גיבוריה ויוצריה של אנתולוגיית השירה 'אין בבעלותי דבר מלבד החלומות' הם האזידים - כך הם מכנים את עצמם, אם כי מקובל יותר לכנותם "יזידים" - מיעוט כורדי המונה כמיליון נפש ומתייחד בדתו יוצאת הדופן, ששורשיה ותולדותיה לוטים בערפל. יש שרואים בה נצר לדת שמש מסופוטומית עתיקה, יש שמצביעים על הדמיון בינה לבין הדת הזורואסטרית, ואחרים מעדיפים להדגיש את זיקותיה הסבוכות לאיסלאם. כך או כך, על פי האמונה האזידית, האל האחד ברא את העולם והפקיד אותו בידי שבעה מלאכים, שאת החשוב בהם - מַאלֶכּ טָאוּס, המלאך הטווס - מזהים אויבי האזידים עם השטן.

התוצאה היא היסטוריה ארוכה של רדיפות והתנכלויות כנגד האזידים מצד שכניהם, ולעיתים אף ניסיונות לבצע בהם רצח עם. הניסיון האחרון פרץ למהדורות החדשות ברחבי העולם בראשית אוגוסט 2014, כאשר פעילי המדינה האיסלאמית יצאו למלחמת שמד נגד המיעוט הדתי המבודד. רבבות אזידים הפכו לפליטים, אלפים נרצחו, ואלפי נשים אזידיות נשבו והפכו לשפחות. זהו האסון הגדול שעומד בבסיס השירים המקובצים באנתולוגיה: כולם נכתבו על ידי משוררות ומשוררים אזידים במהלך הזוועות ובעקבותיהן, וכאשר הם מצטרפים יחד הם הופכים למקהלה גדולה של אבל, זעזוע, זעם וייאוש, לצד היאחזות נחושה בתקווה ובחיים.

אלא שלאנתולוגיה יש גיבור ויוצר נוסף, הלא הוא ההיסטוריון והמתרגם הצעיר עידן בריר, מי שתירגם לעברית את רוב השירים הכלולים בה. ברור שללא פועלו המיוחד, אנתולוגיה כזאת לא הייתה אפילו עולה על הדעת. ברשת אפשר למצוא כתבה שבריר פירסם כבר באוגוסט 2007, שבע שנים לפני האסון, המדווחת על פיגועים של אל־קעידה נגד האזידים, ומתריעה מפני אסון נורא אף יותר שעלול לפקוד את הקהילה; התרעה שלמרבה האימה התממשה. בריר היה עסוק אז בכתיבה עבודת המאסטר שלו, שעסקה במתח בין מגמות פרו-כורדיות למגמות בדלניות בקרב האזידים, ויצר בתוך כך רשת של קשרים חברתיים עם פעילים אזידים, בעיקר כאלה שחיים בגולת גרמניה. רשת הקשרים הזאת התחילה לבעור כאשר פעילי המדינה האיסלאמית יצאו למסע הרצח, והאזידים חיפשו בייאושם תמיכה בינלאומית מכל סוג, ופנו לבריר כדי שיגייס למענם תמיכה ישראלית. באחרית הדבר שנוספה לספר - המשלבת בהצלחה דיון מלומד באזידים ובשירתם עם סיפור חוויותיו הסבוכות של בריר עצמו כחוקר האזידים שהפך לידידם - מתאר בריר את התהליך שגרם לו להבין שלגייס תמיכה פוליטית באזידים זה אולי מעל לכוחותיו, אבל לשמש להם שגריר תרבותי הוא בהחלט יכול. מדובר בסיפור יוצא דופן על תפקידן של האקדמיה והשירה בחיבור בין קהילות ותרבויות: על חולשתן היחסית אך גם על כוחן המיוחד.

ובחזרה לאנתולוגיה. יש לה באמת אופי מיוחד במינו, סוחף ומכמיר לב. היא מצליחה לרחף בעדינות ובחוכמה על הגבול המעורפל שבין תפקידה כאנתולוגיה ספרותית, הנבחנת על פי ערכה האסתטי, לתפקידה כתעודה היסטורית ופוליטית, כעדות וכזעקה. יש בה שירים מרשימים יותר ופחות - אהבתי במיוחד את שיריהם של חג'י חלאת אל מרשאווי, סעיד ד'יבאן (ששיר שלו מצורף כאן למעלה) עימאד בשאר, ליילא חמו, נוואף חלף אל סינג'ארי וג'עפר ג'וקי - אבל העיקר הוא בהצטרפותם של השירים למניפה רחבה ורבת־השראה של דרכי התמודדות עם האסון. ואם במפגש ראשוני עם האנתולוגיה בולטת בעיקר זרותה המסקרנת של התרבות האזידית, הרי ככל שמתקדמים בקריאה הזרות הזאת נדחקת לשוליים, וגלי הגיאות והשפל של הכאב האזידי מתגלים במלוא עוצמתם.

אַחֲרֵי הָאָסוֹן הַזֶּה

רַבּוּ הַקְּבָרִים

וְעִמָּם הַמְּשׁוֹרְרִים.

אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון // מערבית: עידן בריר - עולם חדש - 359 עמ'