ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בועז דוידזון | צילום: טל שחר
    7 לילות • 08.08.2017
    בועז וחצי
    התרנגולים שחיכו למותם נכנסו ל'אלכס חולה אהבה'. הדרישה "שלא תשתה לי חשיש" התגלגלה ל'אסקימו לימון'. ארוחת הערב בדרום תל־אביב הפכה לסצנה ב'צ'רלי וחצי'. אחרי שהמציא את הקלאסיקה של הקולנוע הישראלי, הבמאי בועז דוידזון עבר להוליווד לשחק עם הגדולים. עכשיו הוא חוזר לימים שבהם אסי דיין היה סחי, מספר מי דרש להרוג את ואן דם, באיזה סרט חי צ'אק נוריס, וכמה עשרות מיליונים ישכנעו את סטלון לתת קצת אגרופים
    נבו זיו | צילום: טל שחר

    בועז דוידזון שולח סמס לסילבסטר סטאלון - תמונת שלט פרסומת שראה קודם ברחוב הירקון בתל־אביב עם השחקן. "יש פה איזו חברה להובלות שקוראת לעצמה 'רמבו'" הוא מחייך. מקווה שזה יצחיק גם את סטאלון, כי במקביל, דוידזון בודק מדי פעם את המייל בציפייה לתשובה ממנו לגבי השתתפותו בסרט הבא של 'הבלתי נשכחים'. דוידזון הוא ממפיקי סרט ההמשך הרביעי בסדרה שכבר גרפה למעלה מ־800 מיליון דולר. סטאלון הוא מעמודי התווך שלה, אבל בינתיים הודיע שלא ימשיך. "השקעתי כל כך הרבה בשביל זה, פגישות וארוחות צהריים, ובסוף הוא אמור לקבל 21 מיליון דולר. בן־אדם בן 70 שמקבל 21 מיליון דולר בשביל לשבת בין האקשן־קאט־אקשן. לא ייאמן".

    דוידזון יודע שלא קל לעבוד עם כוכבים הוליוודיים, בטח של סרטי אקשן - הוא עבד עם כולם. "בסרט השני בסדרה לקחנו את ואן דם. אמרנו למיקי רורק - 'תראה, בסרט הזה הורגים אותך'. הוא שאל, 'מי יהרוג אותי?' אמרנו 'ואן דם'. הוא אמר, 'הוא יהרוג אותי?' אמרנו שככה זה בתסריט. הוא אמר, 'לא אכפת לי שמישהו אחר יהרוג אותי, אבל הכלב הזה אותי לא יהרוג'".

    לא מוכן.

    "ובגלל זה הוא לא עשה את הסרט. ואז ואן דם אומר, 'אני בפנים בתנאי אחד - שתתנו לי קרב עם ג'ייסון סטיית'ם'. ואז ג'ייסון נכנס לתמונה: 'אני אלחם איתו, אבל אם אני אלחם איתו - אני אהרוג אותו'. סטאלון שמע את זה - 'אין מצב, פאק יו, פאק הים, רק אני אהרוג את ואן דם'. בסוף זה הסתדר: סטאלון הרג את ואן דם, ולסטיית'ם נתנו להרוג מישהו אחר. ואז הוא נרגע. צריך לדעת איך לעבוד איתם, חיבוקים וזה, כולם צריכים איזושהי אהבה".

     

     

    צילום: טל שחר
    צילום: טל שחר

     

     

    והאהבה של דוידזון לא נמצאת בלוס־אנג'לס שבה הוא מתגורר כמעט 40 שנה, אלא כאן מעבר לחלון הפנורמי של מלון דן שבו אנחנו יושבים - בחוף פרישמן בתל־אביב, רצועת החוף של ילדותו, דקה מרחוב מאפ"ו הסמוך שבו גדל. בן 73, מצחיק, רגיש, הכי לא מפיק הוליוודי שאפשר לדמיין, יושב ומביט בפיסת הים והלב שלו מונח קרוע על השולחן. "הכוונה הייתה לעבור ללוס־אנג'לס לשנה אחת, לא הפסקתי להתגעגע ומה שראיתי כל הזמן זה את החתיכת ים הזו. מכאן הכל מתחיל".

