אין דרך להתעלם יותר מיפעת ארליך. הראיונות הבלעדיים, הרגישים, שהיא עורכת עם משפחות של קורבנות טרור מעבר לקו הירוק – ואלו מתרחשים לצערנו לעיתים תכופות – הפכו אותה בשנתיים האחרונות למי שמזוהה עם סוג השכול והזעזוע הזה. ארליך, 39, משלמת, לדבריה, מחיר נפשי ורגשי כבד, אבל ממשיכה להביא את הסיפורים.
לפני כשבועיים פירסמה בשער המוסף לשבת ראיון עם שמואל סלומון, ששכל את אביו, אחותו ואחיו בפיגוע ביישוב חלמיש בחודש שעבר. בעבר ראיינה, בין השאר, את בני הזוג שרה ואליעזר רוזנפלד מהיישוב כוכב השחר שבבנימין, לאחר שבנם מלאכי נהרג בפיגוע ירי. אבל את עיקר פרסומה קנתה כשהפכה את סיפורה של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה על ידי מחבל בפתח ביתה שבהתנחלות עתניאל, לסדרת כתבות ולספר רב־מכר (האלמן, נתן מאיר, העניק לארליך את מטה הקסמים: סיסמה לתיבת המייל הפרטית של דפנה ז”ל, וארליך עברה להתגורר בה לתקופה).
אני לא מקנא בארליך. אני גם לא מזדהה איתה. ארליך — על עמדותיה הניציות, הימניות, ההתיישבותיות, שאותן היא פורשת בהרחבה בכל הזדמנות בה נדרש קולו הפגוע של מפעל ההתנחלויות – מייצגת בעיניי את קו הקוזאק הנגזל הנצחי; מתנחלים ובוכים. מקימים בתים בלב סביבה עוינת, ואז נאלצים להתעמת עם המחיר הכבד והפגיעה בביטחון האישי. מתחככים ללא הרף באוכלוסייה פלסטינית עצומה הנתונה, לא יעזור, תחת שלטון צה"לי, ומסרבים לזהות את הקשר בין מצב הפלסטינים לבין עוינותם.
ארליך ואני יכולים להתווכח על זה לנצח – ואולי בגלל זה הפגישו בינינו, למרות שהסיבה הרשמית היא הרומן הראשון והיפה שכתבה ארליך, "כמה מוכר, כמה זר" (הוצאת "ידיעות ספרים") שיוצא לאור עכשיו. אבל אנחנו בקושי מגיעים לרומן, כי אנחנו עסוקים רוב הזמן בניסיון לנשוך זה את עורק צווארו הראשי של זה ובניסיון להבין עד כמה הצד השני לא מבין. אני וארליך – והיא אחד הקולות היותר שמרניים גם בתוך הגוורדיה העיתונאית הדתית־לאומית – נמצאים משני עברי השסע הישראלי הגדול המחלק את הארץ כיום; לכן נעדיף לנסות להוציא אחד לשני עין לפני שננסה לראות עין בעין.
ארליך עזבה את מקצוע ההוראה והפכה לעיתונאית בשביל "לעשות האנשה למתנחלים. להסיר את הסטיקרים המהלכים האלה ולגרום לאנשים לראות את הבני אדם שמאחורי 'המתנחלים'". התחושה הזו – שלפיה מי שרואים בעצמם, כפי שהגדיר יועז הנדל, אליטה ישראלית חדשה, זקוקים ל"האנשה" – היכתה בארליך בעקבות אירוע ההתנתקות. "פינוי גוש קטיף לא היה אפשרי בלי מסע דה־לגיטימציה שעשו למתנחלים, ובמילים הכי בוטות: לא מפנים בני אדם, מפנים זבל. ואם פינו בני אדם, זה בגלל שחשבו שהם זבל. לא ראו את הבני אדם שמאחורי הסיפור. עד שהגיעו השוטרים. ברגע שהגיעו, פתאום כולם ראו את האנשים".
