יש רגע שקארין אלהרר כנראה לא תשכח, למרות שהוא קרה לפני יותר מחמש שנים. היא הייתה בחדרה של הרופאה בבית החולים ואמרה לה: "אני רוצה להיכנס להיריון". לרגע השתררה דממה בחדר. "קשה לי להגיד שהרופאה נפלה מהכיסא. מצד שני, היא נראתה מאוד מוטרדת ואמרה לי, 'תראי, יש מעט מאוד מידע על לידות עם ניוון שרירים. יש רק שני מקרים מתועדים בעולם, אחד בגרמניה והשני באיטליה. בשניהם הייתה החמרה במצבה של החולה אחרי הלידה'. לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. לי הסתובבו באותו רגע עשרות שאלות בראש. ידעתי שבמחלה הזאת לכל אחד יש סיפור שונה, המורכב מפרטים קטנים. היו לי המון שאלות, אבל לא היו תשובות. שאלתי את הרופאה, מה היית עושה במקומי? והיא אמרה לי, באופן מטפורי, ברגע הזה אני יוצאת מהמשחק. חזרתי הביתה ושוחחתי ממושכות עם ירון בעלי. הוא אמר לי, מה שתחליטי, אני לצידך. כך שבסופו של דבר ההחלטה הייתה חייבת להיות שלי, ואני מודה שהיא לוותה בחששות".
בסופו של דבר ילדה אלהרר את בנה הראשון יואב בניתוח קיסרי. אחיו יונתן נולד לפני שלושה חודשים.
אם היו אומרים לך בגיל 19, כשהתיישבת על כיסא הגלגלים בפעם הראשונה, שיהיו לך בעל ושני ילדים, היית מאמינה?
"תמיד ידעתי שזה יקרה. שבסופו של דבר אנשא לאיש שאוהב אותי ושיהיו לי ילדים. בתוכי ידעתי".
איך היו הלידות שלך?
"ילדתי את שניהם בניתוחים קיסריים. זו לכאורה לידה קלה, אבל אחר כך ההחלמה לא פשוטה. את יונתן ילדתי לפני הזמן, באמצע החודש השמיני. מבחינתי זו הייתה קטסטרופה. זה קרה בדיוק אחרי העימות בוועדה לביקורת המדינה שבראשותי, עם ההורים השכולים. אני לא יודעת אם יש קשר, ואני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. אבל לפרשה הזו היו גלי הדף במשך שבועיים, ואז הפסקתי להרגיש את תנועות העובר. מתברר שחבל הטבור נכרך סביב הצוואר שלוש פעמים. נסענו למיון ואמרו לי: מיילדים אותך עכשיו. דחוף. מזל שהייתי בבית כשזה קרה, כי כשאני בדיונים בכנסת, בכל ההמולה, אני לא מסוגלת בכלל להקשיב לגוף שלי ולהתרכז בו".
לקחת חופשת לידה?
"בשלושת השבועות הראשונים יונתן היה בפגייה ולא באתי, מן הסתם, לכנסת. גם ההחלמה מהניתוח לקחה זמן. אבל אחרי חודש כבר הוצפתי במיילים ואחרי זה חזרתי גם לדיונים בוועדה. אני תמיד אומרת שיחד עם הילדים שלי ילדתי גם רגשות אשמה. יש מטפלת בבית. אני קמה בבוקר מוקדם, מתארגנת ויוצאת לעבודה, ולא תמיד מצליחה לראות את הילדים בבוקר. ירון נמצא איתם. הוא כרגע בין עבודות, והחלטנו שהוא ימתח את זה עוד קצת, כדי שגם הילד השני ייהנה ממנו".
איפה הקושי העיקרי שלך כאמא?
"היכולת להחזיק משהו בידיים נפסקה מזמן. חגורת הכתפיים נחלשה, אני לא יכולה להחזיק או לחבק בכוחות עצמי, רק עם עזרה מהסביבה. באצבעות אני כן מחזיקה את יונתן, ויואב בא ומתרפק עליי".
הוא שואל שאלות?
