חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
גיל נחושתן
המוסף לשבת • 03.08.2017
מחשבים מסלול מחדש
"זה ה–8200 של המגזר", אומרים בגאווה בכנס מיוחד שאליו הגיעו זיאד ורפיק, כרים ודונה המטרה: להצמיח מתוך ערביי ישראל את מפתחי ווייז ומובילאיי הבאים למרות התלונות על אי–שוויון, היעדר פרגון, גניבת ציוד, והעובדה שההורים בסביבתם עדיין מעדיפים בנים רוקחים על פני סטארטאפיסטים, המשתתפים אופטימיים: "אנחנו רוצים להגיע למצב ש'אמרת ערבי–ישראלי - אמרת איש היי–טק'. זה אפשרי"
עינב שיף | צילום: גיל נחושתן

מחלון ביתו של ד"ר רפיק חאג' בחיפה נשקף נוף ממגנט לים. קשה להבין כיצד ניתן לעשות איזושהי פעילות במקום, מלבד לבהות במים הכחולים ובספינות שחונות עליהם. אלא שחאג' חיכה הרבה זמן לרגע הזה והוא לא יכול לתת לו לחמוק: למעלה מ־20 אורחים, המייצגים לדבריו את "האליטה של ההיי־טק הערבי־ישראלי", התכנסו יחדיו בסלון שלו.

 

בקהל נמצאים יזמים מצליחים שעשו אקזיטים מרשימים כמו פרופ' זיאד חנא ועימאד תלחמי, שכירים בחברות יוקרתיות כמו HP, וגם אנשי אקדמיה וחינוך בעלי שם, כגון פרופ' מונא מארון מאוניברסיטת חיפה. כולם מביטים במצגת שהכין המארח ומאזינים לחזון שעומד מאחוריה. אפשר למצוא פה מוסלמים ונוצרים, מבוגרים וצעירים, חילונים גמורים ומולם אישה בחיג'אב.

 

ברוכים הבאים לכנס היסוד של פורום ההיי־טק הערבי־ישראלי. המטרה: לאגד את כל בכירי הענף בחברה הערבית כדי להגדיל את חלקם של ערבים אזרחי ישראל בסטארט־אפ ניישן, ולמצוא בקרבם את ווייז ומובילאיי הבאים. זו לא היוזמה הראשונה בתחום, אבל הנכונות של נציגות כה נכבדת להתכנס ולדבר מעידה על הצורך בה.

 

"מפה תבוא הישועה", אומר לי חאג', 61, מנהל בית תוכנה, מייסד ומנכ"ל חברת "מסלול חדש". עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפעילות קולקטיבית של ערביי ישראל. שם גם גיבש את תפיסתו של תפקיד ההיי־טק במהפכה החברתית־כלכלית שהוא מתכנן.

 

פרופ' זיאד חנא מרצה בכנס היסוד של פורום ההיי-טק הערבי-ישראלי. "חברות התחילו להסתכל על ערבים כעל הזדמנות עסקית"
פרופ' זיאד חנא מרצה בכנס היסוד של פורום ההיי-טק הערבי-ישראלי. "חברות התחילו להסתכל על ערבים כעל הזדמנות עסקית"

 

 

בפרזנטציה שלו מדגים חאג' לאורחים כיצד שיפור במצב סוציו־אקונומי עשוי להשפיע על נושאים כאובים בחברה הערבית כמו אלימות, תאונות דרכים, בריאות ועוד. "כחוקר", הוא אומר לי, "מצאתי קורלציה מאוד חזקה בין מצב כלכלי־חברתי לכל מיני תופעות שליליות. לכן כל תוכניות ההתערבות של לעזור לחברה הערבית – זה אקמול לחולי סרטן. אתה צריך משהו הרבה יותר יסודי, וזה החינוך להיי־טק. אני רוצה להגיע למצב ש'אמרת ערבי־ישראלי – אמרת איש היי־טק'. זה אפשרי".

