היום אעלה לירושלים, עירי המקורית, ואצעד ברחובותיה כדי לקרב את הגאולה. נשמע מוזר? חבריי החילונים אולי לא יבינו מה עניין גאולה לשוויון זכויות ללהט"בים. גם חלק מחברותיי הדתיות אולי לא יסכימו עם החיבור. אבל אני אדע בדיוק.
החל מראש חודש אב, חוץ מלבלות בבית עם שלושת ילדיי, פרי בטנה של בת זוגי, פרי אהבתנו, הספקתי בין השאר להיות בהתוועדות נשים, בהופעה של הפיקסיז בקיסריה, בלימוד ל־ט' באב, בקריאת מגילת איכה, ושלשום, ביום עצמו - נפל לי האסימון.
בפיד שלי בפייסבוק היו מי שכתבו בכאב על ההתנתקות ועל שער הגוש שנסגר בדיוק במוצאי הצום. היו מי שביכו את המסעדות הסגורות בתל־אביב ואת השירים השקטים ברדיו. היו מי שהצטערו על התלישות וחוסר ההזדהות עם האבל על החורבן. והיו מי שהשתתפו באירוע שתכליתו שיחות בין שונים, תחת הכותרת “מחלוקת בונה חברה”.
את הוויכוח הנוקב על זהות המדינה שלנו נוכל לנהל רק כשנבין שאין מרחב ציבורי נייטרלי, שהרי במה שונה בעצם קריאתם של חילונים לא לאפשר לחרדים להתגורר בשכונתם מדרישתם של דתיים מלהט"בים לא לנופף בזהות שלהם ולא לצעוד ברחבי העיר הקדושה? רק אם נבוא בענווה, מתוך רצון להקשיב ולהכיר, רק אם נבין לעומק את עולמות המשמעות השונים שמתקיימים בחברה שלנו, נצליח לגבש דרך לחיות יחד כשוות ושווים, בלי לוותר על מי שאנחנו.
כל אחד ואחת מאיתנו נולד לתוך משפחתו, לתוך הקהילה שבה גדל, עם תפיסות עולם עליהן חונכנו. במסע החיים אדם מגלה לפעמים שאין רק משבצת אחת שאליה הוא שייך. השייכות לזהות מסוימת לא סותרת עוד משבצות. ישנה מורכבות מבורכת. במקום לבנות חומות בינינו כדאי שננסה ליצור פתח של שיחה. אולי יתברר שגם אצל מי שנתפס אצלנו כ"אחר" ישנה מורכבות.
מי ששוקל להתייאש מהאתגרים שלנו כאן, מוזמן לפקוח עיניים ולהתבונן בשיח המתפתח בתוך הקהילות השונות - בחברה החרדית ובציונות הדתית למשל, ובמפגש בין אנשים מחלקיו השונים של הפאזל הישראלי, ולראות איך נראים ניצנים של שינוי. קם דור חדש של מנהיגות ומנהיגים שמתמודד עם סוגיות שקורעות את החברה הישראלית. דור שבודק מה אנחנו יכולים ליצור כשאנחנו מנסים לבנות גשרים במקום גדרות, מה אנחנו יכולים לעשות ביחד כשאנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל הזולת, כשאנחנו לוקחים אחריות על העתיד שנוריש לילדינו. דור שמוביל לתיקון ולריפוי.
אני לא יודעת מה זה אומר לחיות בבית המקדש השלישי, אבל אולי, כמו שכתב קובי אוז, המשמעות שלו תהיה צדק חברתי. הציפייה לגאולה מחייבת כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב מה האבן שאנחנו מניחים לבניין המשותף? מה התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו בתוך המכלול?
כיהודייה מאמינה, כאימא, כישראלית ששייכת לציבור הלהט"בי, כמי שחיה את המסורת וגם את הערכים הליברליים, שנעה בין שורשיה בדמשק ובוורשה, ומתגעגעת לירושלים מלב תל־אביב, אני מתפללת שהאבן שאניח היום תהיה לגשר בין העולמות. גשר של חיבורים שנראים בלתי אפשריים אבל הם קיימים. גם בתוכי וגם סביבי. הדרך ארוכה, ומלאה קשיים וכאבים, אבל מכאן צומחת תקווה לעתיד טוב יותר. לכולנו. √
הכותבת היא סמנכ"ל ארגון "שחרית"