"ככה הוא מכיר אותי מרגע שהוא נולד. זו אני. הוא מבין ויודע מה אמא יכולה ומה לא. הוא בעיקר נהנה לשבת עליי ושאני מסיעה אותו בכיסא הגלגלים. בשבילו זה חלק מהכיף שעושים עם אמא. אני עובדת הרבה שעות ולכן בסופי שבוע אני מבלה איתו ומקדישה לו זמן מיוחד. אני מקריאה לו המון סיפורים. אנחנו מטיילים ומשחקים בעיקר ברכבות שלו. הוא מאוד אוהב רכבות. אני מתמקדת במה שיש ולא במה שאין. אני מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה".
את לא מוטרדת מהידרדרות במצבך בעתיד?
"המצב שלי יציב כבר 15 שנים. תמיד יש מחשבות על העתיד. אני שומרת על אופטימיות ומקווה שיהיה מצוין. לא מתעסקת בדברים שאין לי שליטה עליהם. אני עושה פיזיותרפיה ומאמינה שגם שמחת חיים ואופטימיות שומרות על האדם, ואני מקווה לטוב".
אלהרר הייתה שותפה למאבק הנכים למען שכר מינימום, והיה אפשר לראות אותה גם בחלק מההפגנות. "יש לי תחושה שבמאבק הזה בוחרים לשחק קצת בחיים של אנשים. תחשבי על הסיטואציה שיש אנשים שכל ההכנסות שלהם זה קצבת הנכות העלובה, 2,342 שקל. זהו! הבטיחו להם כל כך הרבה הבטחות והקימו כמה ועדות ומפרסמים מסקנה ואחר כך מסקנה הפוכה ואז עוד מסקנה שלישית, ובסוף שום דבר לא מיושם. המאבק הזה לא ייגמר עד שלכל הפחות הם יזכו לשכר המינימום שמדינת ישראל קבעה".
הזדהית עם המאבק האגרסיבי שלהם?
"ודאי שהזדהיתי. בחלק מהצמתים גם הייתי איתם. למשל, בהפגנה לפני חודש מול מעון ראש הממשלה ובהפגנה בכיכר רבין. מדובר באנשים שנמצאים במצוקה גדולה, לא רק כלכלית, וכבר שנים מסתובבים בהרגשה שלמקבלי ההחלטות לא באמת אכפת מהם. מה שהגדיל את התסכול שלהם היה העובדה שתוך כדי המאבק שלהם לקבל קצבה ששווה לשכר מינימום, שכר המינימום עצמו עלה פעמיים. זה היה מבחינתם לזרות מלח על הפצעים".
איפה זה עומד עכשיו מבחינתך?
"המאבק לא הסתיים. דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, הבטיח שהקצבה שלהם תעלה ל־4,000 שקל. זה לא מספיק. לא ארפה עד שהשכר יגיע ל־5,300 שקל, שזה שכר המינימום, ואמשיך להיאבק איפה שצריך, בכנסת או בצמתים. אבל השכר הוא רק חלק מהבעיה. הבעיה הכי גדולה של אנשים עם מוגבלויות היא העובדה שהחברה טרם פיצחה את הדרך להתייחס אליהם".
למה את מתכוונת?
"את מכירה את זה שרואים אדם בכיסא גלגלים ומיד מדברים בקול חזק יותר או בשפת ילדים? למה? זה בטוח לא בא ממקום רע. אבל יאללה, אנחנו ב־2017, תקלטו – זה רק כיסא גלגלים! אני תמיד אומרת, תשמרו לעצמכם את האמפתיה. תתנהגו כרגיל. המקום הרגשי הכי קשה לאדם עם מוגבלות זה שהחברה רואה קודם כל את המוגבלות ורק אחר כך את האדם. אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי זו התפיסה של אנשים עם מוגבלות כמסכנים, כעלובים, ככאלה שצריך לעזור להם. צריך לשנות את המקום הזה, את המעבר מחסד – לזכויות. מנגד, לפעמים יש גם גסות רוח. כמו לאורן חזן, אחרי שביקשתי מח"כ עיסאווי פריג' שיעשה לי טובה, שיצביע במקומי. שולחן ההצבעות היה רחוק. הייתי צריכה ממש לעשות מאמץ להגיע לכפתור, ובאחת הישיבות חזן לעג לזה וקרא בקולי קולות: 'עיסאווי, תעזור לי', 'עיסאווי, אני צריכה עזרה'. וחזר על זה שוב שוב כשהוא לועג לנכותי".
זה אירוע שהותיר בך חותם?
