שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "ישבתי עם בחור, עמיקם עמיאור, מתוק, ניגנתי לו עד שש בבוקר. למחרת, הוא חטף כדור בגרון מצלף. וזהו. באותו רגע אתה חוטף אפתיה שקשה להסביר". איפור: בלה בן־נון | סטיילינג: לימור ריחאנה: | הלבשה: בוטיק INN 7
    7 לילות • 08.08.2017
    אור גדול מאיר הכל
    הילד שהואשם בגירושי הוריו. הלוחם שראה את חבריו נקטלים בלבנון ובעזה. המדריך לנוער בסיכון שחניך שלו אנס ורצח באכזריות את מעיין ספיר ז"ל. המוזיקאי שניגן מול קהל של שבעה אנשים עד שבא הלהיט שהרים אותו. הזמר שפתאום הפך לשחקן השנה במחזמר. אמיר דדון הוא הכוכב הכי לא שגרתי שעשה אי פעם סקס על הבמה עם קרן פלס
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    לא מזמן, אחרי הפרידה מאשתו קרן, אמיר דדון מצא עצמו נטוש. "רגעי בדידות, געגוע לילדים, הבית שעברתי אליו ריק לגמרי. מת מרעב, לוקח איזה קופסה של טונה, קולט שאין לי אפילו פותחן, נותן מכות בפחית עם סכין. ובא לי פשוט למות", הוא מספר. "עד שאמרתי, די. אני הולך לאיקאה! אני אקנה שם הכל, ויהיה חדש ומדהים. יאללה! מגיע לשם, ואת המזרן הזוגי - הכי ענק שיש - הבנתי שאני יכול להעמיס לבד. אני איש גדול, במקום הובלה, נעמיס על הגג של האוטו.

    "חורף, נובמבר. התחיל לרדת מבול מטורף. אני יוצא וקולט שהמזרן זה פאקינג הר, כבד בטירוף. לא מצליח להעלות את זה, תקוע בחניה, והגשם יורד עליי כל הזמן. פתאום עוצר ג'יפ ומסתכל עליי מישהו. 'אני לא מאמין! אמיר דדון! איזה מדינה מחורבנת!' הוא צועק, 'אמן כמוך עושה עבודות סבלות?!' הוא יורד מהאוטו ובגשם עוזר לי להרים את המזרן, ואני ככה מגמגם, 'תודה אחי, תבוא אולי להופעה'. וכל הזמן הוא ממשיך: 'אמיר דדון! תאמין לי, איזו מדינה מזוינת! אמנים כמוך צריכים לשבת בבית ולכתוב שירים, ולא לסחוב מזרנים!'" צוחק דדון במבוכה.

     

     

    צילום: אלי דסה | עריכה: רותם שניר

    צילום: אלי דסה | עריכה: רותם שניר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    * * * 

    למען האמת הוא סוחב מזרנים כל יום. הדרך של אמיר דדון, ארוכה וסבלנית, אל השורה הראשונה של הרוק הישראלי, היא הסיפור הכי פשוט, כן וישראלי שיש. שביל קליפות תפוזים שמתחיל בשכונה ה' בבאר־שבע, בגיל ארבע, כשהפעוט הואשם בגירושים של הוריו. "הייתי ילד שובב, כל היום מכות וברדק. אחי הקטן סבל ממני", הוא משחזר, "והיה איזה יום אחד שהשתוללתי, ודוד שלי, אח של אמא, החליט שהוא צריך לחנך אותי.

     

    תשוקה חזקה. עם קרן פלס
    תשוקה חזקה. עם קרן פלס

     

    "והוא הפליק לי כמה פליקים, בטוסיק, בגב, אני זוכר עד היום את הכאב. אבא שלי שמע על זה ואמר לו, 'מי אתה שתיגע בילד?' ויש בזה משהו, כן. ומאותו רגע, משהו קרה בבית. אני זוכר את האירוע, כי יש בו צד מתוק, אבא מגונן עליך. ומצד שני, אותו דוד, שיום אחד אני אתפוס אותו (צוחק). לא מזמן הגיע אח של סבתא שלי, בן 98, נורא צלול, ל'עלובי החיים', יושב בשורה הראשונה. ובסוף הוא ניגש אליי ואומר: 'אל תשכח שההורים שלך התגרשו בגללך. היית בן 4, ילד שובב'. אתה מבין? צ'רלי פולצ'ינו, זה השם של אותו דוד. אל תתעסק עם צ'רלי פולצ'ינו. שם של סרט".