    וההיסטוריה הפרטית שלו הפכה במובנים רבים לחוויית הקולנוע הישראלית של כולנו. זה צריך להיות ברור - דוידזון הוא הבמאי הישראלי המצליח והאהוב בכל הזמנים, זה שהביא הכי הרבה ישראלים לקולנוע, ואז שלח אותם לראות ולשנן גם בבית: 'לול', 'שבלול', 'צ'רלי וחצי', 'חגיגה בסנוקר', 'אלכס חולה אהבה' וכמובן סדרת סרטי 'אסקימו לימון'. מי מתעסק?

     

    * * *

    כמובן שכל הצחוק הזה התחיל מעצב גדול. הוריו של דוידזון הגיעו מפולין ב־1930, הוא נולד ב־43', היישר למלחמת העולם השנייה, עם רגשות האשם והאובדן המשפחתי של הוריו. "אף אחד בעולם לא גרם לי מבוכה כמו אמא שלי. הלכתי לבית ספר ברחוב פרישמן, מרחק פסיעה מהבית. אנחנו במגרש בחוץ, והיא מגיעה לגדר ואומרת למורה להתעמלות", וכאן הוא מחקה את אמו, "'מר בני', ועושה לו סימן עם היד כמו הסימן של 'פארוק, תסגור את התריס', הוראות ממגדל הפיקוח. והמורה היה עושה, 'כן, כן' ואומר לי, 'בועז, אתה תעמוד מתחת לעץ בצל ותעשה את ההתעמלות שם'. אסור היה לי לעמוד בשמש. או אם נגיד בבית הייתי רוצה להחליף זוג תחתונים או גרביים, הייתי הולך לארון והיא ישר הייתה אומרת, 'מה אתה מחפש שם?' ואני עונה, 'תחתונים', היא הייתה אומרת, 'אל תעשה לי אי־סדר ואל תעשה בלגן'. אז בפעם הבאה אתה כבר מתגנב, מסתנן בשקט לארון שלך, להחליף את התחתונים שלך. זה הבית שלך אבל אין ברירה אחרת". וכל הרגעים הללו הצטברו בבוידעם של דוידזון ובהמשך הפכו בגרסאות כאלה ואחרות לרגעים מכוננים בקולנוע הישראלי.

    מדובר כמובן בדמותה של קלרה קופרובסקי, האמא ב'אלכס חולה אהבה' שבאה לידי ביטוי בכל אמא פולנייה בסרטיו של דוידזון. "בבית היו תרנגולות ודגים באמבטיה, המחשבה שיש שם נידונים למוות, והיה דייר שאמא שלי הייתה משכירה לו חדר" - וכמובן שלאחד מהם קראו פארוק, עם כל המשחות והחיפוש אחרי כלה. "היא הייתה הולכת לסיבוב הבוקר ואם יש קרפיון חי ביום ראשון אז היא תקנה בראשון כי אולי בשני או בשלישי לא יהיה קרפיון לשבת. ואז כל השבוע הקרפיון באמבטיה ו'תרחץ את הרגליים בכיור', ואחר כך מגיע יום חמישי, 'בוא תעזור לי', ואני מחזיק אותו והיא מביאה לו זאפטה על הראש במערוך, וכשהוא מתחלק לרצפה של המטבח היא אומרת, 'תתפוס אותו את האנטישמי הזה'". עד היום הוא לא אוכל דגים, והדבר שהוא הכי שונא בחיים זה עוף. "אפילו את הכרבולת היינו אוכלים, ומעבירים אחד מהצלחת של השני - 'תאכל'.

    ב'אלכס' עשיתי את זה. היא הייתה אומרת ביידיש, 'אם אתה לא תאכל אני אהיה חולה'".

     

    מבוסס על פארוק אמיתי. 'אלכס חולה אהבה'
    מבוסס על פארוק אמיתי. 'אלכס חולה אהבה'
     

     

    ואתה צריך לסחוב את זה.

    "אז אתה חי בתוך אשמה. לי זה עשה חרדה, בכל דבר, וזה יוצר רצון לברוח למקום אחר. קולנוע וסיפורים היו הבריחה, הייתי מחטט בפחי אשפה איפה שחברות ההפקה היו זורקות חתיכת פלקט או פילמים. היה מגרש ריק אז אני ושני חברים עשינו בית קולנוע בלי גג, עם חשמל מהבית, ומכרנו כרטיסים. אז גם התחלתי לעשות סרטים של 8 מ"מ, מהילדות רציתי להתעסק בקולנוע. אמא שלי רצתה שאהיה רופא או מהנדס או עורך דין".

     

    ואתה?