אבל אתם שמים את עצמכם שוב ושוב במקום הזה: עולים לקרקע באופן לא מאושר או לא מוסדר חוקית, ואז מתקרבנים. זה גם מה שקרה בעמונה, וזה מה שמפעל ההתנחלויות עושה מאז ראשיתו: קודם עולה לשטח, ואז כבר צריך בית משפט.
"נכון. גם יישובי חומה ומגדל הוקמו ככה, וגם הרבה מאוד קיבוצים ומושבים שקמו לפני שהייתה להם תב"ע".
זה כאילו תשדוד בנק ואז תצא ותגיד: לא, אני בעצם מסכן, אין לי כסף, תתחשבו בי.
"גוש קטיף שדדו בנק? המדינה שלחה אותם לשם".
נכון. ואז המדינה החליטה, באותו אופן, שיוצאים משם. את שמחה שיצאנו משם?
"לא".
תעדיפי שהילדים שלך ישרתו בעזה?
"כשהבן שלי נולד חשבתי שאני מולידה אותו לשלום כמו כל אמא שמאלנית, וכשהיה בן שלושה שבועות פרצה האינתיפאדה השנייה – ואני הבנתי, וזה צר לי ועצוב, כי לא לשלום הוא נולד. זה המצב, זאת המציאות, ואנחנו – לא משנה איפה – נחיה על חרבנו כאן, לא יעזור כלום".
לנצח?
"אין פתרון. באמת שאין. אולי יתאפשר פתרון עוד מאה שנה".
זו, כמובן, גרסת הימין הקלאסית לפזמון המפורסם של המשורר אהוד ברק, "אין פרטנר"; זו הגישה שעברה לפסיביות ופטאליזם גמורים — נשב ולא נעשה, כי אין מה לעשות ולעולם לא יהיה. נולדנו ונמות במלחמה. זה גורלנו. והפיגועים מעבר לקו הירוק הם אירועים טרגיים שנכפים עלינו ללא קשר לכלום. בכתבותיה של ארליך לא תמצאו מילה לגבי הבחירה לחיות ולגדל ילדים מעבר לקו הירוק, והיא מסרבת לשמוע אותי בכלל בנושא. "הילדים שלי הם נייטיבס. דור שלישי משני הצדדים בעפרה. וחוץ לא נרצחו ילדים בחיפה?" היא מתרגזת.
זה שונה. כשאת גרה בחלמיש, מרחק 2.5 קילומטרים מהכפר הפלסטיני הסמוך ולא בטוח שצה"ל יכול להגן עלייך הרמטית, זה לא דומה למגורים בתל־אביב או בחיפה.
"נו, ואתה עצמך התנחלת בתוך מיליוני ערבים. תלוי איך מסתכלים על זה. מדינת ישראל היא התנחלות אחת גדולה, וכולנו מגן אנושי אחד גדול".
ועדיין אין סימן שאלה בודד לגבי מה אנחנו עושים שם. האסון הוא תמיד חסר קונטקסט פוליטי, מין רוע משמיים.
"נכון, כמו שלא לגיטימי בעיניי לשאול אמא שעלתה מרוסיה בגלל רעב ומחסור, למה נתת לבת שלך לעמוד בתור לדולפינריום ובדיוק אירע פיגוע? לבוא להתנחלות ולשאול את הקורבן למה אתה שם, זה כמו לשאול נאנסת אם היא אשמה באונס שלה. זה בדיוק אותו דבר".
ואם אני אקרא למגורים עם ילדים שם "חוסר אחריות הורית"?
"אתה גר בישראל? אז גם אתה חסר אחריות הורית. מי שחי בבריטניה יכול לחשוב עליך – שחי במדינת ישראל המסוכנת – בדיוק אותו דבר".
סטטיסטית יש הרבה יותר פיגועים מעבר לקו הירוק. את מבינה שמסוכן שם יותר ובוחרת לגור שם עם ילדים.
"ואני אומרת: מי הפסיכים שגרים בתוך הבטון המיוזע הזה בתל־אביב, מי ערימות האנשים שמצטופפים שם? אלה חיים לילדים? ילדים יכולים לחיות בתוך גוש הזיעה הזה, בתוך הצפיפות הזו? למה לא לתת להם מרחבים, טבע? אז בתל־אביב יותר ילדים מתים בתאונות דרכים, ובחיפה יותר ילדים חולים באסתמה. אנחנו לא צריכים להאשים את הקורבן, ולשאול נפגעי טרור על אחריותם זו שאלה לא לגיטימית בעיניי. ואצלי בכתבות לא תופיע המילה 'כיבוש'. אין כיבוש".