 

והדרך לשם עוברת אצל הנוכחים כאן בסלון. "בוא אני אתן לך כבר עכשיו את הכותרת", אומר בילאל ג'בילי, יועץ בתחום הטלקום ואחד מראשי היוזמה החדשה: "זה ה־8200 של המגזר".

 

סיליקון ואדי

 

אחרי שד"ר חאג' מסיים לשטוח את חזון הפורום, נפתח דיאלוג כן וחשוף, שבו המשתתפים לא מהססים להעלות את הבעיות שמונעות כרגע מצעירים ערבים לבחור בהיי־טק: הדימוי הנמוך יחסית של המקצוע במגזר לעומת הפופולריות של הרפואה, הרוקחות ועריכת הדין. מחסור בנטוורקינג, אותו צינור מידע מפה לאוזן שמניע את תעשיית ההיי־טק. לכל אלה צריך כמובן להוסיף את היעדר מקבילה בחברה הערבית ליחידות הטכנולוגיה העילית בצה"ל, סטייל 8200, החממה שממנה צמחה כמעט כל תעשיית ההיי־טק העילית המפורסמת. וכמובן מצב הכשרת המורים ובעיות ציוד בבתי הספר.

 

בנושא זה נרשם אחד הרגעים היותר משעשעים במפגש: "מה מצב הציוד אצלך?" נשאל ד"ר קיסר אנטון, מנהל בית ספר בג'דידה. "דווקא טוב מאוד", הוא משיב באירוניה גלויה. "כל שנה גונבים את המחשבים, אז כל שנה גם מביאים חדשים". הומור שחור בצד, הפתיחות של המשתתפים חשובה כי המגמה בהחלט חיובית. לפי נתונים שהוצגו בכנס שנערך באחרונה בטייבה, מספר עובדי ההיי־טק הערבים בישראל גדל מ־300 ב־2007 ל־2,000 כיום והיד עוד נטויה.

 

בסבב ההערות וההארות של הנוכחים, נוספות גם חדשות טובות מהתחום. עימאד תלחמי, למשל, מעדכן בגאווה על הזכייה של חברת הסטארט־אפ Olfaguard, שהקימו פייר סלאמה ופרופ' חוסאם חייק, במקום הראשון בתחרות מקומית שערך מגזין הטכנולוגיה הנחשב טק־קראנץ'. השניים פיתחו במסגרת הסטארט־אפ טכנולוגיה שמסוגלת לזהות סלמונלה וחיידקי אי־קולי – מוצר שעשוי להשפיע על שוק בטיחות המזון. תלחמי יודע עד כמה מדובר בהישג נדיר וקשה: מאחוריו כבר מכירת מחצית מחברת "באבקום", החברה שייסד בשיתוף דב לאוטמן ז"ל, המתמחה בפתיחת מרכזי שירות, ב־15 מיליון שקלים לחברת "מטריקס" הישראלית.

 

"חברות התחילו להסתכל על ערבים כהזדמנות עסקית", אומר פרופ' חנא, המכהן גם בתור יו"ר־שותף של המועצה הציבורית לקידום מעורבות ערבית בהיי־טק, המשמשת כמעין מטרייה לפעילות הפורום הטרי. "המטרה היא להגיע לייצוג של 20 אחוז בהיי־טק בתוך עשר שנים", הוא מוסיף - כמו חלקם היחסי בקרב אזרחי ישראל. כיום הייצוג עומד על פחות מ־2 אחוז.

 

חנא, 51, הוא ככל הנראה הדמות האידיאלית להדגים באמצעותה את הגבהים שאליהם יכולים לשאוף צעירים ערבים שיבחרו בהיי־טק. בן למשפחה מעקורי איקרית, שלמד מדעי המחשב בתקופה שבה בקושי ידעו בישראל מה זה מחשב ולאחר מכן פנה להוראה. משם הגיע לחברת אינטל, עבר לגור בעמק הסיליקון, עשה דוקטורט באוקספורד, המשיך באינטל שנים רבות והתגלגל לחברת הסטארט־אפ Jasper, שנקנתה לפני כשלוש שנים על ידי ענקית התוכנה Cadence תמורת 170 מיליון דולר - מה שהקנה לעסקה את התואר "האקזיט הראשון של חברה בהנהלה ערבית־ישראלית".

