"אני והלהקה שלי מרוסקים. אני חותך"

כל מי שהיה בהופעה הזו של לאונרד כהן בהיכל הספורט ביד אליהו לא ישכח אותה לעולם. מהומת אלוהים, אלימות, מכות רצח בין הקהל לאנשי האבטחה. עבור לאונרד כהן זה היה ערב שהיה מעדיף לשכוח. כמו כל הביקור שלו בישראל בשנת 1972. כהן בתקופת שפל בקריירה שלו הגיע לשתי הופעות בארץ לכבוד חגיגות יום העצמאות ה־24 של המדינה. הביקור שלו כלל שתי הופעות טעונות ושערורייתיות בתל־אביב ובירושלים ושמועות על אמן מסומם ומדוכא.

מאחורי הקלעים תיעד הבמאי הבריטי טוני פאלמר את סיבוב ההופעות האירופי של כהן שנפתח בדבלין והסתיים בארץ הקודש. היום, כשצופים בסרט של פאלמר מדובר בתיעוד מופלא ונדיר של אמן גדול באחד מהרגעים המורכבים והקשים בקריירה שלו. בזמן אמת, כהן לא אהב את הסרט. וזאת בלשון המעטה. "הוא אמר לי שהוא נראה תשוש ושיכור", אומר הבמאי פאלמר בראיון ל"ידיעות אחרונות". כהן ומנהלו האישי ערכו את הסרט של פאלמר שוב, השמיטו קטעים שנראו בעיניהם בעייתיים, והוא הוצג בלונדון בגרסתו המקוצצת מספר פעמים בשנת 1974. לאחר מכן נעלם באופן מסתורי בלי שאיש יודע מה עלה בגורלו. עכשיו, תשעה חודשים לאחר מותו של כהן, הסרט "ציפור על תיל" בגרסה נדירה וחשופה, נאמנה ליצירה המקורית, שמציגה את הזמר הנערץ בשיא פגיעותו — יוקרן ב־yes דוקו (יום שלישי, 22:00)

הסרט האבוד, שנמצא במקרה כעבור 35 שנה בתוך קופסאות פח מחלידות באולפן נטוש בהוליווד, נפתח בהופעה הידועה לשמצה של כהן ביד אליהו. בגלל שבאולם הותקן פרקט חדש סירבו המארגנים שהקהל יישב בקרבת הבמה ואלפי הצופים נאלצו לראות את ההופעה מהיציעים המרוחקים. המאבטחים קיבלו הוראה מפורשת להשתמש בכל האמצעים כדי לא לתת לאף אחד לעלות על הפרקט. "לאונרד לא אהב את זה בכלל", מספר פאלמר. "הוא אמר לקהל, תחלצו את הנעליים שלכם ותעלו יחפים ובזהירות על הפרקט. וזה מה שכל הקהל עשה. כמובן שהשומרים לא קיבלו את זה והם החלו להכות בכולם. זה היה פשוט נורא". כהן ההמום שראה את השומרים מכים באלות את הקהל ניסה להיחלץ לעזרתם, התעמת עם המאבטחים, אבל ללא הועיל. זה היה ערב נורא עבור כהן והמעריצים שלו.

"עבורי המהומה הזאת בתל־אביב מציגה דווקא את הכוח שהיה ללאונרד על הקהל", אומר פאלמר. "התמונות האלה מראות כיצד הוא שלט בקהל. חשבתי שזו תובנה מרתקת על הדמות שלו. דמות של אמן שיש בו משהו מעבר להיותו זמר פשוט. לפני שיצאנו לדרך לאונרד אמר לי: 'אני לא רוצה סרט שמציג אותי ככותב שירי אהבה סנטימנטליים וטיפשיים על סוזן או מריאן', או מי שלא הייתה החברה שלו באותו הזמן. 'לשירים שלי יש מסר פוליטי חזק, ואני רוצה שזה יהיה ברור מאוד'. בגלל זה חשבתי להתחיל את הסרט במהומה הזו בתל־אביב. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. ללאונרד הייתה אמונה עמוקה שזו אחריותו של המשורר להתייחס לבעיות הפוליטיות של העולם — אני ראיתי בו את האח האמיתי של בוב דילן. רציתי להפוך את האמונה הזו שלו, שהיא קשה ובלתי מתפשרת, למרכז הסרט שלי". אלא שכהן כאמור נחרד והתנגד נחרצות לפתוח את הסרט התיעודי עם הסצנות של המהומות בתל־אביב. גם סצנות הסיום של הסרט מתוך ההופעה שלו מספר ימים לאחר מכן בבנייני האומה בירושלים — לא מציגות את כהן בשיאו. אלא בדיוק להפך — ברגע המשבר הגדול ביותר בקריירה שלו.