ומה זה שני מיליון הפלסטינים שגרים שם?
"אלה אנשים שלא מוכנים לקחת את הגורל שלהם בידיהם. הציעו להם את כל ההצעות, והם השיבו באש".
הספר של דפנה
נחרצת מאוד, ארליך, אבל על הנייר הדברים נשמעים קיצוניים מכפי שהם נשמעים מפיה. היא רכת דיבור, נעימה, רהוטה. בתם של הסופרת מירה קדר והרב שמואל קדר, ארליך נולדה במבשרת, ובגיל 16 עברה עם משפחתה לעפרה. "רבין הוא השדכן שלי, ולכן עד היום יש לי אליו פינה חמה בלב", היא מחייכת. "כי בגלל הסכם אוסלו אמא שלי החליטה שאנחנו חייבים להיות חלק ממפעל ההתיישבות, ולכן עברנו לעפרה".
בבני עקיבא בעפרה, בכיתה י', הכירה את מי שיהפוך לימים לבעלה, ואחרי שנישאו עברו השניים ליישוב הצעיר עמונה, שם הקימו בית, שנהרס בפינוי הראשון ב־2006. למה עלו דווקא לשם? "רצינו קרוב להורים אבל לא קרוב מדי, ועמונה זה אחלה. מבחינתנו, זמביש (זאב חבר, מהאישים המובילים בקרב המתנחלים — ר"ש) אמר לנו: עמונה זה כמו עפרה. אם יפנו את עמונה יפנו גם את עפרה. והאמנתי לו. בפגישה עם ראש הממשלה אריאל שרון ב־2001 הוא דפק על השולחן, וקבע שאנחנו צריכים להתחיל לבנות בעמונה".
היא למדה באוניברסיטה פיזיקה ומחשבת ישראל, הפכה למורה ואז למחנכת, ובשנת השבתון הראשונה שלה הבינה שהיא רוצה בעצם להיות עיתונאית. להשפיע. התחילה ב"נקודה", עברה ל"מקור ראשון", התגלגלה ל"הצנועות והחסודות" בערוץ תכלת, ולפני כשלוש שנים נחתה ב"ידיעות". בין השאר ראיינה את “אמא טאליבן”, חשפה את מנהל “תלמוד תורה” שהורשע בפיגעה מינית בילדים, ופירסמה תחקירים על ההתעללות בילדים בקהילת “לב טהור” ועל השוחד בבית הדין הרבני בירושלים.
זהו יבול עיתונאי מרשים, שנוטה לפעמים להישכח לנוכח כתבות השכול והטורים של ארליך ובעיקר לנוכח הקשרים המיוחדים שיצרה עם משפחת מאיר בעקבות רצח דפנה ז"ל, שהובילו לפרסום רב־המכר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", המבוסס ברובו על טקסטים שכתבה מאיר במיילים, באתר "קולך" ובקבוצה האינטרנטית "המבייצות".
כתיבתה של מאיר – ששיקפה דמות מלאת חיים, לא שגרתית, פרובוקטיבית לעיתים – סחפה את ארליך, שנאלצה להתמודד בעקבות הספר עם ביקורת לפיה פירסמה בפומבי תכתובות אישיות שנועדו לעיניהן של מכותבות מסוימות בלבד. ארליך מודה ש"יש אנשים שנפגעו מהספר, ונעשו טעויות, למרות שכל מי שמוזכר בשמו עבר על החומרים ואישר. דפנה כתבה בצורה מאוד חופשית, אבל לא לפרסום בעיתון. והשאלה הייתה איך מפרסמים את זה נכון".
למה לפרסם בכלל? הספר לוקח תכתובות פרטיות, חלקן אישיות מאוד, והופך אותן לפומביות.