 

"הרבה מהקהילה הערבית בישראל באו לסיליקון ואלי כי הם לא מצאו את דרכם בארץ", הוא מספר. "השאלה המתבקשת היא למה אני לא נשארתי שם, למה חזרתי. והתשובה: אני חושב שאדם יכול להצליח בכל מקום בחיים שלו, גם בסיליקון ואלי וגם בחיפה".

 

וכשאתה מגיע עכשיו, לספר את הסיפור שלך, זה משפיע?

 

"זה מוציא להרבה אנשים ברק מהעיניים. יש עניין של מיתוג: רופא זה ממותג. עורך דין זה דבר ממותג. מהנדס מחשבים – פחות. לכן אנחנו צריכים להיות מודלים להשראה, כי הפוטנציאל הוא ענק".

 

"את הכל למדנו על הבשר שלנו", מספרת רים יונס, יזמת, בעלים ומנכ"לית־שותפה של חברת "אלפא אומגה", העוסקת בטכנולוגיה רפואית. ואכן ב־1993, השנה שבה רים ובעלה עימאד הקימו את "אלפא אומגה", החיבור בין החברה הערבית להיי־טק לא ממש היה קיים. כיום רים, 52, מגייסת את ניסיונה והידע שלה כדי לשנות את המצב. למפגש היסוד של הפורום בחיפה היא לא הגיעה, כיוון ששהתה בירדן. משם המשיכה לאטלנטה, שבה נמצאים משרדי החברה בארה"ב. "ראיתי שהיה מפגש גדול", היא אומרת, "השינוי בשנים האחרונות הוא טוב מצד אחד, כי אנחנו רואים סטארט־אפים בנצרת ובחיפה וזה מראה לנו שהחברה הערבית כן מסוגלת ויש לה את הפוטנציאל להתקדם. מצד שני, השינוי צריך להיות יותר בפריפריה. הפורום הזה יכול לעזור בחשיפה לאנשים בגיל צעיר, לעודד אותם יותר ליזמות. אבל לפני כן יש לנו כל כך הרבה דברים לעשות: לעודד את החינוך הטכנולוגי, לדאוג לסטודנטים לתעסוקה בתל־אביב, שהיא בועת ההיי־טק ואני מצפה שבעוד 6־8 שנים יחזרו לערים שלהם ויקימו שם סטארט־אפים".

 

בודד באמדוקס

 

אם חנא ויונס מייצגים שכבה בוגרת ומבוססת יותר של אליטת ההיי־טק הערבית בישראל, כרים פנאדכה הוא במידה רבה נער הפוסטר שלה. בן 31, במקור מכפר קרע וכיום מתגורר בתל־אביב, מנהל מהנדסים בארץ ובחו"ל ב־HP, בעל מיזם בתחום התיירות ופצצת כריזמה מהלכת.

 

בניגוד לרבים אחרים, פנאדכה לא למד בטכניון אלא במכללת נתניה. החרדה שבשל כך לא יתקבל לעבודה, הובילה אותו לפתח את שרירי האמביציה. "כשהתחלתי היו 300 ערבים בהיי־טק, אז חשבתי שאם אני בוגר מכללה ורק 300 שסיימו בטכניון או באוניברסיטת תל־אביב מצליחים לעבוד, איך אני אצליח. אז כל יום נידנדתי ובדקתי עם חברים איפה אני יכול להתקבל, עד שמישהו הזמין אותי לראיון באמדוקס. אני זוכר את היום הראשון שם, הרגשתי בודד ולא יודע מה לעשות, איך להתנהג. גם הם לא הכירו אותי. אבל אחרי שלומדים – הכל פתוח.

