"כל חיי הבוגרים אני מושקע בספורט. בעיקר כדורגל - אבל לא ויתרתי גם על הליכות וריצות. אני תמיד מעדיף פעילות גופנית על פני רביצה חסרת תועלת, כך שהקרע במיניסקוס היה רק שאלה של זמן" - כך מספר בבדיחות שאול חבאז (65), מורה לנהיגה מירושלים.

חבאז עבר ניתוח אורתוסקופיה בברך ימין וקיווה לשוב מהר לפעילות גופנית. "אבל מה לעשות, זה לא ממש שיפר את המצב, ובמשך השנים הכאבים הלכו והחריפו", הוא מספר. חבאז נדד מרופא לרופא, חלקם בקופה וחלקם פרטיים, וכולם יישרו קו עם אותה אבחנה: ניתוח חוזר. אבל חבאז חשש. מאוד חשש. "פחדתי לא רק מהניתוח עצמו, אלא מהמגבלות, שהן חלק מתופעות הלוואי שלו — בעיקר שאני עצמאי ומפרנס יחיד. וכך משכתי עד הקצה", הוא אומר.

פגישה אקראית עם חבר ותיק הביאה אותו בסופו של דבר למרכז הרפואי שערי צדק, שם עבר החלפת ברך בגישה חדשנית, שהופכת את המטופל שותף להחלמה באמצעות תרגול טרום־ניתוחי. "כשהגעתי לשערי צדק כבר בקושי הלכתי. למעשה, בקושי צלעתי. מדרגות בקושי יכולתי לעלות, ועל טיולים, שהם חלק נכבד מחיי, נאלצתי לוותר. הרגל כל כך כאבה לי שלא ישנתי בלילות", הוא מתאר.

הדמיות טרום־ניתוחיות שעבר העלו שלא נשארה לו טיפת סחוס בברך, דבר שחייב החלפה מיידית של המפרק. "מה ששבה את ליבי בגישה הניתוחית הזו הוא שממטופל פסיבי הפכתי מעין שותף לרופא כשהתבקשתי לעשות הכנה פעילה. זה כלל בעיקר תרגול, מתיחות ופיזיותרפיה", הוא משחזר.

שלושה שבועות לאחר שנותח כבר חזר לעבודתו, שכוללת ישיבה רצופה לאורך שעות רבות, והפעם - ללא כאב. "הפחידו אותי שאצטרך לעבור חודשים של שיקום איטי והדרגתי, אבל לשמחתי זה קרה רק בקטנה, ומאז הניתוח חזרתי לכל הפעילויות שלי. אני הולך חמישה קילומטרים ביום, מטפס על סולם, מדלג מדרגות והייתי כבר פעמיים בחו"ל, כך שאת הכאב והניתוח כבר שכחתי", הוא מסכם בשמחה.

על פי הערכה, יותר מחצי מיליון ישראלים בגילים 85־50, אבל גם פחות, סובלים ממגבלה ומכאב משמעותיים על רקע של פגיעה בסחוס מפרק הברך ו/או מפרק הירך. על רקע זה מתבצעים במרכזים הרפואיים השונים כ־10,000 ניתוחים בשנה להחלפת המפרקים הפגומים. התבגרות האוכלוסייה מחד ושיפור הטכניקה הניתוחית מאידך הפכו את הניתוח הזה למקובל ומבוקש. "בחלק ממדינות העולם צוברת פופולריות השיטה להאצת ההחלמה לאחר החלפת אחד מהמפרקים האלה, שלצערי נהוגה רק בשערי צדק ובחלק מבתי החולים של אסותא", אומר ד"ר אמיר רובין, אורתופד בכיר משערי צדק שהתמחה בגישה החדשה אשר פותחה בדנמרק ושוכללה בהולנד.

לדבריו, היתרון הגדול בגישה הוא ש"האשפוז אחרי הניתוח אורך לרוב שבוע בממוצע, ואילו אצלנו שתיים־שלוש יממות לכל היותר". השיטה נכנסה לשערי צדק לפני כשנה וחצי, ועשרות חולים כבר נהנו ממנה.