"בעיניי זה אירוע שחבל שקרה. הוא הכאיב לי מאוד בזמנו והחזיר אותי אחורה, למקום שבו הנכות היא חזות הכל".
מול פני השחיתות
בימים אלה משלימה אלהרר שנתיים כיושבת ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה. אלה היו שנתיים סוערות שבהן דנה הוועדה בשלל נושאים בוערים.
איך את מסכמת את השנתיים האלה?
"אני יוצאת מהן בתחושה קשה מאוד", אומרת אלהרר. "בחלק מהמקרים נחשפתי לתהומות של שחיתות פוליטית ושחיתות ארגונית בסדר גודל שמערער על המהות הדמוקרטית והחוקית של מדינת ישראל. יש כאן פשיטת רגל מוסרית של נורמות ציבוריות, של ניהול תקין ושל שחיתות פוליטית במובן הכי עמוק של המילה".
אנחנו מדינה מושחתת?
"זה נראה לא טוב. איפה שאת לא דורכת זו תמיד אותה גוורדיה מסוימת שנמצאת בחקירות, ותמיד זו הכוורת הספציפית שמקורבת לממשלה. אבל אני מוטרדת לא רק בגלל מה שקורה בוועדה שבראשותי. יש דברים נוספים שמטרידים אותי, כמו התנהלות משרדי הממשלה. הכל פועל שם בשיטת ה'סמוך' וה'יהיה בסדר'. העבודה בוועדה מראה לך איך המשרדים לא מדברים אחד עם השני. אין גורם מתכלל. איך כל אחד זורק למשרד של השני את הכדור, איך משרדים לא יודעים לתקשר אחד עם השני".
תני דוגמה.
"בחורף הקודם הייתה סערה מאוד גדולה וחצי מדינה הייתה משותקת. נכים לא הצליחו לעלות הביתה, משפחות עם תינוקות התקשו להתמודד, והיה כאוס גדול. זימנתי דיון דחוף בוועדה וביקשתי להבין איך קרה כזה דבר. בדיון טענו שהכל קרה בגלל שלא חתכו עצים. חברת החשמל האשימה את היערן שלא טיפל בעצים, והיערן הראשי האשים את חברת החשמל שלא הגישה בקשה. ואני יושבת באמצע דיון סופר־חשוב ומולי אנשים שרבים מי אמר קודם ומי האשם. ואת שואלת את עצמך, איך הגענו למצב הזה שחצי מדינה משותקת בלי חשמל והם פה רבים ביניהם? וכל זה קרה רק כי הם לא תיקשרו ביניהם קודם".
השנתיים האחרונות בראשות הוועדה הקשיחו אותה. "שלחו לוועדה את כל התותחים הכי כבדים: דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, את ח"כ יואב קיש ועוד. אלה אנשים כוחניים שמגיעים לוועדה כמעט רק כשיש משהו שנוגע לאינטרסים שלהם, של ראש הממשלה או של מקורביו. בשוטף לא תראי אותם שם. היום למשל היה דיון על טיפולים פרא־רפואיים לילדים עם עיכוב התפתחות. כלב לא היה בוועדה. אבל כשיש דיון שנוגע לנתניהו, לכספים של קק"ל או לחטיבה להתיישבות, הם באים עם כל הבוטות שלהם".
לוועדה שלך יש שיניים?
"בסוף הכל זה פוליטיקה. יש לוועדה סמכות לבקש ממבקר המדינה להיכנס לתחום ולבדוק אותו, אבל אני מחויבת שבוועדה תהיה הצבעה על כך. לקואליציה יש רוב בוועדה, ואם הקואליציה לא רוצה להצביע על עניין מסוים, אז זה ייפול. זה צריך להטריד אותנו, כי לא תמיד השיקולים ענייניים. הם פוליטיים. הישרדותיים. למה מפחיד אתכם שהמבקר יבדוק? כי הוא יגלה בעיות?"
תני דוגמה למקרה כזה.
"למשל, קק"ל. זהו גוף שניזון מכספי יהודים בחו"ל לטובת מדינת ישראל. יש שם המון סיפורים על התנהלות בלתי סבירה בעיניי. אני סברתי שקק"ל חייבת להיות גוף שמבוקר על ידי מבקר המדינה. שישה דיונים קיימנו על הנושא הזה. נתקלתי בהתנגדות שפשוט לא תיארתי לעצמי שתגיע. שוב, עם הרבה מאוד אגרסיות. שאלתי, אם הכל כל כך חסין ונקי, ממה אתם חוששים? היו כל מיני תירוצים. הרגשתי שטובת הציבור היא דבר שולי בכל העניין".