 

"אחרי שנתיים פיטרו אותי. סגרו מחלקה. תשעה חודשים אני בבית, שולח כל יום עשרה עותקים של קורות חיים לחברות היי־טק. אני לא טיפוס שמוותר, אז המשכתי עד שהתקבלתי ל־HP . היום אני מנהל שני צוותים, בסין ובארץ, של מהנדסים שכותבים תוכנות. ראיינתי מעל מאה איש עד היום, ערבים ולא ערבים, אז אני יודע להבדיל בין איך מתנהג מועמד יהודי לעומת איך מתנהג מועמד ערבי".

 

תן דוגמה.

 

"רוב היהודים באים עם ביטחון. הם מרגישים יותר שייכים למדינה, לחברה, לתעשייה מן הסתם. הצבא, למשל, נותן להם ביטחון. אנחנו הערבים באים, לא רוצה להגיד מפונקים, אבל לא נחשפנו מספיק. לא לפקודות, לא לאחריות. אז סיימנו תיכון, למדנו ובאנו להתראיין. אז בראיון אתה קולט שהמועמד הערבי לא מסתכל לך בעיניים. סתם דוגמה, כשאנחנו מבקשים ציפיות שכר, נגיד לתקן של 16,000 בחודש - הערבי אומר 7,000 והיהודי אומר 20,000".

 

אני מניח שיש ערבים שאומרים לעצמם שאם ימשיכו בלימודי רפואה ורוקחות הם יפגשו יותר אנשים שדומים להם. אתה מאמין שההיי־טק באמת יכול להפיל חומות?

 

"ועוד איך. אני גר בתל־אביב, יש לי חברים יהודים וערבים, אנחנו מבלים ביחד ערבים ויהודים. כולנו נחשפנו אחד לשני".

 

אבל לשכור דירה, למשל, הייתה לך בעיה?

 

"לא, כי כשאני מתקשר אני אומר 'שלום, אני עובד של HP שמונה שנים שנמאס לו לנסוע מהצפון'. שיווקתי את עצמי: בן אדם, רוצה דירה לבד, יש לו משכורת טובה, למה לא להשכיר לו. יש בעייתיות מסוימת, אבל צריך לדעת באיזו גישה לבוא. אני חושב שבחו"ל אני נחשב ישראלי שבא מההיי־טק. בארץ, כשקהל שלם של ישראלים רואים ערבי מציג להם איך לעבוד – אתה קולט שיש להם פרצוף. אבל אחרי זה הם מקבלים ומתחברים והכל סבבה".

 

אנחנו או ההודים

 

התכנסות הפורום מעידה במידה רבה על הבנה באותה אליטת היי־טק מצומצמת שהשינוי במגזר צריך להגיע קודם כל מבפנים. "הבנתי שאנחנו צריכים קודם כל להיות נתונים לכוחות שוק ולא למדיניות ממשלה", מציג חאג' את התפיסה שלו. "מרגע שאתה נתון לכוחות שוק, אתה יכול להתחרות. המעסיק היהודי, כמה הוא יכול להפלות אם הערבי יותר טוב? אני רוצה לראות מעסיק יהודי שאומר, 'לא מעסיק אותך', למישהו מצוין. הוא יקרוס".

 

תהיה מוכן לקבל כסף מהממשלה כדי להגיע ליעד?

 

"אני לא בוחל בשום כסף, חוץ מזה שמגיע מטרור חס וחלילה". גם הנוכחים האחרים, כך נראה, לא ממהרים בשיחות עימם ליפול למלכודות הפוליטיות המתבקשות.

 

נניח שבעקבות הכתבה מרים נפתלי בנט טלפון ואומר – אני רוצה שמשרד החינוך יאמץ את הפורום. איך תגיבו?

 

"אנחנו בעד כל השקעה וכל תרומה נקייה", אומר פרופ' חנא. "בוא נגיד, מכל מקום. זו לא רק זכותנו – חובתה של הממשלה להשקיע בחברה הערבית. כל מימון וכל עזרה נחוצים. יש מחסור אדיר בטאלנטים בכל החברות בארץ והפתרון של אאוטסורסינג להודו לא מספיק. אנחנו יכולים להיכנס בכיף".

