שני 18 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
יובל חן
המוסף לשבת • 03.08.2017
שש אחרי המחאה
בקיץ של 2011 שטפה המחאה החברתית את הארץ בהפגנות ענק, ולמרות שתוצאותיה נתונות לוויכוח, גלי ההדף שלה מורגשים עד היום. בחלוף שש שנים יצאה שיר נוסצקי, ממובילות המאבק ההוא, לבדוק אם גם בחזית המדינית אפשר להבקיע את חומת הייאוש והאדישות של הציבור, ואיך פותרים את המחלוקת שבוערת כבר 50 שנה, מאז מלחמת ששת הימים. מאיש ההיי–טק שמעסיק מתכנתים בעזה ועד לפעילת השלום שהייתה שותפה לסיום שפיכות הדמים בצפון אירלנד - כך מייצרים תקווה
שיר נוסצקי

זר שיקרא על אירועי השבועות האחרונים בישראל עלול לחשוב שזהו פרי דמיונו הפרוע של תסריטאי שמנסה לשלב בין סרט אימה, סרט אקשן, דרמה פוליטית וסיפור אנושי קורעי לב. הפיגוע בהר הבית שבו נרצחו שני שוטרים, הטבח הנורא בשלושת בני משפחת סלומון בעיצומה של סעודת השבת, המצור על עובדי השגרירות בעמאן, כשברקע כמה מגנומטרים שאיימו להבעיר את המזרח התיכון כולו עד שהוסרו – זה נשמע כמעט אפוקליפטי, רעידת אדמה בדרגה 7 בסולם ריכטר. אבל כל קורא שחי פה יודע שזאת בסך הכל שגרה. חלק מאותה שגרת חירום שבה אנו חיים, בצורתה הנוכחית, כבר 50 שנה, מאז מלחמת ששת הימים.

 

שיר נוסצקי כיום. גם לי יש סוג של " AdBlock " לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו חוסם הפרסומות האוטומטי
שיר נוסצקי כיום. גם לי יש סוג של " AdBlock " לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו חוסם הפרסומות האוטומטי

 

כמה הרבה זה 50 שנה? די אם נזכיר שאבי גבאי, היו"ר החדש של מפלגת העבודה ומועמד לראשות הממשלה, היה אז תינוק בן ארבעה חודשים שהסתובב עם חיתול בין רגליה של אמו.

 

הסטנדאפיסט לואי סי־קיי, עוד גבר שנולד ב־1967, אמר לא מזמן שהכל השתנה בעולם מאז שהיה ילד בשנות ה־70, חוץ מהסכסוך בין הישראלים לפלסטינים. ויש בזה משהו. מאז יוני 67' הספיק האדם להגיע לירח, להמציא את האינטרנט והסלולר, את הדיסקו והראפ, את הוויאגרה והפרוזק, תוחלת החיים עלתה בלמעלה מעשר שנים, ברית־המועצות נפלה, אירופה התאחדה, היה נשיא שחור, ונשיא כתום, וכמעט גם נשיאה אישה – ואנחנו כאן, כבר 50 שנה אחרי, ולא מצליחים להסכים בינינו אפילו על המילה שתתאר את השטח שבו זכתה ישראל במלחמה: "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון"? השטחים "המשוחררים" או "הכבושים"? האם עברו לגור שם "מתנחלים" או "מתיישבים"? האם זוהי ציונות או חורבנה?

יוני 1967: הר הבית בידינו
יוני 1967: הר הבית בידינו

 

איך זה שאחרי כל כך הרבה אינתיפאדות, סבבי שיחות, פיגועים, פסגות ומסעי דילוגים, אחרי כל כך הרבה מילים ופגישות, הסכמים והסכמות — אנחנו עדיין, פחות או יותר, במקום שבו התחלנו? המקום שבו יהודה ושומרון (ובמידה רבה גם עזה) עדיין לא מוגדרים מבחינה משפטית ולאומית, לא פנימית ולא חיצונית, עדיין הכל תחת הכותרת "זמני", למרות שמי שנולד כשפרצה המלחמה כבר נמצא בעשור השישי לחייו?

