סיפור צ'רצ'יליאני

ההגינות עוד תופיע. וההגינות לא נמדדת בתמיכה של אדם בנבחרו הפוליטי. להפך: היא נבחנת ברגע שבו אדם עושה הכרעה קשה. ערכים לא נמדדים במקומות הקלים, כשזה נוח ונעים, אלא בנקודות הכואבות. כאשר אדם מוכן לסכן את המוניטין שלו, או אפילו עבודתו, למען עיקרון.

אלה מבחנים יומיומיים. קופאי בבנק שמתבקש לבצע פעולה בלתי־חוקית זעירה. רואה חשבון שמציעים לו לזייף מעט דו”ח תמורת עוד כמה מאות שקלים. עורך דין שמכופף את דיני הראיות. קבלן שמציעים לו להפחית בכמות הברזל או הבטון. אינסטלטור שמבצע פעולה פשוטה ועומד בפיתוי של גביית מחיר מופרז. אלה מבחנים מוסריים ולעיתים חוקיים, אבל בעיקרם מוסריים, שכולנו נתקלים בהם.

גם לפוליטיקאים יש מבחן: הם אמורים לייצג את הציבור שבחר בהם ולעמוד בשבועתם - לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. במקרה של שרים - למלא את תפקידם בממשלה “באמונה”. זו המחויבות האתית שלהם; זהה לגמרי למחויבות האתית של האינסטלטור לתקן היטב ולא לנפח את המחיר. שמירת אמונים למדינה איננה שמירת אמונים לחוקיה בלבד; לא לשווא כתוב גם לשמור אמונים לחוקים (נניח לא לעבור עבירות פליליות בכלל) וגם לשמור אמונים למדינה. שמירת אמונים למדינה, במילים אחרות, אינה רק למלא את ההיבט הפורמלי של ספר החוקים. היא, לדוגמה, לא לאפשר למי שעומד לדין על שחיתות להמשיך למלא את תפקידו, ועוד לתקוף את רשויות אכיפת החוק. שמירת אמונים למדינה זה למלא את הציווי המקראי “לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד”. “לא תכיר פנים”, אגב, פירושו לא להפלות לטובה את האישים המוכרים, החשובים ובעלי השררה.

ושרי הממשלה, כולם בלי יוצא מן הכלל, נכשלים במבחן הזה. בעוד שבימי אולמרט רבים מהשרים התנערו ממנו - תחילה בשיחות סגורות, ולאחר מכן יותר ויותר בגלוי - עד שלבסוף נאלץ להתפטר, נתניהו נהנה משכפ”צ די מרשים. לכל היותר, שרי הליכוד אינם רצים לאולפני הטלוויזיה להגן עליו; זה ה”אומץ” שהם מדגימים. ראש הממשלה גם טיפח כמה וכמה עיתונאי חצר, שמסתערים בחמת זעם ממש על הרשתות החברתיות, עמוסים כרימון באיומים והפחדות על שלטון השמאל הממשמש ובא, עניין רחוק מאוד לפי הסקרים.

בואו ננקה קצת את השולחן: אם יתברר שהתבסס חשד למעשים פליליים חמורים שביצע ראש הממשלה, קשה יהיה לו לנהל את המדינה, ורצוי שיתפטר ויילחם את מלחמתו בבתי המשפט. אלה בדיוק הדברים שאמר יו”ר אופוזיציה אחד, בנימין נתניהו, על אהוד אולמרט. אגב, חשבתי שהוא צודק, וכמוהו מחיתי על תמיכה של כמה עיתונאים באולמרט. הנה קטע ממאמר שפירסמתי אז במעריב: “תהליך הטיהור השקרי הזה חדר לתוך־תוכה של העיתונות הישראלית, שחלקים ממנה מוכנים לכרות ברית עם הסטנדרטים הנמוכים ביותר ובלבד שאלה יבטיחו לצאת מהשטחים. אפשר לראות את האשליה בבהירות מסמאת: האם אולמרט הוא האיש שישכנע את הישראלים לבצע את הניתוח הכואב בתולדות המדינה?... יתרה מזו: גם אם אולמרט יכול להביא להתקדמות בתהליך המדיני, הוא חייב ללכת...”

שום דבר לא השתנה מאז, ואף ספין עלוב של ימין מול שמאל לא ישנה זאת. מדובר בהגינות יסודית, מדובר בשמירת אמונים. נתניהו אוהב את צ'רצ'יל, והוא לבטח זוכר את הרגע שבו התייצב חבר פרלמנט בריטי מול צ'מברליין ואמר לו כך: “ישבת כאן זמן רב מדי בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק, אני אומר, והנח לנו לסיים עימך. בשם אלוהים, לך!”. מי שאמר זאת לא היה חבר אופוזיציה, אלא לאופולד אמרי, חבר מפלגת השלטון (וציוני גדול). שלושה ימים לאחר מכן צ'מברליין התפטר.

כדי שלאמירה כזו, “בשם אלוהים, לך!” יהיה כוח מוסרי מול נתניהו, היא צריכה לבוא לא ממתנגדיו הקבועים אלא דווקא מחברי מפלגתו. עוד לא הגיע הרגע שבו על נתניהו להתפטר, אבל אפשר לקוות שאם הרגע ההוא יבוא - יימצא בהם האומץ למלא את שבועת האמונים שלהם. √ 

נדב איל, עורך חדשות החוץ בערוץ 10