    "אני רציתי להיות קאובוי".

     

    * * *

    גם בצה"ל, אמו ליוותה אותו באופן שכולנו מכירים מסרטו 'ספיחס' - "היא באה איתי לבקו"ם ואמרה, 'אל תלך בשמש, ואל תשתה לי חשיש'". לחשוב שזה אשכרה קרה למישהו. "בטירונות לא הסכמתי לקבל נשק, אמרתי 'פציפיסט' ולא שיקרתי. עשו לי משפט ובסוף בשביל להביך אותי נתנו לי מעדר. ובדקו לי את הניקיון של המעדר". הצבא שלח אותו לבסיס חיל אוויר בחיפה להיות מטעין פצצות למטוסים, והוא הלך לקב"ן. אמרתי לו, 'תסתכל, הכל פה גדרות תיל, זה מזכיר לי את מחנות השואה, כל המשפחה שלי משם, אני לא יכול לעמוד בזה'. אולי רימיתי אבל באמת לא יכולתי לעמוד בזה". בסוף הוא הגיע לקריה.

    סוף הצבא, תחילת שנות ה־60. דוידזון שוכר דירה עם שלום חנוך, מכיר את שיסל, שמכיר לו את שאר החבר'ה של חבורת לול. "היינו סטטיסטים, הולכים על קליפות של ביצים בעולם של אורי ואריק, אלה היו סופרסטארים". החלום שלו להיות במאי מעלה אותו על אונייה שמפליגה לאנגליה, ללמוד קולנוע. "ואחרי שעברתי את המאבטחים, אמא שלי מופיעה פתאום בתוך האונייה עם עוד איזה חבילה של סדינים". כשהוא חוזר עם הדיפלומה החבורה מפיקה את הסרט הראשון שלה - 'שבלול', עם אריק איינשטיין המתגרש ברבנות מיהודית סולה, בקטע מיתולוגי שבו רואים רק את שפתיו של הרב. דוידזון מגחך, כולם החמיאו לו אז על הבחירה האמנותית, האמת אחרת. "צילמנו ברבנות, שיכנעתי את הרב בכסף. אמרתי לו, 'אני רוצה לצלם פה טקס גירושים אמיתי', הוא אמר, 'לא, לא'".

     

     

    סרט קטן משל עצמי. 'אסקימו לימון'
    סרט קטן משל עצמי. 'אסקימו לימון'
     

     

    והצעת לתרום לרבנות?

    "מה לרבנות? לשלם לו! 'לא יכול, יזרקו אותי, יהרגו אותי'. אמרתי לו, 'לא יידעו', אז כדי שלא יראו את הפנים שלו צילמנו רק סביב הפה, ואז בביקורת כתבו שזה משהו־משהו".

     

    אבל באותם ימים הסרט לא מצליח בקופות, ודוידזון ממשיך לדרכו. הוא מוצא פרטנר חדש, בחור בשם אסי דיין. "היינו חברים מאוד קרובים. זה היה אסי אחר, הוא תמיד היה איש עבודה, איש מדהים, ואז היה אנטי־סמים, מאוד לא אהב שיש לי את החברים האלה, החשישניקים".

     

    סחי?

    "מאוד־מאוד, אי־אפשר לתאר כמה. אבל זה אופייני, גם אורי היה מאוד נגד דתיים.

    "אגב, כיום אני רואה את אורי לפעמים, הוא בא להרצות באל־איי, ופעם ממש הסתננתי לתוך בית כנסת שבו הוא הופיע. באים הרבה אנשים והוא, איך אומרים? מיסיונר. גם מגייס כסף, אחרי שהוא נואם עוברים ונותנים כסף".

     

    ויש לו את זה עדיין.

    "לא שיש לו את זה, אלא הוא לא השתנה בכלום. אני הייתי בבית כנסת ספרדי, והוא מדבר בח' וע'. מבטא, פתאום נהיה לא אשכנזי. הייתי איתו בתקופה שהוא הלך ועבר יותר ויותר לצד הזה. אני חושב שהוא איבד עניין ומצא עניין אחר. הסרטים לא הצליחו, והיו לנו מריבות גדולות".

     

    הקוף הוחלף בגמד. 'קופיקו'
    הקוף הוחלף בגמד. 'קופיקו'

     

    מה זה "הסרטים לא הצליחו"?