 

"זה לא פלא שאנחנו תקועים. אין לנו מוטיבציה פסיכולוגית", אומר לי הכלכלן ההתנהגותי הידוע פרופ' דן אריאלי. "בני אדם נמנעים משינוי כי אנחנו יותר מפחדים ממה שיש לנו להפסיד מאשר נמשכים למה שיש לנו להרוויח. יש ניסוי מפורסם שבו הציעו לאנשים: 'אני אטיל מטבע. אם המטבע ייצא על עץ אני אתן לך 120 דולר, ואם הוא ייצא על פלי – אתה תיתן לי 100 דולר'. כמובן שזה עסק טוב, אבל רוב האנשים מסרבים לו. למה? כי הכאב שבו אנחנו חווים הפסד של 100 דולר גדול יותר מהשמחה שברווח של 120 דולר". במילים אחרות: אנחנו מאמצים את הסטטוס קוו מול הפלסטינים כי אנחנו יותר מפחדים ממה שיש לנו להפסיד מאשר נמשכים למה שיש לנו להרוויח מהסכם מדיני.

 

פרופ' יובל נח הררי
פרופ' יובל נח הררי

 

גם פרופ' יובל נח הררי חושב שהבעיה שלנו היא היעדר מוטיבציה. "זה לא כמו במתמטיקה, שאם יש לנו בעיה, וגילינו נוסחה מתאימה כדי לפתור אותה, אז זהו, הבעיה פתורה. לא ייתכן מצב שבו מצאנו נוסחה לפתרון הבעיה, אבל המספרים מסרבים לממש את הנוסחה הזו”, הוא מסביר לי במהלך הטיול היומי שלו ביער אשתאול שבפאתי ירושלים. "בפוליטיקה, לעומת זאת, אין סכסוכים בלתי פתירים — יש רק סכסוכים שלא רוצים לפתור. זה לא שהישראלים והפלסטינים יושבים ומחכים לאיזשהו איינשטיין שבהבזק של גאונות יגלה איזו נוסחה לפתרון הסכסוך, וכשסוף־סוף תתגלה הנוסחה אנחנו נתפוס את הראש שלנו ונגיד: וואו! מדהים! איך לא חשבו על זה עד היום?!"

 

נח הררי נותן דוגמה היסטורית: "במלחמת העולם הראשונה צרפתים וגרמנים הרגו זה את זה במיליונים. כיום הם חיים יחד בשלווה. מדוע? זה לא שמאז 1917 הצליחו לייצר עוד אדמה ולתת קצת לצרפתים וקצת לגרמנים. להפך. ב־1917 הצרפתים והגרמנים שלטו בחלק גדול מהעולם, ועדיין לא הצליחו לחלק את העוגה הענקית הזו ביניהם. כיום הצרפתים והגרמנים צריכים להתחלק בטריטוריה הרבה יותר קטנה, והם עושים זאת בשלווה והרמוניה".

 

כשאני חושבת על זה, אריאלי ונח הררי צודקים. מוטיבציה היא מילת המפתח. בשנים האחרונות, שנות פוסט הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות והשתלטות חמאס על עזה, החלה חודרת לזרם המרכזי של השיח הישראלי תחושת ייאוש עמוקה, בעוד שההפוגה בפיגועים והשקט היחסי במרכז הארץ ניטרלו את המוטיבציה להסכם גם אצל המתונים יותר.

 

 

די מדהים לגלות שבכל סקר מרכזי שנערך ב־20 שנים האחרונות יש עדיין רוב בישראל שתומך בפתרון שתי המדינות לעומת אלה התומכים בסיפוח, במדינה דו־לאומית או בהמשך הסטטוס־קוו. אבל הסיפור האמיתי מסתתר דווקא בנתון אחר: באותם סקרים, כשאותם ישראלים נשאלים אם הם מאמינים שפתרון שתי המדינות אפשרי, הרוב המוחלט אומר שלא. המספרים האלה גדולים אף יותר אצל הצעירים. התחושה שניסינו הכל, שאין פרטנר ושלנצח נחיה על חרבנו קוברת כל תקווה, ובלי תקווה – אין ניסיון לשינוי.