“גם אבא של אנה פרנק לקח יומן אישי סודי של ילדה מתבגרת עם כל השאלות המיניות שמטרידות אותה ופירסם אותו. המשפחה של דפנה רצתה בזה, וכשנכנסתי לתיבת המייל שלה הבנתי שמישהי כבר עשתה בשבילי את עבודת הכתיבה ושיש פה אוצר מדהים ומטורף. אני באמת חושבת שהספר הוא של דפנה. אני צימצמתי את עצמי מאוד. התמונה על הכריכה היא שלה, ביקשתי שהשם שלי יהיה בקטן למטה, והמשפחה מקבלת חצי מהתמלוגים".
לצורך הוצאת הספר דחתה ארליך את הוצאת הרומן הראשון שלה וצללה לתוך עולמה היצרי של מאיר. לעיתים נדמה שבדמותה של מאיר מצאה ארליך מעין מנטורית או אחות גדולה, משוחררת יותר. "למדתי ממנה דברים. על לדעת לריב. על לדעת לפרגן לעצמך. וגם על הנושא של מיניות ואיך לחקור אותה, ללמוד אותה. וצריך ללמוד".
ארליך נחשבת מרוחקת מברנז'ת עיתונאי הימין הדתי בישראל, מי שמככבים לרוב בפאנלים הטלוויזיוניים לסוגיהם. היא פרשה כמה פעמים מקבוצת הווטסאפ הפעילה "שובי נפשי", המכנסת את רובם, ובפעם האחרונה חוללה רעש קטן בביצה כשעזבה את הקבוצה בעקבות רומן לכאורה מחוץ לנישואים בכיכובם של שניים מהעיתונאים המוכרים ביותר במגזר. בדיון הסוער שהתפתח בקבוצה קבעה ארליך, כי העיתונאית שהייתה מעורבת ברומן "ניסתה לפגוע בתא משפחתי של גבר נשוי" ושמדובר בהטרדה מינית לא פחותה מזו שיכול לבצע גבר. היא חתמה ב"לא אוכל להיות חלק מהקבוצה הזו עד שהיא לא תפרוש מעשייה ציבורית. יש גבול לצביעות".
ארליך עזבה את הקבוצה בטריקת דלת, אבל העיתונאית ההיא לא פרשה, וארליך נתפסת כיום על ידי הקולגות במידה רבה כשמרנית ואפילו כצדקנית – בפרט כשהדברים מצטרפים לתחקיר שפירסמה על פרשת ניאוף ביישוב הר־ברכה. בעקבות התחקיר ההוא קבעה הסופרת יעל משאלי ש"ניאוף הוא לא סיבה לפרק משפחה", וארליך הגיבה בחריפות וקבעה כי מדובר ב"פוסט מזעזע שנותן לגיטימציה מבהילה לניאוף ולבגידות".
אני מציע לארליך שיש לה איזה עניין לא פתור שם. שייתכן שבמקום מסוים, ההרפתקה מחוץ לנישואים של העיתונאית הדתייה ההיא שנחשפה בקבוצת הווטסאפ מייצגת גם משהו מסעיר. "לא", ארליך הודפת. "אני חושבת שמיניות ואהבה הן דבר נפלא ועוצמתי – כשזה בתוך הבית".
היו לך חברים לפני בעלך?
"לא. ותחשוב כמה היה קשה לכתוב קטעים מיניים בספר שאני מפרסמת עכשיו. זה מביך לאללה, כי כולם יודעים שיש לגברת הזו התנסות מינית אחת ויחידה עם אדם אחד ויחיד".
וזה חסר לך?
"נראה לך? אני חושבת שאחד הדברים המסעירים במיניות זה הגילוי מחדש בכל פעם של דברים שלא ידעת. מבחינתי, בתהליכים שעברתי מינית מהילדה שהייתי בגיל 20 ועד המקום הבשל שאני נמצאת בו היום – ואגב, על הרבה מהם אני יכולה להגיד תודה גם לדפנה, בזכות הדיבור על זה בקבוצת 'המבייצות' – למדתי המון. השבוע אנחנו חוגגים 22 שנות זוגיות, וזה מדהים. זה עוד חי ובועט. מסכן בעלי, חשב שהוא מתחתן עם מישהי מסוימת, וכל הזמן היא משתנה לו".
