חוטפי הגופות

באחד הפרקים של המאסטרפיס 'בוג'ק הורסמן', מסביר הכוכב הסוסי ליחצנית זעופה למה הסיטקום המושמץ שלו מהניינטיז Horsin' Around הייתה סדרה טובה: "המטרה שלה הייתה למשוך צופים כדי שהרשת תוכל למכור פרסומות, כדי שהתוכנית תכניס יותר כסף ממה שעולה לעשות אותה. היא עשתה את זה טוב ולכן זו הייתה תוכנית טובה".

לפעמים המציאות מוכיחה שכל חץ סאטירי כזה, שנראה ציני להבהיל בישירות שלו, הוא פשוט בול במטרה. למשל, רשת NBC, גוף שידור מפואר - הסמל שלו הוא טווס, רק האריה של MGM יותר יומרני בקטע הזה - שהביאה לנו קלאסיקות כמו 'סיינפלד', 'חברים', 'חופשי על הבר', 'משפחת קוסבי' ו'המתמחה' של דונלד טראמפ. בוב גרינבלט,

חזק בנקרופיליה. הבית הלבן

ראש חטיבת הבידור של הרשת סיפר בשבוע שעבר לאתר התעשייה 'דדליין' על הניג'וסים שלו ליוצרי להיטי עבר כדי שיקימו את היצירות שלהם לתחייה. מיחזור מותגי עבר הפך מזמן לאוויר לנשימה עבור תעשיית הקולנוע המחרחרת וגם בטלוויזיה - שפולטת 500 סדרות מתוסרטות בשנה - לא בוחלים בנקרופיליה.

אבל חלק מהסיבה שהפנטזיות האלו עשו כותרות קשורה לא רק לקליבר של הסדרות, אלא גם למידת החום של הגופה. גרינבלט סיפר שהוא משוחח עם ארון סורקין על החייאת 'הבית הלבן' שירדה ב־2006, עם טינה פיי על סיאנס לאימבצילים של 'רוק 30' שמהם נפרדנו רק ב־2013, עם גרג דניאלס על העלאה באוב של 'המשרד' (בעצמה גרסה אמריקאית למקור הבריטי של ריקי ג'רווייס) שהסתיימה אף היא לפני ארבע שנים ועם ג'ון וולס על שוק חשמלי שיחזיר לחיים את 'אי־אר' שהתפגרה ב־2009.

אלו לא מאובנים שעליהם מתרפקים כבר שנות דור כמו 'מיאמי וייס' (שכבר מוחזרה בסרט) שתעלה בעונה הבאה אצל גרינבלט, 'רוזאן' שתחזור בקרב ב־ABC, 'מקגייוור' שחזרה ב־CBS, 'טווין פיקס' שהתקמבקה בשואוטיים או 'שושלת' שתגיח בסתיו הקרוב ברשת CW. מדובר בסדרות שעבר כל כך מעט זמן מאז שירדו, שלחלקן בכלל עוד לא קמו יורשים. וזו בדיוק הבעיה מבחינת גרינבלט, כך שאין לו שום עכבה להשקיע פחות בחיפוש קדחתני ומאומץ אחר כאלה, אם הוא רק יוכל לשכנע את הגאונים שהבריקו עבורו בעבר להפוך את ראשם למיקרוגל. כמו שאמר בוג'ק, העיקר שזה יכניס כסף. באופן ישיר או עקיף.

המשרד

למשל 'רוק 30', שהסתיימה כזכור בביטול הסדרה שבתוך הסדרה, The Girlie Show, רק לפני ארבע שנים. היא מעולם לא הייתה שוס רייטינג אימתני, אבל אהבו אותה הצופים הנכונים, צעירים משכילים ומגניבים, לצד אנשי הוליווד עצמה והיא זכתה ב־11 פרסי אמי, שישה גלובוס הזהב וחצי מיליון פרסים אחרים. קל לזהות ברצון להחיותה תקווה פתטית מצד גרינבלט שהאומללות של למון, ההתנשאות של ג'ק דונגי וההשתוללות האינפנטילית של טרייסי מורגן יתורגמו לסחורה ויראלית שתעשה לו נעים בטוויטר. דונגי יוכל להזדעזע מטראמפ, אפילו שהוא רפובליקני וקפיטליסט מסואב! גאוני!

שלא לדבר על 'הבית הלבן'. גם בימיה היפים, בזמן נשיאות בוש, הסדרה על הנשיא ברטלט הייתה מין אוטופיה ליברלית כמעט מד"בית על פקידים ונבחרי ציבור עם אינטגריטי מפלטיניום ותחושת שליחות שנראית היום כמו פרודיה או סרט מצויר. לחשוב עליה משודרת באקלים הטלוויזיוני פוסט 'בית הקלפים' הצינית, 'סקנדל' המופרכת, 'ויפ' הארסית וכמובן המציאות שבה לבית הלבן נכנסים - ומהר מאד יוצאים - תפלצות פוליטיות כמו שון ספייסר, אנתוני סקרמוצ'י, סטיב באנון ודונלד טראמפ זה אקט של דמנציה. או בהפוך על הפוך - גאוני.

רוק 30

למזלנו לא נדע בקרוב, כי סורקין, כמו טינה פיי, מסרב בינתיים להתמסר, אבל מוקדם לנשום לרווחה. כל חידוש מיותר התחיל בסירוב. בקרוב תעלה ב־NBC עונה חדשה (ונוספת כבר הוזמנה) של הסיטקום המצליח 'וויל וגרייס' שייאלץ להתעלם מסיום הסדרה המקורית ב־2006 כאילו לא קרה מעולם. גם זה הגיע אחר סירובים, משאים ומתנים, מספרים עם המון אפסים וכל מה שגורם למיליונרים לעשות דברים שהם חשבו שהם עשירים מספיק כדי לא לעשות שוב לעולם. מזל שסיינפלד מיליארדר.

באופן אירוני, דווקא "תור הזהב" והשפע המבורך שמרעיפים עלינו אלי הטלוויזיה דוחף להעלאת הגירה הזו: אין מספיק רעיונות חדשים טובים, הקהל הוא נרקומן של נוסטלגיה וקל יותר לבלוט בג'ונגל מתעתע של סדרות כשעל צמרת העץ שלך יושבת רוזאן בר.