     

    דדון, 42, הוא הבן השלישי מתוך ארבעה אחים להורים ילידי תוניס ("קוסקוס בן זונה, שעליו אני מוכן להתעמת"), עולי שנות ה־60. אמא ממשפחת פולצ'ינו, שמוצאה בליבורנו, איטליה, סבא היה חזן, הסבא השני מוהל, אביו עובד הסוכנות היהודית. הוריו דיברו ביניהם צרפתית, אבל פרט לכך, ולתקרית ההיא, אין לו שום זיכרונות של משפחה שלמה. "אבא לא נוכח. מגיע מדי פעם והולך. היום אנחנו בקשרים טובים, הוא שוכב במחלקה סיעודית ואני מבקר. אלא שאז, לא ראיתי אותו", הוא מספר.

    "ואז אמא אומרת, לוקחים את כל הילדים ובורחים מאבא שלי. לאילת. עברנו שם תשע דירות שכורות בעשר שנים. אמא שלי אישה אמיצה וחזקה שגידלה ארבעה ילדים לבד, עם מעט מאוד אמצעים, אבל המון אהבה". וזו הייתה ילדות אילתית מאושרת, של חוף ודיג ובנות. לא תלמיד מי יודע, אבל הייתה מוזיקה. "בגיל תשע היה ליצן שהגיע לאירוע, הוא פרט על גיטרה ונגנבתי מהצליל. אמרתי, אני רוצה לשכב עם הדבר הזה", הוא נזכר ברגע המכונן, "ואמא סידרה שהמורה לגיטרה ילמד אותי בחינם".

     

    התחיל להופיע בעיר, היאכט פאב המיתולוגי, עושה סנטנה ודיפ פרפל, קרולינה הייתה איתו באחד ההרכבים. "ואתה מבין את הכוח של אקורד בגיטרה, בנות מגיעות באופן טבעי", הוא מחייך, ממרום 192 הסנטימטרים והעיניים הירוקות. היום, כשהוא סוגר מעגל ומופיע עם אהוד בנאי, הוא נזכר בהופעה שלו, אז במלון ספורט. "אהוד בנאי והפליטים, והיו אולי שמונה איש בקהל. ואמרתי לעצמי: איזה כיף. ככה אני רוצה להיות. להסתובב עם להקה בארץ. אין יותר מזה".

      

    * * *

    האידיליה הזו נקטעה בצבא. הפך ללוחם בגבעתי. "אחרי חצי שנה אתה מוצא את עצמך במארב בלבנון, כשחברים שלך מתים. אבל ילד בן 19 לא באמת יכול להרגיש פחד. הפחד האמיתי הוא השגרה. לבנון, ארבעה חודשים קו, ובתוך הנגמ"ש אנחנו רואים פורנו. אף אחד לא רוצה לדמיין מה יכול לקרות בכל רגע. לבנון יפהפייה, הנוף, הנשים הנוצריות, אתה נשאב לזה - מי חושב עכשיו על טיל סאגר?"

    בעזה חטף חזק. "אירועי מנהרת הכותל. יום הזוי. השוטרים הפלסטינים שהיית נמצא איתם בשגרה פתאום הופכים להיות אויבים, יורים עליך, והכדורים שורקים מכל כיוון. אני נוסע בג'יפ, פיייו! חוטף כדור לתוך החלון. ואם הוא לא היה ממוגן, המוח שלי היה מתרסק לאלף חתיכות. ומסביב זה נפצע, וזה נהרג. לילה לפני כן, ישבתי עם בחור, עמיקם עמיאור, מתוק, ניגנתי לו שירים עד שש בבוקר. והוא מבקש, 'אחי, תנגן לי עוד שיר'. למחרת, הוא חטף כדור בגרון מצלף. וזהו. הבנאדם פשוט נעלם לך.

    "באותו רגע אתה חוטף אפתיה שקשה להסביר. לא מתרגש מכלום. הכל בסלואו מושן. ההוא מת. ההוא נפצע. עוד כדור שורק לידך. ואתה ממשיך. רק אחרי הרבה שנים אתה מתחיל לחוות את העצב. כאב לב עמוק. והרבה־הרבה כעס. באיזו קלות ילד בן 19 הולך לאיבוד, סתם, סתם! ואתה יודע שזה סתם! כי בסופו של דבר יצאנו משם. באיזו קלות הוא הלך? הם הלכו?"