     

    "תראה, סרט מקסים כמו 'מציצים'. לא עבד. 'עיניים גדולות'. לא עבד. לא הצליחו עם הקהל. אז יכול להיות שזה קשור לזה. אני חושב שאם כל הסרטים האלה היו מאוד מצליחים..."  

    אולי הוא היה נשאר.

     

    "כן".

     

    אחרי 'שבלול' דוידזון עושה את 'חצי חצי' עם אסי דיין ומביים את 'עזית הכלבה הצנחנית'. ואז מגיעה ההצעה שהופכת את כל החצאים לשלמים: לעשות את 'צ'רלי וחצי'. דוידזון נכנס לאלמנט שלו. סוגרים אותו לכמה שבועות בחדר במלון עם התסריטאי אלי תבור. "הייתי מסתובב בחדר ומספר לו על גיל הנעורים. בצ'רלי למשל יש סצנה שבה ההורים העשירים האשכנזים הולכים לפגוש את המשפחה של צ'רלי בשכונת עוני. אחותי האהובה והפולנייה התחילה לצאת עם בחור ספרדי. זו הייתה רעידת אדמה בבית, ניסו להפריד, לא עזר. יום שישי בערב, נסענו כולנו לארוחת ערב אצל המשפחה של החתן ממה שאמא שלי קראה לו 'צפון תל־אביב' לשכונת שפירא. נוסעים בטרנטה של אבא שלי וככל שמדרימים אמא שלי הולכת ומחווירה. הגענו לבית, הדלת נפתחת ואתה רואה אור, שמחה, שמונה אחים ואחיות, ואמא שלי על סף התעלפות. עברנו שם הרבה עם המאכלים שלהם, וכשחזרנו הביתה הם לא דיברו כל הנסיעה, בבית התיישבו על ספה, היא בדיכאון, ופתאום היא אמרה, 'ראית איזה קציצות היו? קשות כל כך!'"

     

    אחת ההאשמות כלפי סרטי הבורקס היא שהם חיזקו סטריאוטיפים בעייתיים.

     

    "ואיפה השקר כאן? זה מה שהיה, נורא ואיום. הסתכלתי עקום באותה מידה על פולנים, על ספרדים, על פרסים, צחקתי על כולם אותו דבר ובאהבה. חשבתי שהסיפור הזה של אשכנזים ומזרחים נגמר כבר, אבל אני רואה שזה בעיצומו. יש בזה יסוד אמיתי, אבל יש אנשים שרוצים ללבות את זה. כולם באו לראות את הסרטים הללו, זה היה סיפור אהבה אמיתי בין הקולנוע הישראלי לקהל הישראלי, אם הייתי מביא אז 300 אלף צופים הייתי מתבייש לצאת מהבית".

     

     

    שכנים. גולן | צילום: יובל חן
    שכנים. גולן | צילום: יובל חן

     

    אחר כך באה ההצלחה של 'חגיגה בסנוקר', שגרמה למפיקים מנחם גולן ויורם גלובוס לחזר אחרי דוידזון והוא החל לעבוד איתם. "עשינו את 'לופו' ואז אמרתי להם, 'חבר'ה, עד כאן. עכשיו אני רוצה סרט קטן משל עצמי'". לסרט הקטן הזה קוראים 'אסקימו לימון'.

    אבל אהבת הקהל לאורך השנים לא תורגמה להערכת הממסד הקולנועי בישראל. למעשה, לפי דוידזון, ככל שקיבל מהקהל יותר אהבה כך גרף מהתעשייה שנאה. גם היום זה יושב עליו. "הרגשתי את השנאה בדברים שכתבו עליי בעיתון, בביקורות, בשיחות ששמעתי, 'איזה זבל הוא עושה', דברים כאלה. וזה בא מאנשים חשובים מהתחום, מאוד לא אהבו את זה שאני מצליח. לא שאני רודף פרסים או משהו כזה אבל הסרטים שלי הכי הצליחו פה והפכו לחלק מהתרבות, ואף פעם לא הזמינו אותי למשהו. יש סרט דוקומנטרי שרוצים לעשות עליי ושנים שאף קרן לא נותנת לזה כסף".

     

    בגלל שזה עליך?