ועדיין, פרשת מ"שובי נפשי" על רקע פרשת בגידה של מישהי אחרת.
"אני מסרבת להתייחס לפרשה הזו ספציפית. אני לא שופטת אנשים. אנשים עשו מאז תשובה. את ההתנהלות ב'שובי נפשי’ לא אהבתי כבר מהתחלה. יותר מידי זחיחות ברנז’אית. בן אדם עוזב קבוצת ווטסאפ. זה חוקי במדינת ישראל, לא? על מה הרעש? באופן כללי, אני חושבת שכולנו צריכים להציב לעצמנו גבולות בעניינים שבינו לבינה. אם עיתונאי יכתוב לי, 'יקירתי', הוא יקבל על הראש, כי אני יקירתו של מישהו אחר. ואנחנו צריכים לשמור על חיי הנישואים שלנו מכל משמר. אני שמרנית מהבחינה הזאת. כל אדם עלול ליפול; השאלות הן אם אתה הופך נפילה לאידיאולוגיה ואיפה אתה מציב את הגבולות שלך".
קראים עכשיו
"כמה מוכר, כמה זר" מגולל את סיפור אהבתם של אופק, חייל דתי תושב התנחלות בשומרון, ואסנת, בחורה מהעדה הקראית – שהקשר איתה מתברר כבעייתי עבור אופק ומשפחתו. עלילת המשנה עוקבת אחר סיפור התאהבותם של צעירה קראית אחרת ובחיר ליבה על רקע מלחמת העולם השנייה – והבחירות הקשות שיובילו את השניים להימלט לישראל, ואת הבחורה להפוך לסבתה של אסנת.
הספר הלא שגרתי הזה – בוודאי בכל הקשור לבחירת הנושא – מגולל שני סיפורי אהבה יפים, רגישים, יצריים וכתובים היטב. אבל מה פתאום קראים עכשיו? "לפני ארבע שנים ראיתי קטע בעיתון שדיבר על הקראים בשואה, והדמיון שלי נדלק, פשוט כתבתי מיד את כל תקציר העלילה", נזכרת ארליך. "מה שהיה לי מגניב בזה זה עניין הזר. כי אני הרבה פעמים מרגישה שאצלנו, בעולם התקשורת, המתנחל הוא עדיין האחר, הזר, השונה – ואני כאילו מתנחלת מחמד. בספר המתנחל הוא ה'רגיל' והזרה היא הקראית, והיא זו שהופכת להיות 'קראית מחמד' וצריכה להסביר מה זה. אני מזדהה עם מה שכתב עמנואל לוינס: האלוהות נגלית בעיניו של הזר שנמצא מולך".
אני מסתכל על ארליך ותוהה עד כמה אנחנו, בשלב זה, זרים. אני מנסה לברר אצלה אם תסכים, נניח, להתפנות מביתה שבעפרה בתמורה לסיום כולל של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ארליך לא תסכים. "מבחינתי, פתרון שכולל בתוכו טרנספר של אנשים – יהודים או ערבים – הוא לא פתרון. אני אומרת ששלום אמיתי זה שנחיה כאן בשכנות טובה, ואני מוכנה לתת לפלסטינים זכויות מלאות, כולל זכות בחירה, או לחשוב נניח על מבנה של פדרציה שמנהלת את כל השטח עם שתי כנסות – כנסת יהודית וכנסת ערבית – והערבים יצביעו לכנסת הערבית והיהודים ליהודית. אם יש שלום, למה לפנות? אני יכולה להמשיך לחיות שם, גם תחת שלטון פלסטיני", כמו שערבים יכולים לחיות בגליל".
תרצי לחיות תחת שלטון פלסטיני?
"כן, כן, כי אני אומרת: זה מבחן אמיתי לשלום, אם אני אוכל לחיות בשלום תחת שלטון פלסטיני".
את נפגשת עם פלסטינים?