     

    שלושה חודשים לפני יום הקרב, מאבד דדון גם חבר ילדות מאילת, דודו אורן. "חבר מאוד קרוב, שלימדתי אותו גיטרה לראשונה. חודש לפני שנפטר, נפגשנו והוא אמר, 'חבל שלא הלכתי לקרבי כמוך. אולי הייתי מרגיש יותר טוב'", הוא מפליט חיוך מר, "הוא היה ילד שמח ומוכשר, שלקח את המוזיקה, ואת החיים, לכיוון האקסטרים. ובגיל 20, פה בדירת חדר בדיזנגוף, שם קץ לחייו. ואז הבנתי, רבאק, די. די עם החפירות האלה! יש גם חיים שם בחוץ".

    דדון שרד את סוף הצבא ואת הדיכאון הקטן שלו. "אמרתי לעצמי, נוריד ראש ונגמור את השירות. ומשם אתה יוצא שרוט ומחושל. הכל קטן עליך. כאילו, מה זה כבר לנסוע על אנפילד בצפון הודו בלי ברקסים?" יוצא לשנה וחצי במזרח, וייטנאם, הפיליפינים, פול־מון בתאילנד, רייבים בהודו. "סמים? עשינו מה שצריך. הפעם האחרונה בחיים שרקדתי זה במסיבת טראנס בהודו. דרסתי שם כמה אנשים". חצי שנה בבאסטות ביפן. "בחסות היאקוזה, כמובן. היה לי חבר יאקוזיונר, עם אצבע חתוכה והכל, מגיע, מה שלומך אמיר, אתה מפרנס אותם והם שומרים עליך. הכל מסודר".

    בהודו הטיבטית הוא מכיר את קרן. "שכבתי חולה בדרמסלה, גמור. ישר התחילה לטפל בי. קמתי וניגנתי כמה אקורדים. ובאותו רגע אמרתי לעצמי, וסליחה על הקלישאה: היא תהיה האמא של הילדים שלי". בדיוק מה שקורה בהמשך. הם התחתנו ברמת הגולן, "בלגן גדול, שרתי לה שיר, די־ג'יי עם מוזיקת אייטיז לא קשורה, סטלה והזיות", הוא צוחק, "מישהו חילק עוגיות ואמר שזה עוגיות מזל לחתן־כלה, ואנשים לא ידעו מה זה בדיוק. בוא נגיד שיצאנו בשן ועין".הם גרים בכרם התימנים, בלי יותר מדי. אמיר לומד לחיות על קורנפלקס בלי חלב, ועושה את צעדיו הראשונים כסינגר־סונגרייטר. "קפה ביאליק, בהתחלה עם שבעה אנשים בקהל, וזה מרגיש פחד אלוהים. שלשולים, כל היום. ואתה מצטער על הרגע שהחלטת לעלות על במה ולבצע את השירים שלך. ביום למחרת, אופוריה. בוא'נה, אני יכול לכתוב שיר!" מתחיל לחלק דיסקים עם סקיצות משיריו לקהל שהולך ומצטבר. ומתפרנס מכל מיני עבודות מזדמנות. למשל דייל מכירות של יופלה. "מסתובב עם חולצות של שזיף נוזף, אגס כועס, מחלק דוגמיות. אחרי שבועיים אמרתי, אני לא שורד את זה! באותו לילה ישבתי עם חבר וכתבתי את 'גלים': 'שייסחף החול, שיישרף הכל - אני הולך'", הוא צוחק.

     

    * * *

    והוא הלך משם לטפל בצעירים. אולי כדי להציל את הילדים שנפלו סביבו, את הילד שהיה הוא עצמו. שמונה שנים היה עם נוער במצוקה. הגיע כמורה למוזיקה, נשאר כמדריך. ההארדקור של ההארדקור. "פתאום שני נערים הולכים מכות ומפוצצים אותך, בזמן שהם גם אוהבים אותך. ונער ששני ההורים שלו נרקומנים, והרבה שחוו התעללות - ואני זה המקום שהוא מחטיף לו, ואני גם התרופה שלו, והאדם היחיד שיתייחס אליו. ובאותה תקופה כבר נולדת הבת הבכורה שלי, וזה מעבר כל כך חד מהבית, מפלא הבריאה - לאלה שאין אף אחד בעולם שיתייחס אליהם. המקום הכי עצוב שיש".