    "אני חושב. הייתי נעלב הרבה פעמים. היה בא מבקר ואומר לך, 'היה צריך לעשות ככה ולא ככה' אז אני אומר לעצמי, יא חתיכת אהבל - מה זה, 'אתה צריך?' אתה היית איתי בחדר העריכה? בצילומים? אתה יודע מה ניסיתי? מה עשיתי? אני אומר לך איך לכתוב? עזוב אותי מהחיים שלי! אני לא הולך וסובל מזה כל היום, לא סוחב כמו ישו עם הצלב, ובטלוויזיה כל הזמן עושים עליי דברים. אבל בשביל האקדמיה, הסינמטק, אני לא קיים, מוקצה".

     

    * * *

    זו הייתה אחת הסיבות לכך שבגיל 35 עזב את הארץ. "נסעתי ללוס־אנג'לס לעשות את המיקס של 'אסקימו לימון 2'. בדרך, המפיץ הגרמני ביקש ממני להיות אורח שלו ליום־יומיים. כשהוא לקח אותי לשדה התעופה הוא נתן לי מתנה - מעטפה - ואמר, 'תפתח את זה באווירון'".

     

    ופתחת באווירון.

    "כן. היו שם 50 אלף דולר, מתנה, כהוקרה על זה שהוא הצליח כל כך עם 'אסקימו לימון'. לא ראיתי בחיים כזה כסף. הייתי מבולבל, שמתי את המעטפה בז'קט וכמעט איבדתי אותו. הגעתי - פעם שנייה באמריקה, וראיתי מהמכונית שלט של בית למכירה, בדיוק ב-50 אלף דולר. צילצלתי לאשתי, 'לא תאמיני מה קניתי'. היא אמרה לי, 'נמאס לי כבר מהנעלי התעמלות שאתה קונה'. אמרתי לה, 'לא, קניתי בית'. היא אמרה, 'מה אנחנו צריכים בית שם?' בקיצור, עכשיו היה לי בית שם אז נסענו לשם". וסיפור כל כך משונה חייב פאנץ' מופרע. "גיליתי שהגדר האחורית בבית שלי גבלה עם הבית של מנחם גולן. בלי שהיה לי מושג. הוא וגלובוס הגיעו לאמריקה והתחילו חברת סרטים, אז התחלתי לעבוד איתם".

     

    זה מה שרצית?

    "רציתי לחזור לארץ אבל אשתי והבנות כבר לא רצו בשום אופן. געגועים, אתה לא יודע כמה פסיכיאטרים וטיפולים עברתי על זה. רק אחרי בערך 15 שנים באל־איי הייתי במצב שיכלתי לקבל את עצם העובדה שאני גר בעיר הזו ולא בוגד בתל־אביב. התפרנסתי יותר מאשר פה, אבל אתה מוכר את נשמתך לשטן. לא שאני משווה את עצמי לוודי אלן, אבל כמו שהוא היה עושה סרטים רק בניו־יורק, תל־אביב זה המקום שלי. עכשיו הוא עושה סרטים על ערים שונות בעולם ומקבל כסף, וזה היה המצב מהבחינה שלי באמריקה - עושה סרטים שהטעם שלהם הוא כמו שאתה עושה סקס עם מישהי שאתה לא אוהב".

     

    דוידזון עבד אז ב'קנון גרופ' המיתולוגית של מנחם גולן ויורם גלובוס, חברה שפעלה בשנות ה־80 והפיקה לא מעט סרטי אקשן שהרימו את הקריירות של צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון. "יום אחד מנחם בא אליי ואמר, 'יש לי בשבילך סרט יוצא מן הכלל! קופיקו. קראת קופיקו? קניתי את הזכויות של הספר, נעשה את זה באנגלית לכל המשפחה'".

     

     

    כמו נשיא. נוריס
    כמו נשיא. נוריס

     

    נדלקת?

    "לא, אבל מה אני אעשה? מנחם גר גדר מאחוריי, הוא צועק לי, 'השגתי לך סטאר לסרט!' אמרתי, 'מי הסטאר?' הוא ענה, 'הקוף שהופיע בקומדיה עם קלינט איסטווד, כל העולם מכיר את הקוף הזה!' ואומר לי, 'מחר ב־11 המאמן של הקוף בא יחד איתו לפגישה, תדחה הכל ותבוא, זה סטאר!' ב־11 אני נכנס לחדר שלו, הקוף יושב על כיסא ולידו המאמן. הקוף מתחיל להעיף כל מיני מהדקים ודברים מהשולחן, ואז מנחם אומר, 'תכירו, זה הבמאי, ועכשיו אני אגיד לכם מה הסיפור'".

     

    של קופיקו.