על מה בעצם מדובר? "התהליך שמכונה 'החלמה מואצת' כולל הכנה טרום ופוסט ניתוחית מקיפה, המורכבת מכמה רכיבים: הראשון - גוף המנותח רומז לו אחרי הניתוח שעליו לנוח כיוון שמסת השריר יורדת. בגישה שלנו יש דיאטה בונת שריר שמתבצעת כהכנה לניתוח, ובצירוף תרגול ייעודי מפחיתה את אובדן השריר בשני שלישים לפחות. ממדידת מסת השריר אחרי הניתוח מתברר שלא זו בלבד שלא נגרם לה נזק, אלא פעמים רבות היא אף גדולה יותר מזו שנמדדה לפני הניתוח", מסביר ד"ר רובין.

"שנית: איזון המוגלובין. אנחנו מעדיפים לנתח חולים בעלי רמת המוגלובין מ־12 ומעלה. למי שיש פחות ממליצים על נטילת ברזל לפני ההליך כדי לחסוך ממנו מנות דם אחרי הניתוח".

כשם שנדרשת מעורבותו הפעילה של המנותח לפני ההליך, כך הוא מתבקש לגייס כוחות אחריו: "למעשה, בתוך 13 דקות מתפירת העור יכול המנותח לקום על רגליו, אך מכיוון שהוא רדום עדיין זה לא ישים. עם זאת, כדי לצמצם את אורך השיקום הוא מורד מהמיטה כבר ביום הניתוח ואף נדרש לבצע כמה הליכות קצרות, מהמיטה לדלת חדרו. כשהוא חוזר למיטה עליו לבצע תרגילי כיפוף. כל התנועתיות המוקדמת הזו חוסכת שימוש במשככי כאבים ובכך למעשה גורמת לאימוץ סממני בריאות ולא חולי, מה שמאיץ את ההחלמה", מסביר ד"ר רובין.

הסיסמה של גישה ניתוחית זו, לדבריו, מתייחסת דווקא לנפש: "אם תתנהג כבריא - תרגיש בריא". ועל פי ניסיון שהצטבר, זמן ההחלמה אכן מהיר יותר. "אנחנו מעודדים את החולה ומגייסים אותו לא רק לפני ההליך הניתוחי, אלא גם אחריו. אנחנו ממש דורשים ממנו שירבה לצאת מהבית, שילך לסרט, לקפה, לחברים – כל פעילות שתנרמל לו חזרה את החיים הבריאים", מסביר המנתח.

אם השיטה הזו כה מועילה, מדוע היא לא אומצה בכל המרכזיים הרפואיים? "כי מדובר בשינוי תפיסתי, שלוקח זמן להפנים אותו", מסביר ד"ר רובין, "בנוסף, המנתח צריך להפעיל צוות גדול, לכתוב פרוטוקול מחויט אישית לכל מנותח, לתדרך את צוות הפיזיותרפיה, וכל אלה לוקחים זמן יקר, שמרבית מנהלי בתי־החולים מעדיפים לנצלו לטובת מנותחים נוספים".

הניתוח עצמו להחלפת מפרקי הברך או הירך, אגב, נעשה באופן זהה בשיטה החדשה ובשיטה המסורתית. "בהרדמה אזורית, כשהחולה שוכב על גבו, המנתח, באמצעות חתך קדמי אורכי, פותח את הברך תוך חיתוך וניסור עצמות - רק את שכבתן הדקה. בשלב השני מדביקים שתי מתכות, אחת לעצם הירך והאחרת לעצם השוק, כשביניהן מתאם פלסטי ידידותי לגוף המאפשר תנועה חלקה", מספר ד"ר רובין. בשלב הזה נסגר האיבר ונתפר, והחולה מועבר לחדרו.

"יצאתי מהניתוח בשמונה בערב", מתאר חבאז, "ולמחרת, על הבוקר, התלבשתי בכוחות עצמי, נעלתי נעליים ובעזרת הליכון ירדתי למקלחת. מאוחר יותר באותו יום פיזיותרפיסט לימד אותי לרדת ולעלות מדרגות עם קביים. הביתה יצאתי כבר באותו יום, כשאני משתמש בקביים רק לשם ביטחון. תוך שבועיים חזרתי לנהוג, ושבוע אחר כך חזרתי ללמד. ככל שחלף הזמן, גם הצורך במשככי כאב פחת, עד שנעלם".

a@yediot.co.il־ariela