 

אני יכולה להעיד על עצמי, למרות שזה לא נעים להודות, שגם לי יש סוג של "AdBlock" לנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כמו חוסם הפרסומות האוטומטי, גם המוח שלי יודע לזהות ידיעות על הסכסוך ופשוט לא לראות אותן. הן הופכות לשקופות. אני אקטיביסטית בנשמה, נאבקת במחירי הדיור, בתספורות לטייקונים, בשחיתות שלטונית, בהטרדות מיניות. אבל בנושא הסכסוך? נאדה. כאילו זה לא קשור אליי. אם כבר מצליח לחדור אליי סיפור מחריד על ילד שנהרג בטעות מכדור צה"ל, או על אישה בהיריון שנתקעה במחסום, התגובה הראשונית שלי היא אשמה: איך יכול להיות שהמדינה שלי חתומה על סבל כזה? למה אני שותקת? אבל מיד אני נזכרת גם באכזריות של הצד השני, ברצח משפחת סולומון או משפחת פוגל, למשל, ואז אני כועסת על עצמי על השוואת הסבל, כאילו אחד מצדיק את השני, ומיד אחרי אני שואלת את עצמי: אז למה יש הסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים ולמה בעזה בחרו בחמאס, אבל בכל זאת חומלת על העזתים שבקיץ הלוהט נאלצים להסתפק בשעתיים וחצי חשמל ביום, ואז נזכרת בטילים, בהתנתקות, בכישלון קמפ־דיוויד, ושוב אני מרגישה מיואשת, ומשם הדרך קצרה מאוד לפעם הבאה שפשוט אחסוך מעצמי את כל התהליך הרגשי הזה שנראה חסר תועלת, ובעיקר – כל כך מייאש.

 

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מעולם לא ראיתי מישהו שמנסה לקדם משהו שהוא לא מאמין שהוא אפשרי. אז אנחנו מדחיקים. כי מה יעזור לנו לעסוק בבעיה שאנחנו לא מצליחים לדמיין לה פתרון?

 

"היכולת לדמיין היא באמת הדבר הראשון שחסר", מסכים פרופ' עירן הלפרין, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה ומומחה לפסיכולוגיה פוליטית (יש דבר כזה!). הלפרין הקדיש את השנים האחרונות לחקור בדיוק את השאלה הזאת: כיצד אפשר להפיח תקווה ואקטיביזם במקום שבו קיימים רק אדישות וייאוש? "היכולת לדמיין מצב אחר נשחקה בעיקר אצל הדור הצעיר, שלא חווה אפילו סיטואציה שבה יש הזדמנות לשלום", הוא אומר. "קשה לדמיין משהו שמעולם לא ראית. הדבר השני שחסר לצעירים זו תחושה שהמצב דינמי. אחד הדברים המשמעותיים שכן קיימים אצל אנשים יותר מבוגרים בישראל זאת הפרספקטיבה שאומרת שלאורך השנים דברים השתנו. היו תקופות שהיה יותר גרוע, אבל היו תקופות שהיה יותר טוב. הדור הצעיר בישראל של היום חי בתקופה ארוכה שהיא סטטית. וכשהמצב סטטי, ולא רואים כמעט שינויים באופק, קשה לחשוב על שינוי, בטח על תקווה".

 

 

זעם ברחובות נתניה

 

אבל איך מפתחים תקווה? לא תקוות כמו המזרח התיכון החדש, שעל פי חזונן יהפוך האזור שלנו להיות גן עדן עלי אדמות, אלא תקווה ריאליסטית לסיום הסכסוך אחרי כל כך הרבה סבבים שנכשלו?

 

מוניקה מקוויליאמס
מוניקה מקוויליאמס

 

"היו לנו בערך עשרה סבבי משא ומתן שכשלו ובעקבותיהם הגיעו גלי אלימות. כל צד ספג מוות ושכול. כדי לשרוד את משכנעת את עצמך שהצד השני הוא מפלצת, אבל אז מתעוררת הבעיה: איך נעשה שלום עם מפלצת? ברור שזה מייאש". הגם שכמעט כל ישראלי היה יכול לומר את המשפטים הללו, הם נאמרים דווקא על ידי אישה אירית, מוניקה מקוויליאמס, שהייתה פעילה מרכזית בקידום השלום בסכסוך המדמם בצפון אירלנד ואפילו לקחה חלק רשמי במשא ומתן שהוביל לסיומו.

 

"האמיני לי", היא אומרת, "אין שום דבר מיוחד בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הייאוש והאדישות הם לא המצאה מיוחדת שלכם. זה בדיוק מה ששרר אצלנו במשך שנים. זה מאפיין כל סכסוך ארוך".

 

 

וזו האמת. אנחנו לא הסכסוך הראשון בהיסטוריה, ואולי יש לנו מה ללמוד מכאלה שנפתרו. הסכסוך בצפון אירלנד, למשל, מזכיר בלא מעט פרמטרים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כמוהו, גם הוא עירב באופן קטלני הבדלי לאום עם הבדלי דת ומאבק לעצמאות. גם שם פעלו צבא כובש מצד אחד, ומחתרות אכזריות שלא בחלו גם ברצח ברוטלי של נשים וילדים מהצד השני. שלא כמו כאן, שם כבר כמעט 20 שנה שורר שלום.