 

ההיי־טק יכול גם לסייע בשיפור היחסים בין ערבים ויהודים?

 

"אתה יודע, בסיליקון ואלי יש חברות מאוד יפה בין ערבים ויהודים. הרקמה שם מאוד חזקה. לי יש עדיין חברים שגרים שם, גם כאלה וגם כאלה. הכלכלה וההיי־טק הם ציר שמקרב לבבות. כשיש לך חזון משותף, חזון של הצלחה – כל הרקע האתני מתגמד. אני מאמין שאחד פלוס אחד זה הרבה יותר משלוש בהיי־טק. לכן אנחנו חייבים להיות חלק מהשגשוג והקידום של החברה הישראלית".

 

אתה היית חלק מהאקזיט הערבי־ישראלי הראשון. מתי יהיה השני?

 

"לא יהיה שני – יהיו כמה".

 

במפגש, פנאדכה נוגע דווקא באחת הנקודות הרגישות שמונעות אולי את פריצת הדרך הבאה: היעדר פרגון דווקא בתוך אנשי ההיי־טק בחברה הערבית. "תמיד אומרים בתעשיית ההיי־טק 'חבר מביא חבר', אבל אצל הערבים אני אומר 'אין חברים'", הוא מספר. "אנחנו לא מביאים אחד את השני כי יש פחד - אתה רוצה להיות המוצלח ואם אתה מביא מישהו, אולי הוא יעקוף אותך ויצליח יותר ממך. במגזר היהודי אתה לא מרגיש ככה, כי הם למדו לשתף פעולה כדי לבנות מדינה. אנחנו גדלנו כדי לשרוד. ההישרדות הזאת גרמה לנו לחשוב שאנחנו צריכים לשרוד לבד. זה לא נכון. אם נשים ידיים, אנחנו יכולים להצליח יותר בגדול".

 

כמו לטעת עץ זית

 

יונס מצידה מסבירה מדוע בחברה הערבית התואר "הייטקיסט" עדיין נמצא כמה דרגות מתחת לתואר "עורך דין" או "רוקח". "אם אתה שם לב, מה שעשו היהודים בגלות אנחנו עשינו בישראל: למדנו מקצועות שמה שלא יהיה, אפשר להסתדר בלי היהודים", היא אומרת. "אם אנחנו מדברים על טכנולוגיה, לא בטוח שתצליח להסתדר לבד. זה שינוי מנטליות מסוים. הרי כל כך קשה להצליח, זה קורה כמעט בטעות".

 

כדי להטמיע את השינויים האלה צריך כסף, בדרך כלל ממשלתי.

 

"אנחנו לא עושים מספיק לובי ובקטע הזה הפורום יכול לעשות טוב. בסופו של דבר אנחנו גרים במדינה שמצהירה שהיא דמוקרטיה. אז אם את דמוקרטיה אז למה לבית הספר הזה יש ולבית הספר הזה לא? גם ברמה הפרטית המודעות מתחילה להשתנות קצת. אין לנו עושר ישן בחברה הערבית. העושר הזה הוא חדש, שנולד ב־30 השנים האחרונות. לכן אני חושבת שהילדים שלנו ייתנו הרבה יותר משאנחנו נתנו. כי אנחנו גדלנו לתוך עוני. ומי שחווה עוני קשה לו לתת".

 

במפגש היו מעט נשים יחסית. איך מגדילים את מספר הנשים הערביות בהיי־טק?

 

"אם תסתכל על החברה היהודית וגם על החברה האירופית – בהיי־טק רואים את הגבר יותר מאשר את האישה. לכן החברה הערבית לא שונה בזה. את החסמים אנחנו מכירים – מרחק, למשל. אני לא מצפה מאישה שמגדלת שלושה ילדים שתיסע לתל־אביב כל יום כדי לעבוד. להגיד לך את האמת, אצלנו ב'אלפא אומגה' יש המון נשים, חלקן דתיות, ואני לא רואה הבדל בינן לבין כל היתר. אחוז הנשים העובדות בארצות ערב מסביב גדול יותר מאשר בישראל, זה מראה שלא מדובר בבעיה תרבותית, אלא בבעיית נגישות".