"אני נמצאת בוועדת שכנות טובה ביישוב שתפקידה לחלק דבש לעובדים הפלסטינים ולנסות לחשוב איך יוצרים שלום מהשטח".
את מכירה פלסטינים שהם לא פועלים שלך?
"כן. בכל טיול שאנחנו מסתובבים בשטח, אנחנו מדברים עם הפלסטינים. ההבדל בין ימנים אמיתיים לשמאלנים אמיתיים זה ששמאלנים שונאים ערבים, וימנים לא. אני לא שונאת ערבים, אין לי בעיה איתם. אני רוצה שהם יחיו בשקט ובשלום ובזכויות מלאות".
מדינה דו־לאומית היא מקום שתרצי לחיות בו?
"יש את תוכנית הסיפוח. נתחיל בשטחי C ונמשיך הלאה. לי – בשונה מימנים אחרים – ברור שכל סיפוח מחייב מתן זכויות הצבעה מלאות לפלסטינים".
ותגיעי מהר מאוד למצב שאת לא בית לעם היהודי, אלא בית לשני עמים, ואת כבר לא רוב במדינה.
"אז תלד עוד ילדים".
את תלדי?
"אני עשיתי את שלי – עשיתי חמישה; אתה רק שניים".
אז את מציעה לתת זכויות הצבעה לשני מיליון פלסטינים ופשוט לעשות עוד ילדים?
"נדאג שתהיה כאן גם עלייה, ואגב, כבר עכשיו אנחנו עושים יותר ילדים והם עושים פחות, בעיקר כי החרדים הולכים והופכים אצלנו לרוב".
אז בתסריט שאת מציעה – שבו ניתן להם זכות בחירה ונעשה יותר ילדים ונחיה על מאזן דמוגרפי שברירי – אנחנו בעצם מדינת הלכה. מתאים לך?
"לכן אני מתחננת בפניך: תלד כמה ילדים. כי מדינת הלכה מפחידה אותי".
את באמת חושבת שהחיים שלך יהיו יותר טובים במדינה דו־לאומית ושזה עדיף על פני להתפצל לשתי מדינות?
"פתרון שתי המדינות הוא בדיחה. הוא לא קיים, לא רלוונטי. מי ממשיך לאחוז במנטרה ההזויה הזו?"
לא, כי פתרון הפדרציה שלך בכלל לא הזוי. את מחזיקה בו כי את יודעת שהוא לא ישים.
"הסיפוח יכול לקרות".
אגב, לנוכח החשש המשותף לשנינו ממדינת הלכה, עד כמה ההדתה בבתי הספר מטרידה אותך?
"אני לא חושבת שזה קורה. זה קשקוש. אתה בן אדם פתוח? פלורליסטי? אז ממה אתה מפחד?"
אני רואה כאן מאבק על דמותה הנוכחית והעתידית של מדינת ישראל.
"זה מחזיר אותנו לאותה נקודה. אתה יודע מה הדרך היחידה לנצח? ללדת עוד ילדים".
די עם זה כבר, זה לא מוציא אותך טוב.
"למה לא? אם יש פה מאבק תרבותי על איך שמדינת ישראל תיראה, למה הרוב החילוני יושב ומקטר ונלחם בהדתה, במקום שתשקיע את כל האנרגיות האלה בעוד קצת אהבה עם אשתך ושיהיו לך כוחות לעוד ילד? זה מה שבסופו של דבר ישפיע. תשמע, אני רוצה שיהיו חילונים במדינת ישראל. אני רוצה את זה בצורה נואשת. בבקשה, אל תהיו מין נכחד".
זה יעזור אם לא תכחידו את החילוניות של ילדינו כבר בבית הספר.
"אנחנו יודעים שילדים היום לא יודעים איך נראה דף גמרא. אם אתה בן אדם פלורליסטי, אתה לא צריך לפחד שילדיך ייפגשו עם זה. אתם מתנהגים כמו עדר של פחדנים שלא מוכנים להיחשף לתרבות".
למה אני צריך שבספרי הגיאוגרפיה והחשבון של הבן שלי יופיע הר הבית?
"למה זה מפריע לך?"
כי זה לא קשור. כי זו אינדוקטרינציה דתית.