    כמה מהנערים ממשיכים משם למעון הסגור 'מצפה ים'. אחד מהם, בן 17, יוצא לחופשה, מתדלק עצמו בוודקה, אונס ורוצח באכזריות מזעזעת את מעיין ספיר ז"ל בת ה־15. אחת הפרשות הקשות ביותר שחווינו במקום הזה. "וזה אותו ילד שהייתי מכסה בלילה כשהיה ישן, ומשחק איתו כדורגל, ושר לו שירים", מספר דדון, "וכשאני שומע על המקרה הזה, אני נכנס להלם. עם כל השריטות שהיו לו, אני לא מצליח להאמין שזה מה שהוא עשה. וזה המקום שגם שבר אותי. הבנתי שאני לא באמת יכול לתקן את העולם. וכן, אתה מבין שיש אנשים שהם הופלס. סטטיסטית, 90 אחוז לא מצליחים לצאת מזה, 90 אחוז נשארים במעגל הפשע והאלימות".

    לפני שהוא פורש מכל זה, הספיק עוד שנה להיות מדריך בהוסטל לגברים אלימים, הנמצאים בשיקום כחלק מריצוי העונש. "לתעד את המעשים שלהם, להיות נגיש, להקשיב, לעזור. סיפורים אללה יוסתור. אתה יושב עם בנאדם שהיה בועט באשתו בבטן, בהיריון, כשהיה מתעצבן. ואומר לעצמך, בא לי לפרק אותו במכות, אבל אני צריך להיות פה כדי להקשיב לו", הוא מספר. "למה הגעתי לעבודות האלה? כי רציתי עבודה משמעותית, ולא להמשיך להיות ברמן. ועניין אותי המקום, עד כמה אדם יכול להגיע לקצה - ועד כמה אני יכול להעניק לו, להיות מעורב".

     

    שאלות של משמעות, חיבוטי נפש, מוסר, ערכים, מציפים את דדון מאז ומעולם. גם הובילו אותו אל תהומות עמוקים משלו. "הרבה פעמים הייתי יושב בתחתית של התחתית, סובל, ואומר, רבאק, בא לי להיות חמור בלי רגשות, אוכל־מזיין־ושלום־תודה", הוא מספר. הולדת הבת נויה, היום בת 12, "הצילה לי את החיים. כי האנרגיה שלך מדודה, ואתה צריך לחלק אותה נכון, אחרת זה בא על חשבון הילדים. ופתאום הכל הסתדר לי. היא באמת אור גדול", הוא אומר, ומכוון לשירו המפורסם. אחרי נויה הגיע גם איתי, היום בן שבע. "ובלי המסגרות האלה הייתי יכול להתפזר לגמרי. בלי הילדים הייתי יכול להישאב למקומות רעים".

    קרן ואמיר נפרדו לפני שלוש שנים. "התגרשנו אחרי כמה שנים טובות שניסינו הכל וחיפשנו וטיפולים, עד שבסופו של דבר הבנו שהכרנו כילדים בהודו, ונפרדים, עם כל הקושי והכאב. והיא אמא מדהימה, ואישה מדהימה, וזה מאוד־מאוד קשה לפרק את התא המשפחתי". נותרו בקשרים טובים, אמיר אב פעיל מאוד, והם מתגוררים במושבים סמוכים באזור השרון. קרוב לחוף הים, ולהתרסקויות על הגלשן שלו.

    דדון אוהב ספורט. שיחק כדורסל בנוער של הפועל אילת. "וכשהייתי חייל, הייתה לי חברה ירושלמית ממשפחת ברזני, אצולת הבטון הכורדית. קובה חמוסטה והיציע המזרחי של בית"ר. ומה שחוויתי שם, לא חוויתי בלבנון ובעזה ביחד. נאלצתי ללמוד את השירים, ולעשות ככה עם השפתיים, כדי לא לחטוף מכות", הוא צוחק. "ומדהים, באיזו מהירות מחברים שם שיר. הנה אחד שאני זוכר (במנגינת 'אם תתנו לי כוס יין להבדלה'): 'איציק זוהר, חף מפשע, לא לקח סמים'. ותוך דקה, אלפי אנשים יחד, במקהלה".