 

אני מתקשרת אלייך כדי להיטען בקצת תקווה.

 

"התקווה טמונה בשאלה: מה לוקחים מן העבר המדמם? ביישוב סכסוכים אסור להסתכל על העבר ולהשליך ממנו על העתיד, אלא ללמוד ממנו מה לעשות אחרת".

 

ומה אפשר ללמוד?

 

 

"הגורם המכריע בסבב האחרון בצפון אירלנד היה שלראשונה הוא התנהל בצורה משתפת. בכל הניסיונות הקודמים זה התנהל בצורה מאוד ריכוזית, שבה מנהיגים משני הצדדים נכנסו לחדר וניסו ליישב את העניין ביניהם. זה לא עבד כיוון שכל מנהיג חשש מהביקורת שיקבל מהעם שלו, ולכן לא יכל להיות גמיש כמו שנדרש ממך בסיום סכסוך. אבל בשיחות השלום האחרונות שקיימנו הוחלט מראש שהעם יהיה חלק מהתהליך — ועשינו את זה בשיטה מדהימה. הוחלט שיהיו עשרה גופים שייצגו את הציבור במשא ומתן והם ייבחרו על ידי העם. אני למשל, שהנהגתי יוזמת נשים, הגשתי מועמדות ונבחרתי. כל ארגון ייצג חלק אחר בעם, מה שנתן למשא ומתן בסיס הרבה יותר חזק".

 

לא קשה להגיע להסכמות בין קבוצות עם דעות כל כך שונות?

 

"המחתרת האירית, שהייתה הסמן הכי קיצוני, פרשה באמצע כי לא הצליחה להגיע להסכמות עם היתר. אבל גופים אחרים, עקשנים רק טיפה פחות, הסכימו להתפשר אחד עם השני. הם היו צריכים להיות חלק מהתהליך בשביל לקבל אותו. המסקנה שלי היא שאי־אפשר לעשות שלום בלי חלקים גדולים מכל עם, אבל לא צריך שכל הציבור יתמוך בשלום. מספיק שיש קבוצה מספיק גדולה ומספיק נחושה, והיתר יצטרפו כשיגיע הרגע שלהם".

 

תובנה פשוטה אך עוצמתית, אני חושבת לעצמי. מעניין איך היו מגיבים הציבורים הישראלי והפלסטיני להסכם אוסלו אלמלא היה מונחת עליהם על ידי מנהיגיהם כרעם ביום בהיר. הרי בו בזמן שביילין ושות' ניהלו מו"מ חשאי עם אנשי ערפאת, ישראל הרשמית הכריזה שהיא שוללת לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. גם הנהגת הפלסטינים בשטחים התנגדה למגעים עם ישראל. לכן, החתימה על ההסכם בספטמבר 1993 הותירה את הציבור הישראלי והפלסטיני בהלם, בתחושה קשה שהדבר נעשה בגניבה. אני לא זוכרת כיצד הגיב השטח הפלסטיני (הייתי אז בת תשע), אבל אני כן זוכרת את הזעם ברחובות נתניה, שבה גדלתי, על כך שהסכם גורלי כל כך נחתם מאחורי הגב של ציבורים רבים כל כך.

 

 

התחושה הזאת, שהכרעות הרות גורל בנושא הסכסוך מתקבלות תמיד בחדרי חדרים, קיבלה חיזוק עצום גם באקט המשמעותי השני מול הפלסטינים אחרי אוסלו — ההתנתקות מרצועת עזה. ערב בחירות 2003 טבע ראש הממשלה דאז אריאל שרון את המשפט, "דין נצרים כדין תל־אביב", כביטוי לכך שלא יפנה התנחלויות מבודדות. לאחר שנבחר על בסיס מצע זה החליט על ההתנתקות, שהייתה ההפך המוחלט. כששרי ממשלה התנגדו לו הוא פיטר אותם. והאקט הבוטה ביותר של חוסר התחשבות בדעותיו של הציבור היה כששרון הסכים לערוך משאל בין מתפקדי הליכוד והכריז שתוצאותיו יחייבו אותו. אך לאחר שהפסיד, החליט לפעול בניגוד לו.