    "כן, והוא מתחיל - 'הסיפור הוא על ילד שנוסע עם דוד שלו לבקר באפריקה, הם נוסעים לספארי בג'יפ שמתקלקל לפתע, ואז הוא רואה אותך'. ואז מנחם מסתכל על הקוף. 'ואתה אוהב את הילד'. והוא מדבר לקוף כאילו שהקוף הוא בן־אדם לגמרי. 'והילד אוהב אותך ומאותו רגע אתם ביחד. אתה מבין?' והוא מספר ומספר לו, לקוף! המאלף מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, ואנחנו נותנים למנחם לסיים את הסיפור והוא אומר, 'אנחנו צריכים לעשות טסט מחר, עם הילד'. למחרת עשינו צילומי ניסיון, ואולי שתי דקות מאז שאמרנו 'אקשן' הקוף נשך את הילד טוב־טוב".

     

    ככה זה נגמר?

    "כן. מנחם צעק, 'קח את הקוף שלך לעזאזל, אני לא אוהב אותו, אף אחד לא יעבוד איתו בהוליווד!' ואז הוא אמר לי, 'מי צריך קוף? שטויות! אנחנו נעשה מסכה של קוף!' הוא הביא בחור גמד ואמר לי, 'תכיר, הוא יהיה הקוף'. ואמר לו, 'אתה תהיה קוף, אמרת לי שכבר שיחקת קוף", ואז הוא מראה לי את הרזומה שלו, שבסרט אחד הוא היה קוף, ובאחר היה שבלול והיה פטרייה. נכנסה מלבישה, הלבישה אותו, וזה לא נראה כמו קוף. מנחם אומר, 'זה נראה יותר טוב מקוף', לקח אותו ביד והלך איתו מפקידה לפקידה ואמר, 'הוא נראה כמו קוף או לא קוף?' וכולן ענו לו, 'כן בוס, זה קוף'. בצילומים באפריקה זה היה בושה, בעיקר כשאתה מצלם ועל העץ יש קופים אמיתיים".

     

    * * *

    גלובוס מכר את החברה, גולן הלך לעולמו, וכיום דוידזון עובד עם אבי לרנר ודני דימבורט הישראלים שהקימו את 'ניו אימג' מילניום פילמס' והפיקו מאות סרטי פעולה, מתח ואימה, לרוב בסדר גודל קטן עד בינוני. כולם עברו שם - סטאלון, פאצ'ינו, דה נירו, שוורצנגר, סקרלט ג'והנסון, האריסון פורד, ברוס וויליס, ניקולס קייג' ורבים אחרים. החברה היא אחד הגורמים העצמאיים הבולטים בשוק הסרטים של הוליווד, ולדוידזון יש בה תפקיד מרכזי. "גיליתי את הפטנט שאני עושה סוויץ' במוח והופך להיות מיילדת. משתמש בכל הכישורים שלי לעזור לאחרים ליילד את הסרט שלהם. אני כבר לא מביים, אני מפיק ומנהל את הצד הקריאטיבי של החברה".

    הסרט שאותו הוא נועל בימים אלו הוא קומדיית האקשן 'לשמור על הראש' בכיכובם של ריאן ריינולדס וסמואל ל. ג'קסון, שתעלה לאקרנים ברחבי העולם בשבוע הבא בהפקת החברה. לטי גרובמן הישראלית היא אחת המפיקות. דוידזון חושף איך זה נראה מאחורי הקלעים: "פה לפני שסרט יוצא עושים הקרנת ניסיון באיזשהו מקום יעני סודי, הקהל מקבל טפסים ואחר כך יש לך פוקוס גרופ וניקוד. קיבלנו 96 מתוך מאה, שזה ענק. אבל לפני כמה שבועות עשינו הקרנת ניסיון ראשונה ואז קיבלנו 88. הלכנו וצילמנו קצת את הסוף ועוד כמה דברים לפי תגובות הקהל והתחושה שלנו שהצלחנו עם זה".

     

    ממש יצאתם לעוד סשן צילומים?

    "כן. היה צריך עוד משהו שם בסוף ולא היה לנו את זה. אבי לרנר מאוד לארג' בדברים האלה. אני אומר לו, 'יש דו"ח שאומר שצריך קצת יותר רגש פה, ולקראת סוף הסרט צריך יותר תשומת לב לדמות הזאת, אז אנחנו הולכים ומצלמים. תמיד המחשבה היא איך לא להפסיד".

