה. אף אחד הרי לא בוחר

לעבור לגור באוהל זעיר במחנה צפוף. אף הורה לא ישלם מאות יורו למבריח כדי להעלות את ילדיו על סירת גומי רעועה, כשהוא חשוף לסכנות כמו טביעה או ניצול מיני

של הנשים על ידי המבריחים. 

"אבא, האוהל נשרף"

3. "אבא, האוהל נשרף"

לתנאים הקשים במחנה מתלווה גם הפחד מהצתות של התושבים המקומיים. אני לא תומכת חלילה בפעילות אלימה, אבל יכולה להבין את שני הצדדים בסיפור הלא פשוט הזה. קשה שלא לגלות חמלה כלפי תושבי האי היווני המתוק, שמתפרנס בעיקר מתיירות, שלפתע נפלה עליו האחריות למשבר הומניטרי מטורף. ברור שזה מעורר זעם ואני יכולה להבין את המצוקה שהובילה לפעולה הנוראה הזו.

המחנות ביוון היו אמורים להיות זמניים, תחנות מעבר. בכל פעם שהו שם בין 800 ל־1,000 פליטים שהמתינו לאישורים ואז נקלטו במדינות אירופה. עם הזמן התחילו להיסגר הגבולות באירופה, והפליטים תקועים שם עכשיו למשך חודשים ארוכים.

והלב יוצא כמובן גם לעבדו, הפליט מחלבּ, שסיפר לי איך התעורר באחד הלילות לשמע הצעקות של בנו שקרא: "אבא, האוהל נשרף. אני מפחד למות". למרבה המזל, הוא ומשפחתו ניצלו ברגע האחרון.

ארוחת ערב אפגנית

4. ארוחת ערב אפגנית

משפחה אפגנית, זוג הורים ושישה ילדים, מזמינה אותי לאוהל שלהם. כולם חיים יחד באוהל דולף, עם שמיכות סקביאס אפורות ועכברים שרצים מסביב. כשאני מדברת על אוהל, אני מתכוונת לאוהל קמפינג קטן בגודל שני מטרים על שני מטרים.

ולמרות זאת, הכנסת האורחים הכי חמה ומרגשת. מתוך הכלום שהיה להם הגישו לי מיד תה מתוק וארוחת ערב מפוארת והתעקשו שאשב לאכול איתם.

לאט־לאט חשפה בפניי אם המשפחה את הסיפור שלהם. היא, בעלה ושבעת ילדיהם גרו בכפר קטן. אחרי שכוחות של הטליבאן השתלטו על בית הספר, שבו לפי החוק הדתי לומדים רק הבנים ‑ הם חייבו את כל התלמידים להצטרף ולהילחם בשורותיהם. כשהבן הבכור שלהם סירב הם ערפו את ראשו כעונש מול בני המשפחה. אחר כך התחילו לאיים על חייהם. היא ובעלה פחדו שינסו לגייס גם את שני הילדים הקטנים שלהם והחליטו לברוח מהכפר.

כדי להגיע לטורקיה הם היו צריכים לחצות את איראן עם ששת ילדיהם, הגדולה בת 12, הקטנה בת שנתיים. לאחר שחצו את הגבול האיראני נתפסו על ידי המשטרה המקומית. כולם נשלחו לכלא לכמה ימים ואז גורשו בחזרה לאפגניסטן. הם לא ויתרו וחצו שוב את הגבול. מסע הבריחה מאפגניסטן ליוון נמשך כשלושה חודשים.

האבא מספר לי שגם היום הוא לא ישן טוב מחשש שהבנות שלו ייפגעו במחנה, שבו מסתובבים בלילות צעירים שיכורים ומתוסכלים.

אנחנו מתחברים. גם הקשר עם הילדות הולך ומתחזק. זה התחיל במשחקים בחבל מחוץ לאוהל ונמשך בבילוי על שפת הים ובתחרות זריקת אבנים למרחק אל תוך המים.

לאחר שלושה שבועות היינו צריכים לחזור לארץ. אמנם כולם שם כבר רגילים שהמתנדבים באים והולכים כל הזמן, אבל עם המשפחה הזאת בניתי קשר אישי עמוק. ביום האחרון הלכנו לאכול יחד גלידה, שיחקנו בגן שעשועים, ניסינו שהפרידה תהיה כיפית, אבל התחושה עמוק בפנים הייתה קשה.

בחזרה לכיוס

5. בחזרה לכיוס

במטוס חזרה הרגשתי מועקה מאוד קשה. איך זה שאני חוזרת לבית החמים והנעים בזמן שהם נשארים באוהל, ברוחות הקפואות, עם האוכל המגעיל וחוסר הידיעה מה יקרה להם מחר, בעוד חודש או בעוד שנה.

זו תחושת תסכול מאוד גדולה. מצד שני, זה נתן לי דרייב מטורף להפיץ את הבשורה. אנשים קראו פוסטים בפייסבוק שלי והתעניינו, חלק גם נסעו להתנדב בעקבותיהם.

כעבור כחודשיים חזרתי לכיוס לעוד

שלושה שבועות והרגשתי כאילו הגעתי הביתה, לחברים שלא ראיתי הרבה זמן,

רק כדי להתבאס שהמצב לא השתפר, ואף נהיה רע יותר.