"אם כבר מדברים על הר הבית, אותי יותר מטריד שתחת מדינת ישראל יש מקום אחד בעולם שליהודים אסור להתפלל בו".
טוב, נעצור פה. הדיון הזה הרי מעגלי, הצדק המוחלט אינו נמצא באף צד והפערים גדולים. אני מסתכל על ארליך; מטפחת הראש שלה – שאותה הורידה בעבר – חזרה בשנים האחרונות. כשאני שואל, ארליך מספרת לי על אחת התקופות הקשות בחייה: "זו הייתה התקופה של חטיפת שלושת הנערים, והבן שלי, שהיה אמור להתחיל כיתה ט' ורצינו שילמד בתיכון רגיל, בחר ללכת לישיבה שהם למדו בה. הפחדים שלי הגיעו לרמות מטורפות. בעלי שירת בעזה, ואני חליתי בדלקת ריאות והייתי בבית עם שני תינוקות קטנים, ומתוך הקושי הזה התחלתי לדבר איתו" – וארליך מצביעה השמיימה. "כילדה הייתי מתפללת הרבה, אבל זה הלך וירד. וב'צוק איתן' יצאתי מהאדישות, ושם התחילה לצמוח תפילה, וחזר בי הרצון, לא מהמקום של הצניעות אלא מהמקום של יראת שמיים, שיהיה עליי איזשהו סימן של יראת שמיים. היה גם משהו בשלוש האמהות, שהיו כל כך יפות עם כיסוי הראש, זה היה מטורף. הסתכלתי על רחלי שפרכר פרנקל ואמרתי: וואו, היא מהממת עם כיסוי ראש! כשראיתי אותה אומרת קדיש עם הכיסוי הזה, זה גמר אותי".
מאז מקפידה ארליך להישאר איתו ביחסים סדירים. "אני משתדלת להתפלל על בסיס יומי, לפעמים בדרך באוטו כי לא תמיד אני מספיקה, או לפחות לדבר איתו".
האמת, גם אני. נותר רק לקוות שהוא לא יוצא מבולבל מהשיחות עם שנינו, כי אנחנו מבקשים, כנראה, בקשות די סותרות. לפחות אלוהינו נשאר, בינתיים, אחד. •
"מבחינתי, פתרון שכולל טרנספר של אנשים - יהודים או ערבים - הוא לא פתרון. שלום אמיתי זה שנחיה כאן בשכנות טובה, ואני מוכנה לתת לפלסטינים זכויות מלאות, כולל זכות בחירה, או לחשוב נניח על מבנה של פדרציה עם כנסת יהודית וכנסת ערבית. אם יש שלום, אני יכולה להמשיך לחיות שם, גם תחת שלטון פלסטיני"
"כשהבן שלי נולד חשבתי שאני מולידה אותו לשלום כמו כל אמא שמאלנית, וכשהיה בן שלושה שבועות פרצה האינתיפאדה השנייה — ואני הבנתי, וזה צר לי ועצוב, כי לא לשלום הוא נולד. זה המצב, זאת המציאות, ואנחנו — לא משנה איפה — נחיה על חרבנו כאן, לא יעזור כלום"
"אחד הדברים המסעירים במיניות זה הגילוי מחדש כל פעם של דברים שלא ידעת. מהתהליכים שעברתי מינית, מהילדה שהייתי בגיל 20 ועד המקום הבשל שאני נמצאת בו היום – למדתי המון. השבוע אנחנו חוגגים 22 שנות זוגיות, וזה מדהים. זה עוד חי ובועט. מסכן בעלי, חשב שהוא מתחתן עם מישהי מסוימת, וכל הזמן היא משתנה לו"
"לבוא להתנחלות ולשאול את הקורבן למה אתה שם, זה כמו לשאול נאנסת אם היא אשמה באונס שלה. אתה גר בישראל? אז גם אתה חסר אחריות הורית. מי שחי בבריטניה יכול לחשוב עליך – שחי במדינת ישראל המסוכנת – בדיוק אותו דבר. לשאול נפגעי טרור על אחריותם זה לא לגיטימי בעיניי"