"אינני יודע לאן אלך"

"זה היה ערב מרגש מאוד, כפי שאפשר לראות בסרט", אומר פאלמר. "חשבתי שלאונרד התרגש, משום שזה היה המופע האחרון שלו. לא רק של הסיבוב הספציפי הזה, הוא באמת חשב שזה יהיה הקונצרט האחרון שיעשה בחייו, ותודה לאל שזה לא היה כך. אבל זה מה שהוא הרגיש בזמנו. זה היה מרגש בגלל זה ובגלל שהוא יהודי, ובגלל שהמופע נערך בירושלים".

ב"ידיעות אחרונות" כתבה אז תלמה יגול בביקורת על ההופעה: "הפייטן היהודי רמז בקונצרט הפרידה, שזוהי שירת הברבור שלו: 'אינני יודע לאן אלך ואם אשוב אי־פעם'".

למה הוא רצה לפרוש מהופעות?

"לאונרד חשב על עצמו כעל משורר ולא כעל זמר", אומר פאלמר. "הוא הרגיש שהוא כמו תוכי ששר את אותם השירים שוב ושוב. אבל למעשה הוא היה אמן פשוט נפלא, שאף פעם לא ביצע את השירים פעמיים אותו הדבר. הוא גם לא נהנה מסיבובי הופעות, הוא תמיד אמר שהם מעייפים אותו ללא מטרה מוצדקת".

תוך כדי ההופעה בירושלים, כהן לא היה מרוצה מהביצועים שלו על הבמה וירד להפסקה של חצי שעה. "ללאונרד הייתה תמיד המון אהבה לקהל. באופן מוזר זה הקשה עליו מאוד. הוא הרגיש הרבה פעמים שהוא לא מצליח להעביר את המשמעות האמיתית של השיר ושהקהל לא מקבל את המסר הנכון. במופע בירושלים הוא אמר לצופים: 'זה לא זה. אני לא יודע למה — אבל זה לא זה. אני הולך לעשות מדיטציה ואני מקווה שאצליח להרגיש שוב את משמעות השיר ואחזור לבמה. אם לא, אני אחזיר לכם את הכסף'. זה היה משמעותי עבורו שהשירים יגיעו מהלב והיה חשוב לו שזה יעבור לקהל".

בסופו של דבר, כעבור חצי שעה של מדיטציה מאחורי הקלעים, כהן חזר לבמה. כשהקהל שר איתו בהתרגשות אדירה את כל המילים של "להתראות, מריאן", כהן פרץ בבכי, ירד מהבמה וסירב לצאת להדרן. "הוא אמר ללהקה שלו: 'אני לא יכול לבצע עכשיו עוד שיר' ולא הפסיק לבכות". הקהל הירושלמי לא ויתר ובמשך דקות של מחיאות כפיים קצובות דרש שיעלה שוב להדרן. גם מנהלו האישי ניסה לשכנע את כהן לצאת לקהל ולשיר, והוא אמנם יצא בסופו של דבר לבמה, אך רק כדי להתנצל בפני הקהל: "אני והלהקה שלי בוכים שם מאחורי הקלעים, אנחנו מרוסקים מכדי להמשיך. רציתי רק להגיד לכם תודה ולילה טוב". הקהל התעקש, וכהן חדור התפעלות אומר ללהקתו תוך כדי עישון סיגריה, "אני חושב שאני חותך. לא יכולנו לבקש סוף יפה יותר להופעות שלי. האנשים פה זה הקהל הכי יפה שראיתי אי פעם, כל חיי".

קראתי באחת הביוגרפיות שכהן היה על LSD בזמן המופע בירושלים. האמנם?

"לא, לא. לא במהלך המופע, ממש לא. הוא לא היה על LSD או על כל סם אחר. אם אתה הולך לנגן לקהל גדול מאוד, שירים ומוסיקה די מורכבים, אתה לא יכול להיות בהיי מסמים כי אחרת אתה לא יכול להתרכז או להופיע. במיוחד לאור התכונה של לאונרד לאלתר. באחד הקטעים שצילמנו אבל לא נמצאו, לאונרד לקח כמה כדורים, הסתכל למצלמה ואמר: 'זה אמור לעבוד'. שאלתי: 'מה זה הכדורים האלה?' והוא ענה: 'אספירין, יש לי כאב ראש'. זה הפך לסוג של בדיחה שחזרה על עצמה לאורך כל המסע".