אמאני ואני

6. אמאני ואני

בקיץ האחרון היה מספיק כוח אדם בכיוס, אז נסענו לאי לסבוס, שבו שוכנים שני מחנות: מוריה וקרתאפה. מחוץ למחנות יש מרכז תרבות שהקים ארגון שווייצרי, עם בית קפה וסדנאות וסרטים. מקום מפלט משגרת המחנה. לידו, הקים ארגון "נתן" הישראלי, בשיתוף עם התנועה הבוגרת של השומר הצעיר והחטיבה הערבית של השומר הצעיר ("אג'יאל"), בית ספר, שבו משמשים הפליטים גם כמורים.

אחת המורות שם, שגם מעבירה חוגי מדיטציה לילדים, היא אמאני, בחורה בגילי, 27, שלפני שלוש שנים נאלצה להפסיק את לימודי מינהל העסקים באוניברסיטה של חלבּ. אחרי שרוב בני משפחתה נהרגו בהפצצות על העיר. במשך כמה שבועות היא נסעה בטרמפים כדי להגיע לטורקיה. בחורה בת 26, לבד בעולם. היא הצליחה להגיע למחנה בלסבוס ושם ביקשה לעבור לגור באוהל של הנשים האפריקאיות שאותן היא מעריצה. אלו נשים שחיות שנים תחת דיכוי ועדיין מרגישות הכי יפות ועוצמתיות בעולם, היא מסבירה.

בסוריה, היא מספרת, היא נהגה לצפות בתוכנית של אופרה ווינפרי ומאוד אהבה את המשפט שהייתה אומרת: "I’m bigger. I’m better. I’m stronger". עכשיו הנשים האפריקאיות נותנות לה השראה.

7. אחוות נשים

רום ואני העברנו סדנאות במרכז התרבות בלסבוס, אבל כשקלטתי שאין במקום שום מסגרת לנשים בלבד, הצעתי להעביר סדנה כזאת. לפני הסדנה הראשונה הייתי מאוד לחוצה. לא ידעתי אם יגיעו נשים בכלל ואיך יהיה לעמוד בכיתה, מול נשים סוריות, שרובן מבוגרות ממני וחוו סיפורי חיים הרבה יותר קשים. מה הדבר הכי נורא שכבר עברתי בחיים? גירושים של ההורים.

פירסמתי במחנה את קיום הסדנה ביחד עם אמאני. למפגש הראשון הגיעו 15 נשים וממפגש למפגש המספר הלך וגדל. בסופו של דבר הייתה חוויה הרמונית ומקרבת לבבות. הפער שלי מולן - כבחורה צעירה ישראלית - התמוסס.

כולן מתגעגעות הביתה, כולן היו רוצות לגדל את הילדים שלהן בסוריה, כולן מפחדות מהעתיד וגם מההווה. כולן שיתפו וגם כתבו את הסיפור שלהן, ואחר כך השמענו מוזיקה ורקדנו והשתוללנו וגם בכינו ביחד. בסיום הסדנה חילקנו להן מצלמות חד־פעמיות וביקשנו מהן לתעד את חיי היומיום שלהן. היום אנחנו עובדים על ספר ותערוכה שמורכבים מהצילומים, כדי לגייס תרומות.

8. אשמה

הפער העצום בין החיים שלי בבית לבין תקופות ההתנדבות יוצר תחושת אשמה מאוד גדולה. מצד שני, הוא גם גורם לי להיות אסירת תודה על כל מה שיש לי, ובעיקר על הזכות לזוז ממקום למקום באופן חופשי.

אני נמצאת בקשר יומיומי עם האנשים שהכרתי ומתעדכנת כל הזמן במצבם. השבוע למשל שמעתי שעבדו הגיע לאתונה, אבל גם שם הוא ומשפחתו מתגוררים במחנה פליטים והאופק לא נראה ורוד או מבטיח. המשפחה האפגנית קיבלה לפני כמה ימים אישור להמשיך לשהות במחנה הפליטים למשך שלוש שנים. ואמאני עדיין בלסבוס, באוהל עם הנשים האפריקאיות.

בספטמבר אחזור לשם, אני מרגישה חלק מהם. זאת המשפחה החדשה שלי.

 ישראל ובעיית הפליטים

באי היווני לסבוס, שקרבתו לחופיה המערביים של טורקיה הפכה אותו ליעד עבור מבריחי הפליטים וכיום נמצאים בו כ־5,000 פליטים שממתינים לאישור מהאו"ם כדי להיקלט במדינות אירופה, פועלים כשלושה ארגונים וולונטריים ישראליים: "ישראייד", המעניק סיוע רפואי בשני המחנות הגדולים הפועלים באי; "נתן" שמפעיל מתנ"ס ובית תרבות; ואנשי חינוך יהודים וערבים בוגרי תנועות הנוער אג'יאל והשומר הצעיר, שהקימו לפני חמישה חודשים מרכז חינוך. צוות המורים, 20 במספר, מורכב מפליטים שהיו מורים ואנשי חינוך בארצם.

"במארס 2016 אירופה סגרה את שעריה לפליטים, ומחנות המעבר שהיו פזורים ביוון, בטורקיה ובסרביה הפכו למחנות קבע", אומרת נעמה שילה, מנהלת המבצעים של "נתן". "רצינו להפחית את התסכול והאלימות של הפליטים במחנות - שחלקם ממש נראים כמו בית מעצר - ולתת להם מרחב לנשום. אי של שפיות".

לתמיכה בפעילות בית הספר: הקלידו "בית הספר לפליטים ביוון" באתר הדסטארט