     

    כמה מדברים על אמנות?

    "לא אספר לך סיפורים. בראש ובראשונה המסחריות מאוד חשובה. אני לפעמים מתעסק עם סרטים שאולי לא הייתי הולך לראות, כי זה בתוך ז'אנר שלא מעניין אותי, אבל בוודאי שחשוב להוציא מוצר שהוא הכי טוב שאתה יכול. התפיסה הקולנועית של הוליווד שונה מהתפיסה האירופית והישראלית בזה שהבמאי הוא לא מלך. הוא שכיר ויש רק כמה במאים בודדים שאת הקאט האחרון של הסרט הם קובעים".

     

    בחודש מאי השנה דווח כי בכירה לשעבר ב'מילניום פילמס' תובעת את מנהלי החברה, בהם גם דוידזון, בגין הטרדות מיניות ויחס משפיל. "פיטרו אותה והיא באה לבקש כסף ואבי אמר לה לא", אומר דוידזון. "אז היא אמרה אני אלך לתקשורת, אספה מלא לכלוכים שהופיעו בהוליווד ריפורטר. לא נוח לי עם זה, אבל לאבי לא אכפת".

    דויזדון לא מת על החיים ההוליוודים אבל מבין שזה חלק מחייו הנוכחיים. "לא אגיד לך שאני יוצא לבלות עם הסטארים. כשאנשים נמצאים על סט של סרט 12־14 שעות ביום יחד, הם מאוד נקשרים ואומרים, 'בואנ'ה, כשייגמר הסרט נעשה דברים...' וכשנגמר הסרט, אף אחד לא זוכר מהשני, בדרך כלל. עם הרבה מהם יש כן יחסים קרובים, זה לא אומר שאני משחק איתם שש־בש כל יום, אבל אני יכול להרים את הטלפון ולדבר באופן ישיר, בלי לעבור דרך הצבא שמקיף אותם. הקושי בסרטים האלה זה להתעסק עם האגו שלהם".

     

    כולם ככה עם האגו?

    "ברוב המקרים. צ'אק נוריס שיחק ב'הבלתי נשכחים'. מחוץ לסרט הוא כאילו נשיא ארה"ב. מגיע לסט, יש אוטו לפניו, אוטו אחריו, יוצאים החוצה מאבטחים. ועד היום לא הבנתי מה הסיבה. צילמנו בעיר במרכז אמריקה, ואני רואה בבר את אחד המאבטחים של צ'אק נוריס הולך בדאגה איומה. שאלתי, 'מה אתה דואג?' והוא עונה, 'אני מחפש דרך מילוט. קיבלנו דיווחים שרצוי שיהיה לנו פלאן בי לנסיגה'. אני לא יודע איפה הם חיים.

    "אבל האריסון פורד על הכיפאק, נחמד, מסטול, מותק של איש, היחידי שבא לסרט בלי קבוצה סביבו".

     

    אתה אוהב את הסרטים שאתם מפיקים שם?

    "יש כאלה שאני אוהב יותר ויש כאלה שפחות, אבל אלה לא הסרטים שאני באמת אוהב. דווקא עכשיו כשבאתי לארץ קיבלתי את הדחף הזה, התחילו לי הסיבובי בטן שאני זוכר, פרפורי בטן כשמתחילים סרט חדש. היה לי את הריגוש הזה, שיכול להיות שאני בא ועושה פה סרט. אבל הפחד שלי הוא שאני לא מפה ואני לא משם, אתה מבין? שם לא הייתה לי את הזיקה הזו בכלל, הפקנו סרטים בינלאומיים, זה לא צריך לבוא מתוך הלב שלי".

     

     

    מסתמסים. סטלון
    מסתמסים. סטלון

     

    ומה הבנת אחרי כל השנים?

    "שבעצם עשיתי עבודה טובה שהצליחה ואני מקבל על זה מלא אהבה. הייתה לי תל אביב, הכול התחיל בבית שגדלתי בו, בחצר, בברז על יד פחי האשפה שהייתי מתכופף ושותה ממנו מים, זה ה'רוזבאד' שלי. אבל הבנתי שזה בסדר שאני באמריקה ואני צריך לתת צ'אנס למקום הזה, למרות שאין באמריקה אף אחד שאכפת לי אם הוא יאהב מה שאני עושה".

     

    nevo21@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 08.08.17 , 15:40