"הרגשתי נורא כשהוא מת"

פאלמר, 75, הוא יוצר מוערך של סרטים תיעודיים ועלילתיים רבים על מוזיקאים מפורסמים: מהביטלס וג'ימי הנדריקס ועד מאריה קאלאס ויהודי מנוחין. אבל זה לא מנע מכהן ואנשיו לערוך בגסות את הסרט שיצר. "לא הוזמנתי בכלל להקרנה ב־1974, ואם הייתי רואה אותה אז הייתי מתעקש ששמי יוסר. הם הרסו את המבנה וכל המטרה של הסרט הלכה לאיבוד". וזה לא הדבר היחיד שהלך לאיבוד, גם הסלילים המקוריים אבדו אי שם בשנות השבעים. הסרט הגנוז ונסיבות היעלמותו הפכו עם השנים למיתולוגיה.

"בטיפשותי מעולם לא שמרתי לי עותק מהגרסה המקורית", מספר פאלמר. "בינתיים, בכל ביוגרפיה של כהן שהופיעה היה מידע מוטעה על הסרט". ואז, ב־2009, נמצאו לפתע 294 גלילי פילם במחסן בהוליווד: "הרבה פחיות חלודות שלעיתים היה צריך להשתמש בפטיש כדי לפתוח אותן". על הסלילים נמצאה הגרסה המסורסת של "ציפור על תיל". גלילי הפילם הוחזרו לבנו של מנהלו האישי של כהן ומשם התגלגלו איכשהו גם לידיו של פאלמר. "בתחילה לא האמנתי שניתן להציל משהו מהסרט. הפחיות לא הכילו את התשלילים, שעד היום אבודים. חלק מן הדברים היו בשחור לבן, והרבה מהם נחתכו לחתיכות או נשרטו מבלי שניתן יהיה להשתמש בהם שנית. לבסוף פתחתי קופסה אחת ומצאתי את מרבית קטעי הדיבור המקוריים ואז ידעתי שיש תקווה שנוכל להרכיב את הפאזל שוב יחד".

פאלמר, בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדישה, הצליח לשחזר קטעים נרחבים מסרטו המקורי. "זה לא מושלם, אבל זה קרוב מאוד למקור", הוא אומר. "עשינו משהו שקרוב מאוד ברוחו לסרט המקורי שלי". לאחר מותו של כהן בנובמבר האחרון, בגיל 82, הסרט הוקרן בבתי קולנוע בעולם. עכשיו הוא מגיע סוף סוף גם לטלוויזיה בישראל. "הערך של הסרט היום", אומר פאלמר, "הוא לא רק העובדה שהוא מכיל 17 מהשירים הגדולים של לאונרד כפי ששר אותם בשיאו, אלא שיש בו תחושה אמיתית של הקושי והלכלוך שנלווים לחיי הנוודות של אמנים בסיבובי הופעות. אני מכיר מעט סרטים אחרים שבהם מה שקורה מאחורי הקלעים קם בצורה כזו צבעונית לחיים. בכלל מי שרואה את הסרט מבין כמה טפשי היה מצידו של לאונרד לחשוב שאין לו קול ושהוא מופיע בצורה אפטית".

למרות העימות סביב הסרט, כהן ופאלמר נשארו בקשר חברי. "מערכת היחסים בינינו הייתה יכולה להיגמר בגלל המורכבות של מה שקרה, מזל שהיא שרדה. בסרט ישנה סצנה שבה עיתונאי שואל את לאונרד: 'אתה תמיד מדבר על הצלחה. מה זו הצלחה עבורך?', והוא מביט בו ואומר 'הישרדות'. ומאז, במשך השנים, כשהלכתי לפגוש את לאונרד מאחורי הקלעים הוא תמיד הסתכל בי ושאל: 'אתה שורד?' אמרתי, 'כן, ואתה?', והוא השיב: 'כן. אנחנו שורדים'.

מה היה בעיניך הקסם המיוחד של כהן?

"יש לו שירים חזקים מאוד, הוא נראה נפלא והיה לו המון סקס־אפיל. כשהוא מת הרגשתי נורא. חשתי שאדם גדול אבד לנו". •