 

אז מה הפלא שהציבור בישראל לא חש שתהליך השלום קשור אליו?

 

אולי יש משהו משותף לכל מי שהוביל עד היום מהלכים מדיניים משני הצדדים? אולי המשותף הוא היותם בני האליטה, שלא תמיד לקחו בחשבון את דעותיהם, רצונותיהם ופחדיהם של חלקים רבים מעמם? בהכללה הומוריסטית במקצת, אולי ניתן לומר שעד כה נוהל התהליך המדיני על ידי גברים אשכנזים פריבילגים משני הצדדים. שמונה מיליון אזרחינו מחולקים לכמות אדירה של שבטים ועדיין, בנושא השלום אלה תמיד אותם אנשים מאותה קבוצה בדיוק. יכול להיות שזו חלק מהבעיה שלנו, ואולי גם חלק מהפתרון?

 

בדיוק בזה עוסקת נועם שוסטר אליאסי, שמצד אחד גדלה בנווה שלום, יישוב שיתופי יהודי־ערבי, ומהצד השני — מגיעה משושלת ימנית קיצונית. את הקונפליקט הזה היא מיישבת באמצעות ארגון "אינטרפיס", שמטרתו לחבר לשיח השלום אוכלוסיות שמסורתית הן לא חלק ממנו, או הודרו ממנו, כלומר: חרדים, עולים מרוסיה ועוד. "אני חושבת שהייאוש של הדור שלנו נובע בחלקו הגדול מכך שאלו תמיד אותם גברים לבנים יהודים וחילונים שמעורבים בשלום, ואילו הציבור הישראלי הרבה יותר מגוון. העובדה שהמחנה רק מצטמצם במקום שיצטרפו אליו אנשים נוספים מייצר תחושה של טחינת מים, ומי רוצה לטחון מים? וזה נכון גם לצד השני. באופן מסורתי, מי היו שותפים לשיחות האלה? אליטה פלסטינית שהגיעה יחד עם ערפאת אחרי שהדירה חלקים עצומים מהחברה הפלסטינית, ובגלל זה גם יש כזאת דה־לגיטימציה לרשות הפלסטינית. אבל אני רוצה לדבר עלינו. למשל, לא עולה על הדעת שרק אנשים חילונים יחליטו על עתיד המקומות הקדושים".

 

נועם שוסטר אליאסי
נועם שוסטר אליאסי

 

אני תמיד תוהה כמה המקומות הקדושים הם הסיפור. הציבור הישראלי באמת עסוק במערת המכפלה?

 

"אני חושבת שאחת הסיבות לכך שההסכמים הקודמים כשלו היא שאנחנו רואים בדת מכשול לשלום. כשהתחלתי לעבוד עם קבוצה של רבנים מובילים בחברה החרדית הם לא אמרו את המילה 'ערבים' או 'פלסטינים', אלא אמרו 'שטן', ואז תפסתי לעצמי את הראש: 'מה אני עושה פה?' אני נועם שגדלה בנווה שלום! אבל הזכרתי לעצמי שאלו רבנים עם השפעה עצומה שהגיעו לנסות לבדוק איך כן אפשר לקדם שלום. אנחנו יכולים להמשיך לשבת עם אנשים שנוח לנו איתם ושמסכימים איתנו. סבבה, אבל זה לא ישנה כלום".

 

בין באר–שבע לג'נין

 

שיתוף של כמה שיותר חלקים מהציבור בישראל בתהליך. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בקריאה הזאת. ביולי לפני שש שנים הקמנו את האוהל הראשון של המחאה החברתית, ואני זוכרת היטב שהיו מי שקיוו שהמחאה תישאר סקטוריאלית, כלומר – מחאה של מעמד הביניים ממרכז הארץ נגד מחירי הדיור. אך המחאה החברתית של קיץ 2011, לפחות בשבועות הראשונים, בחרה אחרת. כאחת מהיוזמות של אותה מחאה, החוויה הבסיסית שלי הייתה השתאות עצומה נוכח הפיכתם של עשרה אוהלים ברוטשילד לכ־130 מאהלים בכל רחבי הארץ בתוך ימים ספורים בלבד. בתום השבוע הראשון למחאה, שהחלה סביב מחירי הדיור, הוקמו מאהל משותף של חרדים וערבים למרגלות הר מירון, מאהלים משותפים לסטודנטים ולסוחרים בקריית־שמונה, בבאר־שבע ובירושלים, ואפילו מאהל הזדהות בג'נין (!).