יש גם משהו חיובי שאת יכולה לספר?
"כשמדובר בעניינים חברתיים, לרוב כן משלבים ידיים. אבל בעניינים פוליטיים או במקומות שצריך להגן על ראש הממשלה – אין על מה לדבר. הם כמו להקת מעודדות בוטה של נתניהו ודואגים שהדיון יהפוך להיות ציני ולא ענייני".
היו דברים שגילית בוועדה ושהדירו שינה מעינייך? "בעיקר טילטל אותי כל מה שקשור ל'צוק איתן', קראתי את דוח מבקר המדינה והבנתי שהקבינט ישב שעות על גבי שעות ובכלל לא דן במה שצריך, כי לא היה לו מידע. הבנתי שיש את הפורום הקטן, שישבו בו ראש הממשלה, שר הביטחון וגורמי הביטחון. שם עלו דברים, אבל כשגורמי הביטחון רצו להעלות את הדברים האלה לפני הקבינט, ראש הממשלה היסה אותם. בסוף מה? ישבה קבוצת אנשים בקבינט. הם שלחו את החיילים למלחמה, לשטח, לקרב, בלי שהייתה להם תמונה מלאה, למשל לגבי המנהרות. איך יכול להיות שחיילים פגשו בפעם הראשונה מנהרה באירוע עצמו בלי שהיו מספיק אימונים? גיליתי שהדברים מנוהלים בחובבנות ובחוסר רצינות. והכי גרוע מבחינתי זה שהקבינט מנוהל בצורה פוליטית".
איך ראש הממשלה ענה על זה בוועדה?
"ראש הממשלה לא עונה לשאלות. הוא עונה במקום שנוח לו. הוא אמר, במילים כאלה ואחרות, שהאסטרטגיה היא לנהל את הסכסוך. אמרתי לו שהדיון לא עוסק בשאלה אם ראש הממשלה טוב או לא, אלא מבקש לברר אם נהיה מוכנים לסבב הבא. אבל הוא באמת רטוריקן ואומר רק את מה שהוא רוצה. לא יצאתי מהדיון בתחושה שבפעם הבאה הקבינט לא יתנהל שוב בדיוק באותה צורה".
אלהרר מספרת שהתכוונה לעסוק גם בפרשת בזק, אבל ערב הדיון קיבלה מייל מעו"ד איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, שהעביר לה בקשה מעו"ד גיל לימון, עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט: "מחר צפוי להתקיים בוועדת ביקורת המדינה של הכנסת דיון בהצעה לסדר יום בעניין 'היבטים בפעולת משרד התקשורת לאסדרת מגזר התקשורת הנייחת, דוח ביקורת מיוחד, יולי 2017'. כידוע, בימים אלו מתנהלת ברשות לניירות ערך חקירה הנוגעת לחברת בזק, בליווי פרקליטות מיסוי וכלכלה. חקירה זו מצויה בשלביה הראשוניים ועל כן קשה לאמוד את גדריה. בהמשך לשיחתך בנושא עם היועץ המשפטי לממשלה, ולנוכח החשש כי הדיון בוועדה ישיק לסוגיות בעלות זיקה אפשרית לנושאים העולים במסגרת החקירה, באופן שימנע למעשה מנציגי המדינה את היכולת להתבטא בנושא, נבקש לדחות את הדיון האמור למשך מספר שבועות".
לדברי אלהרר היא הודיעה לינון, כי ברצונה להעלות לדיון רק את סוגיית ניגוד העניינים האפשרי של ראש הממשלה בתפקידו כשר התקשורת. וזו התשובה שקיבלה ממנו: "ביררתי עם היועץ המשפטי לממשלה את האפשרות לקיים דיון מחר בפרק השלישי בלבד, שעניינו ניגוד העניינים של ראש הממשלה בתפקידו כשר התקשורת, אולם גם ביחס לפרק זה היועץ סבור כי קיום דיון בעת הזו אינו עולה בקנה אחד עם טובת החקירה".