 

דונה חאג', 34, בתו של רפיק, מציגה פן אחר של מעורבות ערבית צעירה בתעשיית ההיי־טק. היא ראש המשרד הלונדוני של מרכז הטכנולוגיה בריטניה־ישראל, שפועל להגברת היזמות הטכנולוגית בחברה הערבית בישראל. בין היוזמות שלו נמצאת הטסה של יזמים ערבים ללונדון והקניית מיומנות נדרשות בתעשיית הטכנולוגיה, שלפי החברים בפורום חסרונן ניכר עד מאוד. "במרכז הסצנה הכי לוהטת בישראל קשה למצוא ישראלים ממוצא ערבי", היא אומרת. "מתי באחרונה שמענו על אקזיט ערבי? והסיבה היא לא מחסור בכישרונות או ברעיונות טובים, אלא המספר הקטן של סטארט־אפים שמייסדיהם הם ערבים־ישראלים".

 

במפגש היית בין הנשים הבודדות. למה בעצם?

 

"מיעוט הנשים הערביות בהיי־טק הישראלי הוא תופעה מאוד מעניינת. נערות ערביות מצטיינות במגמות מדעיות בתיכון, אך המסע הטכנולוגי של רובן מסתיים בהגיען לאקדמיה - ממה שאני רואה נשים ערביות עדיין כמעט לא בוחרות ללמוד לתארים בתחומי המדעים. רק חמישה אחוזים בוחרות במקצועות ההנדסה והרוב פונות לתחום ההוראה. רוב הבנות שלמדו איתי בבית הספר הן מורות כיום, למרות שהיינו יותר בנות מבנים במגמת מדעים עם מוטיבציה ותחרותיות גבוהה אחת מול השנייה.

 

"כשניסיתי לברר למה זה המצב, הבנתי מרבות מהן שמקצועות טכנולוגיים נראים להן 'שוביניסטיים' - עם שעות עבודה ארוכות, נסיעות מפרכות ותנאים שלא מאפשרים לאזן בין הקריירה להקמת משפחה. אישית אני חושבת שבעיה נוספת היא חוסר מודעות למשמעות האמיתית של עבודה בהיי־טק, מה עושים בתחום הזה ואיך נראה סדר יום במקצועות האלה".

 

אז מה עושים?

 

"ייתכן שהפתרון הוא הקמה ושיפור תשתיות שיאפשרו גישה נוחה יותר למקומות עבודה בתחום, אבל לדעתי יש חשיבות רבה גם למציאת יוזמות מקוריות שישפרו את התדמית של ההיי־טק בקרב נשים במגזר הערבי מגיל צעיר, וימצבו אותו כמקצוע מכובד ובר־השגה שמאפשר עצמאות כלכלית ומסלול קריירה מרתק".

 

* * *

 

אחרי שכל האורחים התפזרו, חאג' וחברו ג'בילי יושבים במרפסת מותשים. צבע הנוף התחלף מהכחול של הים לשחור של הלילה. "היה קונצנזוס על זה שיש פה בעיה ואנחנו צריכים לטפל בה", מסכם חאג'.

 

נו, אז זה יצליח?

 

חאג': "אני כמו נוטע זיתים, אם זה מצליח רואים תוצאות עוד 20־15 שנה. אבל זה באמת יכול להיות שינוי".

 

ג'בילי: "למדתי מהיהודים להבטיח פחות ולעשות יותר". ובכל זאת הוא מתפתה ומבטיח: "תזכור - בעוד עשור אנחנו לא נהיה 20 אחוז מתעשיית ההייטק. נהיה 40 אחוז".

 

einavschiff@gmail.com

 


פרסום ראשון: 03.08.17 , 15:48