 

יולי 2017: הר הבית בידינו?
יולי 2017: הר הבית בידינו?

 

הייתה אז בהלה אמיתית בחלונות הגבוהים. אין דבר שמפחיד ממשלות כמו איחוד בין קהלים כה שונים. בשבועיים שבהם היינו עוד מאוחדים היה למחאה סיכוי של ממש להשיג יעדים רחבי היקף. ומה קרה אחרי אותם שבועיים? התהליך ההפוך. נפרדנו בחזרה לשבטים מהם הגענו, ואילו הממשלה הלכה והתאחדה. ומדוע התפרקנו לשבטים? כי לא הצלחנו לעמוד בקושי העצום שבלעשות בדיוק את מה שמוניקה מקוויליאמס מאירלנד דיברה עליו: להושיב כמה שיותר ציבורים ליד שולחן אחד כדי שידונו עד שייצא עשן לבן ויסכימו. וזה כה קשה, שלא פלא שלקח כל כך הרבה זמן עד שהצליחו לעשות זאת באירלנד, ולא פלא שזה עוד לא קרה אצלנו. אבל כמה חיבורים בכל זאת עמדו במבחן הזמן.

 

מוצאי שבת, שדרות רוטשילד בתל־אביב, היכן ששכנה עיר האוהלים שלנו לפני שש שנים. כ־300 צעירים בני העדה האתיופית צועדים בידיים מאוגרפות. הם דורשים לשחרר את אברה מנגיסטו שנשבה לפני שלוש שנים בידי חמאס לאחר שעבר את הגבול לעזה. אני פוגשת שם את ידידי אבי ילאו, פעיל חברתי מרכזי, שאני מכירה משלל מאבקים מאז 2011.

 

אבי ילאו
אבי ילאו

 

"ההבנה שיש גזענות בחברה הישראלית ושאנחנו שווים פחות לא תסתיים במאבק למען מנגיסטו", הוא אומר לי בזמן שהמפגינים צועקים: "לשחרר את אברה!" "חלה התפכחות של הדור הצעיר. אם במשך שנים החברה האתיופית הייתה 'ממושמעת ומרצה', אז לאט־לאט אנחנו מבינים שאנחנו מנוצלים. האמון במוסדות השלטון נפגע".

 

ואיך לדעתך זה מתקשר לסכסוך?

 

"באתיופיה חיו מוסלמים ויהודים בשלום זה לצד זה. מי שעלה לישראל הגיע עם חוויה של דו־קיום, אבל חתך ימינה כדי לאמץ את הקו הכביכול פטריוטי. בהפגנות של 2015 פתאום אנחנו, חלקנו מג"בניקים, משרתים בקרבי, מקבלים מכות כאילו היינו, לא נעים להגיד — ערבים? זה גורם לך לחשוב שאולי גם לערבים לא מגיע את המכות שהם מקבלים. אני רואה מסביבי שמתפתחת תודעה ביקורתית: הסכסוך הזה, שמשקיעים בו הון תועפות – מיליארדים, כן? – זה בא גם על חשבוננו. נולדת ההבנה שלא בכדי ממשיכים לקיים את זה. יש פה אינטרסים. מי באמת יוצא נשכר מזה שיש סכסוך? הקהילה בטח לא מרוויחה מזה, גם השמאלני לא מרוויח מזה. השאלה, מי כן?"

 

נפרדתי מילאו מעודדת מכך שציבורים שרחוקים מהמיינסטרים המסורתי של החברה הישראלית כבר לא ממתינים שישכנעו אותם להשתלב, אלא פשוט קמים וקובעים עובדות בשטח.

 

ואפרופו עובדות בשטח, אני פוגשת בעיר הפלסטינית רוואבי את איל ולדמן, מייסד "מלאנוקס", מחברות ההיי־טק המצליחות בישראל, שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי של כשני מיליארד דולר. בשנים האחרונות הוא מעסיק מפתחים ברשות הפלסטינית ואפילו בעזה, במקביל למתכנתים יהודים בישראל. אני מבקרת במשרדים ששכר בקומות העליונות של אחד מהבניינים החדשים ברוואבי, שזכתה לכינוי "מודיעין הפלסטינית". מדובר בפרויקט מרשים מאוד של עיר שנבנתה יש מאין עבור 40 אלף פלסטינים בני המעמד הבינוני. בינתיים יש שם רק כמה אלפים, אבל יש כבר חנויות של ארמני, טומי הילפיגר ועוד, בתי קפה, ואמפיתאטרון שלא מבייש את קיסריה, אליו מגיעים להופיע זמרים מכל המזרח התיכון.