"מהמשפט הזה", אומרת אלהרר, "הבנתי שגם מעורבותו של ראש הממשלה בפרשה עשויה להיחקר – זו המסקנה שלי". דובר משרד המשפטים מסר בתגובה: "אין לי מה להוסיף על פניית עו"ד לימון. דבריו מדברים בעד עצמם".
אחד הרגעים הקשים
חוויה קשה עברה על אלהרר במופע האימים של חברי הכנסת מול ההורים השכולים, כשח"כ דוד ביטן צעק לאב שכול, "אתה שקרן", ומיקי זוהר אמר לאם שכולה, "הטענות שלך מוגזמות".
"זה אחד הרגעים הכי קשים ועצובים שקרו לי בכנסת ואולי בכלל", היא אומרת. "הגעתי לדיון הזה בסוף החודש השביעי של ההיריון, תשושה. אבל מבחינתי זה היה הדיון הכי חשוב בוועדה הזו בשנתיים האחרונות. ישבו מולי הורים שכולים עם עיניים בורקות שחיכו לדיון הזה. בשבילם הוא היה כמו צורך קיומי. ואז מגיע ראש הממשלה לדיון וסליחה על השפה, אבל בעיניי הוא פשוט מורח אותם. לא עונה על אף שאלה כמו שצריך, עסוק בנאומים של עצמו. יושב זחוח מאוד. ואז ההורים השכולים התפוצצו. אז אני אומרת פה עכשיו לכל המיקי זוהרים והדוד ביטנים למיניהם – הורים שכולים יגיעו לכנסת ישראל ויביעו את דעתם איך שהם רוצים וכמה שהם רוצים ומתי שהם רוצים, וחברי כנסת מהליכוד יישבו בשקט וישתקו גם אם הדברים קשים וגם אם הם חושבים שהם טועים".
למה לא הוצאת אותם?
"כבר היה לי קשה. לא היה לי קול. בתוך הצעקות שהיו בוועדה צעקתי, 'סדרנים, עיניים אליי, תוציאו אותם'. אבל אף אחד לא שמע את זה בסוף. הקול שלי היה חלש. הייתי מותשת. מה שציער אותי לא פחות מהעלבון שהטיחו בהורים השכולים הוא העובדה שבמקום להתמקד בכך שראש הממשלה לא נתן תשובות ענייניות לדוח המבקר, כל תשומת הלב הציבורית עברה לחברי הכנסת שעלבו בהורים השכולים. במובן הזה היה פה ספין מושלם ובסופו של דבר, ראש הממשלה לא נתן תשובות. הוא התחמק. היה לו נוח שהדיון הוסט למקומות אחרים. בדיון עצמו אמר ראש הממשלה שיעביר לוועדה דוח תיקון ליקויים בתוך שבועיים. קיבלתי באיחור דוח מאוד לא יסודי, שבעצם לא כתוב בו שום דבר. אין תשובות מעמיקות, אין הפקת לקחים אמיתית. כל הסיפור הזה טילטל אותי".
את יכולה היום להגיד להורים שילדיהם משרתים בצבא שהכל בסדר, שהם יכולים לישון בשקט?
"הילד הגדול שלי בן ארבע ומעכשיו אני לא ישנה בשקט. אני לא אוהבת את המשפט הזה 'לישון בשקט'. אסור לאף אחד לישון בשקט. הורים חייבים להיות עם יד על הדופק ולדאוג ולדרוש ולוודא שהאנשים שמקבלים את ההחלטות של חיים ומוות במדינת ישראל יהיו האנשים הכי טובים והכי ראויים שיכולים להיות. אבל המציאות הפוליטית היום היא הישרדותית. ראינו את זה במה שקרה בהר הבית, בסיפור של המגנומטרים בירושלים".
נפלנו וקמנו
היא נולדה בחולון לפני כמעט 40 שנה. הוריה מנהלים שם מספרה עד היום. כשהייתה בת תשע אובחנה כחולה בניוון שרירים. "הוריי שמו לב להבדלים בתנועות ביני לבין אחי. אני כילדה לא הרגשתי שיש בעיה. הייתי משחקת עם כולם. אבל בגיל תשע לקחו אותי לרופאת המשפחה עם דלקת גרון. אמא שלי ביקשה ממנה שתבדוק למה אני קצת איטית. כך החל רצף של בדיקות, והתברר שיש לי ניוון שרירים".
עד כמה זה טילטל אותך?