    ולשאלתכן, לא, אין לו מישהי עכשיו. "אני פנוי, אחרי הפרידה ידעתי שאני לוקח לעצמי את הזמן, וכרגע אני לא מחפש זוגיות", הוא אומר, "מובן שבסופו של דבר לחיות עם מישהי שהיא חברה זה מעולה, אבל זה צריך להגיע מעצמו ולאט־לאט. חיזורים וכאלה? לא חסר. זה גם לא מצריך המון אנרגיה, אם אתה נכנס לעניין הזה".

     

    * * *

    דדון ינשוף לילי. לא הולך לישון עד הבוקר. בשעות הקטנות הטלוויזיה ממול, עם נשיונל ג'יאוגרפיק ושידורים חוזרים של 'לונדון וקירשנבאום', והוא מג'מג'ם על הגיטרה. לפעמים מגיע משפט טוב, כמו "אור גדול מאיר הכל", ובעקבותיו יתר השיר נכתב. "והוא נולד ברגע של מצוקה. עשיתי מוזיקה והשירים לא קרו. גלגלצ לא התייחסו. הופעות, ככה. ואז הגיע רגע של שחרור: וואלה, חלאס. מה שיהיה יהיה. הבנה שקריירה זה לא אם עכשיו נכנס שיר לפלייליסט, או אם הגיע כך וכך קהל", הוא משחזר.

    "ופתאום השיר הזה נהיה המנון. אנשים מתחתנים איתו, מתגרשים איתו, עוזבים עבודה, יש אדם שעשה קעקוע עם הטקסט של השיר על הרגל. בואנה, אחי, אני לא לוקח על זה אחריות", הוא צוחק.

     

    'אור גדול' והאלבום הראשון ב־2010 באו אחרי התגלגלות ארוכה, כולל אפיזודת 'פרה קדושה', להקה זניחה לתוכנית של אברי גלעד, ועידן רייכל, שהזמין אותו לשיר את 'שאריות של החיים', שהפך לשיר הבולט ביותר באלבומו 'בין קירות ביתי'. הצלחת האלבום הראשון זיכתה אותו בפרס אקו"ם. הוא גם הופיע במחזמר 'לילה לא שקט', אחרי ששלמה ארצי ראה אותו בלהקת קאברים, מבצע שם בקולו הגבוה את 'רוקסן' של פוליס ו'סטרוויי טו הוון' של לד זפלין. עבור הדרמה 'סימני שאלה' הקליט את 'נגד הרוח', רק אחרי שפנה לבקש את הסכמתו של שלום חנוך. אלבומו השני ראה אור ב־2013, ומפה לשם כבר הכיר את כולם - ריטה, אביתר, השבוע (17 באוגוסט) יארח את מרינה באמפי שוני - אפילו חימם את כוורת במופע האיחוד. ונותר משתאה. 

    "אהוד בנאי ואני על אותה במה? אהוד בנאי, מ'מלון ספורט'? זה לא ייאמן", הוא מחייך. "ומכולם אני פשוט לומד המון. שלמה ארצי, האדם הכי חרוץ ביקום. אין דבר כזה. עידן רייכל, מדהים לראות את הקונטרסט בין כישרון הניהול שלו לבין הכישרון המוזיקלי, כשהוא מרחף לעולם מקביל. לא מכיר עוד אמן כמותו, שגם מנהל פרויקט של 20 איש בשני טלפונים כמו רמטכ"ל. והוא באמת היה יכול להיות כזה. מתי כספי? הופענו והוא אומר, 'אמיר, יש לי שיר מתאים עבורך'. יופי. אולי נשמע סקיצות? 'אני לא מקליט סקיצות', אומר לי מתי, בקול הזה שלו, 'הכל נמצא אצלי בראש. ולא כדאי לך להיכנס לשם'".

     

    בקרוב יראה אור האלבום השלישי שלו, עדיין נטול שם, מתוכו ראו אור כבר ארבעה סינגלים, 'כל יום כמו נס', 'אם הייתי מוכן' של דודו טסה וגלעד כהנא, 'לבחור נכון' המצליח־מאוד ולאחרונה 'כשאהוד שר', שחוזר אחורה לילדות, "כשאהוד שר, כמה הייתי מאושר". דדון חי את החלום ההוא, מופיע לא מעט, שוני, בית גבריאל, בית גוברין, כל מיני זאפות, בין חמש לעשר פעמים בחודש להערכתו, לפעמים יוצא להופעות אקוסטיות, טריו אנפלאגד, בצפון ובדרום. פשוט, בלי "לתחזק" אינסטגרם.