 

אם היית מגייס עשר חברות היי־טק שישכפלו את המודל של "מלאנוקס", ויעסיקו גם מתכנתים פלסטינים, מה לדעתך היה האפקט?

 

"מאוד משמעותי. מבחינת רווחה כלכלית, הפלסטינים ייראו שיתופי פעולה והם ייראו שזה טוב להם ולנו ליצור ביחד סינרגיה, זה יהיה מאוד טוב. תראי את האפקט של רוואבי, מייצר פלאים".

 

מדברים היום על הקושי בשיתוף פעולה בין ישראלים ופלסטינים, שיש גורמי BDS שנאבקים בנורמליזציה — איך אתה מצליח?

 

"הפלסטינים רוצים עבודה, הם רוצים להתפרנס"

 

אז אתה אומר שעם כל הכבוד לפוליטיקה, כסף בסוף מוחק את כל ה...

 

"לא כסף. כלכלה, דימוי עצמי, אפשרות לתרום לחברה שלך, זה הרבה יותר מאשר רק כסף".

 

אתה מתאר את זה בצורה מאוד אידיאלית, כאילו לא מדובר בסכסוך מדמם.

 

"אנשים עושים מהדברים הרבה יותר ממה שהם באמת. מדברים בתיאוריה על תהליכים ועל הסכמים. אנחנו לא מדברים. אנחנו עושים. תומכים בכלכלה פלסטינית מתקדמת, בהיי־טק ובשיתופי פעולה עם ישראלים שבפועל מייצרים יציבות ומציאות טובה יותר במזרח התיכון".

 

המפלגה שנמחקה

 

אנחנו עושים הפסקה ועולים לגג. מסביב משתרעת רוואבי, שלווה ומבטיחה. אני זוכרת היטב כמה המראה הזה מטעה. כמה גדול פוטנציאל ההרס סביב הקו הירוק הבלתי נראה, שמתפתל לו בין הגבעות. אני נושמת את אוויר ההרים ומבינה שני דברים: כמה זה קשה וכמה זה אפשרי. שש שנים אחרי המחאה החברתית של הקיץ ההוא, ורק מי שהיה שם יודע כמה קשה היה לפשר ולגשר בין חלקי ציבור שאין ביניהם הרבה אמון. לא כל שכן בין כל אותם חלקי הציבור לבין עם אחר. אבל לפני כמה שבועות, בהפגנה מול בנק ישראל נגד הסדר החוב המביש של פישמן, חשבתי על זה שלפני קיץ 2011 אף אחד לא מחה על מחיקת חובות לטייקונים. אני זוכרת גם שמעולם לא פתחתי את מדורי הכלכלה, וכמוני רוב חבריי, שהרגישו שכלכלה זה נושא "לגדוילים", ושאנחנו, הציבור הרחב, לא יכולים להבין את ההחלטות שמתקבלות שם, ואם מישהו אומר לנו שצריך למחוק מיליונים לאיזה טייקון, אז כנראה שהוא יודע מה שהוא מדבר. את חוסר האופק הכלכלי שלנו קיבלנו כמציאות נתונה. לא האמנו שאפשר אחרת.

 

אז מה קרה? בקיץ 2011 לא המצאנו שיטה כלכלית חדשה ולא הזרמנו מיליארדים למשק. לא קרה שום דבר למציאות, אבל כן קרה משהו לנו: פתאום הפסקנו לחשוש מלעסוק בנושאים מסובכים כמו "ועדת ששינסקי" או "דיור בר־השגה". ופתאום התברר שהדברים לא כל כך מסובכים כפי שהם הוצגו, או כפי שהיו מי שבחרו להציג אותם.

 

פתאום התברר שמאחורי הז'רגון מסתתרים הרבה מאוד כסף, כוח ואינטרסים. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא הרפורמה בסלולר, שעברה זמן קצר אחרי המחאה החברתית ובעידודה. אחרי שנים שבהם נאמר לציבור שמחירי הסלולר האסטרונומיים בארץ הם בלתי נמנעים, בהינף אצבע נחתכו המחירים ביותר משליש. ותודה לאל — שום חברה סלולרית לא קרסה מאז, להפך, הן התרבו. ולמרות גלי הפיטורים הראשונים, גם לעובדים בהן הוטב לאחר שהתאגדו. ומי בכלל חלם לפני 2011 על ארגוני עובדים בחברות היי־טק? והיום אין כמעט שבוע שלא מכריזים על הקמת ועד עובדים חדש.