"זה לא שעברתי תאונת דרכים ועולמי חרב עליי בבת אחת. הכל היה הדרגתי מאוד. עוד הייתי בחוג גלגיליות ולא בדיוק הבנתי על מה הם מדברים. הדבר הכי טוב שקיבלתי אז מהמשפחה היה ההבנה שנפלנו, קמנו והמשכנו. ההורים שלי אנשים מאוד מחזקים. לא הייתי מספיק בוגרת כדי להבין מה עבר עליהם. אני מניחה שלא היה להם קל, אבל המשכנו. להגיד לך שלא קשה לפעמים? קשה. בסך הכל היו לי נעורים רגילים להחריד. הייתי בתנועת נוער, בחוגים, בלהקת הזמר של בית הספר. בשנות ה־80 עוד הייתי מלכת רחבת הריקודים, יצאתי למסעות. כך עד גיל 16. ואז באמת כבר לא יכולתי. לאט־לאט המצב הלך והידרדר. בכל פעם משהו קטן. זה לא כיף להפסיק להיות מסוגלת לעשות משהו שעשית עד אז. אבל ידעתי להפנות את זה למקומות אחרים. כשרציתי לצנוח צניחה חופשית עשיתי את זה. אז לא רקדתי עם כולם, אבל עשיתי דברים אחרים בדרכי".
היו תקופות של בדידות?
"לא. תמיד היו לי חברות. לא הייתי מהמופנמות. לא היו לי אף פעם אלפי חברים וחברות, אבל היו לי את החברות שלי, שהיה לי נורא כיף איתן, ושחלקן חברותיי עד היום".
חיית בידיעה שבסוף תזדקקי לכיסא גלגלים?
"כן. היה לי המון זמן להתרגל לרעיון. מצד אחד הייתי אומרת לעצמי, זה יהיה הסוף. מצד שני אמרתי, זה לא יקרה מחר בבוקר. הבנתי שזה מחכה שם, אבל הדברים לא היו ברורים. בסוף העניין של הכיסא הגיע רק בסביבות גיל 19. את התיכון סיימתי על רגליי".
את זוכרת את היום הראשון שבו התיישבת על הכיסא?
"כן, זה היה יום מורכב. מצד אחד זה היה יותר נוח, אחרי כל השנים האלו שבהן התאמצתי כל כך. מצד שני, זה היה יום קשה במובן הזה שאת כבר לא מדברת אל אנשים באותו הגובה. הפעם הראשונה שיצאתי לבד מהבית עם כיסא גלגלים ממונע הייתה לקמפוס בראשון־לציון, למכללה למינהל".
ואיך הרגשת?
"התחלתי ללמוד משפטים. הגעתי ולא הכרתי אף אחד. הלימודים התקיימו באודיטוריום בקומה השנייה והמעלית שבקה חיים. כך שבנוסף ללחץ של היום הראשון ללימודים מצאתי את עצמי מול גרם מדרגות בלתי אפשרי. בסוף עליתי על גבם של ארבעה גברים חסונים. אבל זה היה רגע של קושי. בכל פעם שיש מדרגה ולא שביל, מדרגות ולא מעלית, זה חסם, זה תמרור עצור, ואני עושה את העיקוף, אני הולכת בשביל הארוך הרבה יותר. אז הלכתי הרבה בשביל הארוך".
הבוקר הזה, הראשון באוניברסיטה, נחקק בה. במשך שנים היא נאבקה על נגישות למען הנכים. "עד היום אם אני רוצה ללכת למסעדה, אני מתקשרת ושואלת אם זה נגיש. אומרים לי שכן, ואז אני מגיעה ומוצאת שיש שלוש מדרגות. אני אומרת, 'התקשרתי ואמרתם לי שזה נגיש'. בדרך כלל עונים לי, 'מה הבעיה? נעזור לך'. אני לא מסכימה. אני אומרת, 'לא, חברים, זה לא נגיש' והולכת. אני אומרת, 'אם לא תהיו נגישים, אני לא אגיע אליכם'. זה עקרוני אצלי".
כשהייתה בשנה ג' בפקולטה למשפטים הצטרפה לעמותה של סטודנטים שסייעה בייעוץ משפטי למעוטי היכולת. "נחשפתי לחצר האחורית של מדינת ישראל. אני זוכרת שהמקום הראשון שנשלחתי אליו היה לשכת הרווחה בבת־ים. היה שם תור של אנשים שחיכו לי עם שקיות סופר מלאות מסמכים. הגיעה לשם בחורה שסיפרה שבעלה מרביץ לה. ניסחנו לה צו הרחקה מהבית. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הכוח לשנות למישהו את החיים. לעזור. זה העלה אותי על המסלול החברתי".
