קומונת הסקס

השמאל הישראלי הוא עולם הולך ונעלם, המושם לא אחת ללעג ולקלס, ודומה שאין מה לעשות. האמנם? לאינצי, גיבורת "הקומונה", ספרה השני של מיכל פיטובסקי, יש רעיון מהפכני.

אינצי (קיצור של אנציקלופדיה, כי היא יודעת הכל על הכל; שמה האמיתי הוא ענבל) היא חברה בקומונה של תנועת נוער תכולת חולצה ואדומת אידיאולוגיה בחולון. כפי שנגזר מהכינוי שלה, היא חוכמולוגית בסגנון הישן, נשמה עתיקה ומקסימה שממש רוצה לשנות את העולם, אבל לא יודעת איך. אינצי מנסה נואשות לא להיכנע לייאוש, במדינה שהולכת ונסחפת ימינה, הולכת ומתחרדת, נעשית מפחידה וקיצונית יותר מיום ליום.

הקומונרים של פיטובסקי, מתוקים וחמודים עד כאב, כובשים את ליבנו בלהט התמים שלהם, אבל אין להם סיכוי. הנוער הישראלי אדיש לחלוטין במקרה הטוב, וימני סהרורי במקרה הפחות טוב. הקומונה מצליחה במשימה הראשונה שלה – עצם קיומה הוא המעשה הסוציאליסטי הטהור בצורתו העילאית. אבל במשימה הגדולה והחשובה יותר, כיבוש הלבבות, היא נכשלת כישלון חרוץ.

ובתוך כך, הקומונרים האלה הם בסך הכל אנשים צעירים מאוד והורמונליים מאוד. בחדר של אינצי, למשל, יש את שמרי החתיך, שהיא וחברתה כרמית קבעו מלכתחילה שהן מתייחסות אליו כאל אח קטן כדי למנוע צרות, אבל לבנת, הרביעית בחדר, מאוהבת בו קשות, ויש להודות שגם כרמית קצת מאוהבת באינצי – כמה מסובך.

אל תוך התסבוכת הזו נופל כפצצה "הרעיון", והוא די פשוט: דמוגרפיה, כי כולם עושים את זה. הדתיים והימנים משתמשים בריבוי הטבעי שלהם כדי להגדיל את כוחם ולעבות את שורותיהם. רק השמאלנים לא עושים את זה ועל כן כוחם הולך ופוחת. השמאל צריך לייצר שמאלנים קטנים חדשים. התוצאה היא אהבה חופשית בנוסח הסיקסטיז, עם סטרס ועודף מודעות עצמית בנוסח 2017.

הרעיון, ההכשרה, ההגשמה, המפעל – פיטובסקי לוקחת אותנו דרך כל השלבים הקלאסיים של המהלך הסוציאליסטי הגדול בעברית מדויקת, צלולה ונעימה, תמימה וזכה, ממש כגיבוריה. "הקומונה" הוא דרמה חביבה ונוגעת ללב על הדור האחרון כאן שעדיין אכפת לו ממשהו. ואולי זאת הבעיה בעצם – שכל מה שהשמאל מסוגל לעשות זה לכתוב דרמות חביבות ונוגעות ללב על המצב.

• הקומונה / מיכל פיטובסקי. הוצאת אוגנדה, 264 עמ'