 

נכון, גם המערכת הפוליטית הושפעה. מפלגת קדימה, היחידה שלא הייתה לה אפילו מראית עין של אג'נדה חברתית, נמחקה, ומספיק להעיף מבט מכל חלון בישראל כדי לראות את השינוי: קמפיין "נטו משפחה", המפאר את תוכניתו של שר האוצר, או קמפיין הפריימריז של אבי גבאי, שגאוותו על כך שפרש, בין היתר, סביב שערוריית מתווה הגז. ולא רק עכשיו — כמעט כל הפוליטיקה הישראלית מאז קיץ 2011 נסובה סביב עניינים חברתיים — מקמפיין "יכול להיות פה יותר טוב" של שלי יחימוביץ' בבחירות 2013 ועד הקמפיין "סייעת שלישית לגני ילדים" של בוז'י הרצוג בבחירות האחרונות. ולא רק משמאל — יאיר לפיד קנה את כל עולמו עם "איפה הכסף", אריה דרעי מש"ס הבטיח לדאוג ל"שקופים", ואילו כחלון זכה בעשרה מנדטים שלמים רק סביב הבטחתו לעשות למחירי הדיור מה שעשה לסלולר. וזה עוד לפני שדיברנו על שותפיי למחאת 2011 – סתיו שפיר, איציק שמולי, יוסי יונה ורחל עזריה, שתפסו עמדות פוליטיות באופוזיציה ובקואליציה כאחד.

 

נכון, ההישגים מגיעים בטפטופים, ובוודאי פעמים רבות בציניות. נכון, אנחנו עדיין לא במקום שבו היינו רוצים להיות. אבל אם לא היינו מתחילים איפשהו — לא היינו מגיעים לכלום.

 

ובנושא הסכסוך — זה נכון כפליים. אם בכלכלה אנחנו עוד יכולים לראות כמה הקוטג' עולה לנו או בכמה עלה שכר הדירה, את הסכסוך רובנו לא חווים באופן ישיר וצורכים אותו תודעתית בלבד. רובנו, צעירי ישראל, מעולם לא פגשנו פלסטיני, לא ביקרנו בהתנחלות מבודדת, לא חווינו צבע אדום או נפגענו מפעולת טרור. בטח ובטח שמעולם לא ישבנו סביב שולחן משא ומתן. אנחנו לא בקיאים בפרטי היוזמה הסעודית וגם את הסכם אוסלו אנחנו מכירים בססמאות. ועדיין, רובנו מאמינים בביטחון שאין פתרון מדיני באופק. כמו בנושא הכלכלי, ישנם כיום גורמים אינטרסנטים שמנצלים את המצב המורכב בשטח כדי להעביר מסר לפיו אין סיכוי לפתור את הסכסוך בדורנו. אולי נדרשת גם בנושא הזה חשיבה מחדש?

 

כאחת מיוזמות המחאה ההיא, הייתי אמורה להיות מרוצה מכך שהעיסוק המרכזי הוא בכלכלה. אך כאזרחית מדינת ישראל אני מודאגת. כי מה שמותר לנו, כאזרחים המוחים נגד העוולות הנקרות בדרכם, אסור לפוליטיקאים שאמורים להנהיג את המדינה כולה, ולא רק אספקט כזה או אחר שבה. אבל מכיוון שאנחנו חיים בעידן הרשתות החברתיות, שבו אף פוליטיקאי לא מזיז אצבע בנושא מסוים בלי לוודא מה חושב על כך ההמון, עידן שבו מה שנכתב בשלט שמניפים היום צעירים בהפגנה יופיע מחר במודעת הבחירות של המפלגות, אני מרגישה מחויבת לשאול את עצמי: מה אפשר עוד לעשות כדי לחזור ולהאמין שאפשר להביא סוף לסכסוך?

 

הכותבת היא מיוזמי "50 דברים לנסות ב־ 50" — סדרת אירועים לרגל 50 שנה למלחמת ששת הימים שבהם יציגו 50 קולות שונים רעיונות לפתרון הסכסוך במטרה לעורר השראה ולהילחם בייאוש הציבורי. למידע נוסף:

50@israel.co.il

 


פרסום ראשון: 03.08.17 , 18:26