    על הדרך התפלקה לו לאחרונה גם קריירה לא מתוכננת על הבמה. "מתקשר משה קפטן ואומר, 'אתה יכול להתאים לתפקיד ז'אן ולז'אן ב'עלובי החיים'", הוא מספר, "ועניתי, 'אין סיכוי'. מה פתאום אני? ועוד ללמוד את כל הטקסטים? ואחר כך: מה אתה, דפוק? הגעתי, וקפטן אמר, אל תדאג, אני אדאג לצד של המשחק". ועל הדרך יצאו מזה כבר 200 הצגות בהבימה. וגם פרס התיאטרון לשחקן השנה במחזמר. "מה המפתח להצלחה על הבמה? להיות ברגע של קסם. להתנתק לגמרי מהעולם", מסביר דדון, "אבל לא צריך לדאוג, אני לא מחליף קריירה".

    האין־קריירה התיאטרלית גם מוליכה אותו עכשיו אל קרן פלס. שוב, בדרך כמעט מקרית. "לפני חצי שנה קרן מתקשרת. 'היי, אולי תבוא לשיר איזה פזמון בשיר?' באתי וראיתי שהיא כתבה כמה שירים מעולים, הבנתי איזו דרך היא עשתה. ומפה לשם נולד רעיון להצגה בתיאטרון". קוראים לה 'לילה אחד באפריל', קברט־רוק למבוגרים בלבד. אישה נשואה באמצע החיים המושלמים ברומן אסור, מלא תשוקה, עם צלם שסוחב שריטה משירותו הצבאי. ההעמדה הנועזת, והרפרנס לחייה של פלס עצמה כבר ייצרו הרבה רעש. "וגם אם תנסה ליחצן את זה אחרת, אין סיכוי", מודה דדון, "אבל עד כמה שלא תהיה ציני - בכל המחזה יש מעשה מאוד אמיץ, ושנון, של קרן. וכן, אנחנו מנסים לייצר חוויה אינטימית על הבמה".

     

    תשאל את ששי קשת ויונה אליאן לאן זה הוביל. ואם תצליח, ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור.

    "בסצנות היותר סקסיות בהצגה - ועוד יושב שם קהל - ההרגשה היא, בוא נגמור עם זה, זה כל כך לא מחרמן. יש לך במאי שנותן הוראות, ומגיע כוריאוגרף, להשכיב אותה, לפתוח את הרגליים - בהתחלה זה מביך ואפילו מצחיק, אבל בסוף אתה משרת את המטרה. למכור את הסקס? ממש לא. אלא להעביר את התשוקה החזקה ביניהם. ואם לפשק את הרגליים של קרן משרת את המטרה הזו, אז כן".

     

    ותמיד אתה יכול להאשים את הבמאי!

    "בדיוק! כי בחיים לא הייתי נוגע בקרן! (צוחק) קרן מאוד סקסית, מוכשרת וחכמה. אבל פה ושם אני זורק לה, 'תשמעי, אני שחקן השנה במחזמר. אני לא בטוח שאני יכול לעבוד עם שחקנים בסדר גודל שלך!' מצד שני, אחרי הצגות יוצא לנו לפעמים לשתות ביחד. ואם אנשים יחשבו - בכיף" (צוחק).

     

    לפני שאנחנו נפרדים, הוא מבקש עוד רגע לחזור אל אביו. זה הנעלם מפעם. "אבא שלי אמנם לא היה נוכח פיזית אבל היה לו לב גדול ואהבה גדולה לילדים שלו, גם מרחוק. כשהייתי חייל הוא היחיד שתמיד היה מוכן לנסוע מבאר־שבע לגבול לבנון כדי להביא לי חטיפים", הוא נזכר. "ויהודה, חשוב לי שתציין את זה. כי אבא שלי צמוד למיטה, מונשם, בלי יכולת לזוז. אבל הוא עדיין יכול לקרוא. וכל מה שנותר לו זה טיפה של כבוד עצמי, ורצון לראות אותי מצליח", הוא מבקש. אז זה עבורך, אבא.

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 08.08.17 , 15:40