"נולד בדיר יאסין" הוא שיעור מרתק בקולנוע דוקומנטרי ובכוחו להמציא שפה חדשה כדי לדבר בה על פצעים ישנים. מי שיראה בו רק ניסיון להתחקות אחר אמת היסטורית יפספס את מסריו העמוקים, החורגים מהמקובל ביצירות תיעודיות, שלרוב מתעניינות בשדים שמעל פני השטח. "נולד בדיר יאסין" רודף גם אחרי אלו שמתרוצצים מתחתיו.
הסרט, כמשתמע משמו, עוסק בפרשת דיר יאסין, מהאירועים המכוננים של מלחמת העצמאות, ובנרטיבים השונים סביבו: טבח או קרב, פשע מלחמה או תוצר בלתי נמנע שלה. הבמאית, נטע שושני, יכולה הייתה ללכת באינספור נתיבים מסורתיים כדי להביא למסך את עבודת התחקיר המקיפה, שעיקרה הוא עדויות מצמררות עד עילפון של לוחמי אצ"ל ולח"י, אנשי ארגון ההגנה שנשלחו לרגל אחריהם ועוד.
אולם לצד אלו בחרה הבמאית לשלב גם את דמותו של דרור ניסן, שאמו אושפזה בבית־החולים לפגועי הנפש שהוקם על חורבות הכפר. זהו היבט שמעניק למקום ולדרמה שהתחוללה על אדמתו ממד מיסטי ופואטי: "רציפות טרגית", מכנה זאת ניסן, "קורבנות יצאו מכאן וקורבנות נכנסו מכאן".
המכלול הוא פטיש 20 קילו בראש, אבל גם המחשה יוצאת דופן ליכולת ההדחקה האנושית. נדמה כי יותר מששושני שואפת להכריע מה קרה בדיר יאסין ב־9 באפריל 1948 — ולא מסובך להבין מהי עמדתה — ברצונה לפענח את המנגנון שאיפשר לכל המעורבים להמשיך הלאה.
לכן רגעים רבים בסרט מוקדשים לא רק לגרסאותיהם של הדוברים, אלא לאופן שבו הזיכרון חי בקרבם ומתעתע בהם. שוב ושוב שושני מחפשת אחר ייצוג פיזי של דיר יאסין — תמונה, נגטיב, מכתב, משהו — שיעניק לטקסטים המילוליים קרקע לעמוד עליה.
זוהי גם המשמעות הסמויה של המאבק המשפטי לחשיפת התמונות השוכנות בארכיון צה"ל: המדינה עדיין מתעקשת כי פרסומן עלול "לפגוע ביחסי החוץ של ישראל", ובג"ץ קיבל טענה זו. אבל כששתי הרשויות מגוננות על הנצחת דיר יאסין, הן גם לא מניחות לה למות. וכל עוד היא בחיים, גם אם יותר נפקדת מאשר נוכחת, אף אנחנו לא נשתחרר ממנה.
בכך הסרט מממש את הפוטנציאל העצום של המדיום הטלוויזיוני והז'אנר התיעודי. בניגוד ליצירות קונבנציונליות וצפויות בתחום — למשל "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" — "נולד בדיר יאסין" התגלגל מעבודה עיתונאית לכדי משל מורכב על פוסט־טראומה קולקטיבית והשלכותיה; אלה שמזמן נעלנו בתיבה מתקלפת ואז זרקנו את המפתח למצולות התודעה.