אחרי שסיימה את לימודי המשפטים נסעה לארצות־הברית ללמוד לתואר שני. כשחזרה עבדה בקליניקה המשפטית בבר־אילן, שמעניקה סיוע לאוכלוסייה מוחלשת, ובעיקר טיפחה את הקליניקה לאנשים עם מוגבלויות. בהמשך מונתה לתפקיד מנהלת מערך הקליניקות המשפטיות של הפקולטה. את שי פירון פגשה בתקופה הזו בקליניקות האלו. הוא הציע לה להיפגש עם יאיר לפיד, שאז היה עדיין עיתונאי, כדי שיכתוב בעיתון טור על הקליניקה לזכויות של אנשים עם מוגבלויות.
"כך פגשתי את יאיר בפעם הראשונה. דרך אגב, הכתבה לא נכתבה, אבל הייתה לנו שיחה. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אמרתי לו שאני רוצה לשנות דברים, גם עבור אלו שלא מצליחים להגיע אליי. הייתה שיחה ממש טובה ושמרנו על קשר טלפוני לא מאוד הדוק. כשהוא עזב את חדשות ערוץ 2 הוא התקשר אליי ושאל אותי אם אני זוכרת שאני רוצה לשנות גם לאנשים שאני לא מכירה ושלא הגיעו אליי. אמרתי לו שכן. הוא אמר שהוא מקים מפלגה. בדיוק קיבלתי מלגה ללימודים בבית הספר למינהל עסקים ומדיניות ציבורית בהרווארד. אבל החלטתי בעצה אחת עם בעלי, ירון, שהרווארד תמיד תהיה שם והפוליטיקה אולי לא.
"אחרי כמה ימים הרמתי טלפון ליאיר ואמרתי לו, 'יאללה, איפה מתחילים'. אני מניחה שאם זה היה כרוך בפריימריז, עם כל הכוחנות שמתלווה לזה, לא הייתי הולכת על זה".
וזה לא מפריע לך שאתם מפלגה הנשלטת ביד רמה על ידי אדם אחד?
"את באמת חושבת שמישהו יכול להגיד ליעקב פרי, יעל גרמן, עפר שלח או מאיר כהן מה לעשות? אני שמחה שאין אצלנו פריימריז. שיטת הפריימריז היא לתפיסתי השחיתות של הפוליטיקה. משם מתחיל הצורך להביא כספים. ומי שאין לו כספים מהבית מתחייב לכל מיני דילים ויש מחויבויות שנוצרות, ויש קבלני קולות. בעיניי זה גרעין הסיאוב".
הנכות גם תרמה לך משהו, כפרלמנטרית וכאדם?
"העובדה שאני לא יכולה לעמוד ולנופף בידיים גורמת לי להיות יותר לוחמנית בדרכים אחרות. אני אדפוק על דלתות וארים טלפונים ואצרח. ביומיום אני אדם מאוד שקול, ואם דברים לא נעשים בצורה הנכונה ופוגעים באוכלוסיות, אני אצא למלחמה בכל האמצעים שעומדים לרשותי. לכולם מגיעה הזדמנות שווה. העובדה שאני מתניידת בכיסא גלגלים גרמה לי להביט בסביבה בעין בוחנת. פיתחתי מגיל צעיר מודעות חברתית כי הבנתי שיש סביבי כאלו שאין להם, שלא יכולים, שצריכים את העזרה, אבל קולם לא נשמע. ואני לא מדברת רק על אנשים עם מוגבלויות". •
על מאבקי
הכוח בוועדה
לביקורת המדינה:
"שלחו לוועדה
את כל התותחים הכי כבדים:
יו"ר הקואליציה
ח"כ דוד ביטן, ח"כ יואב קיש, ועוד. אלה אנשים כוחניים שמגיעים לוועדה כמעט רק כשיש משהו שנוגע לאינטרסים שלהם, של ראש הממשלה או של מקורביו. הם כמו להקת מעודדות בוטה של נתניהו ודואגים שהדיון יהפוך להיות ציני ולא ענייני"
