לפני קצת יותר מחצי שנה סערה המדינה בעקבות חשיפת הדרת הזמרות מהפלייליסט הגלגלצי. אחת מהשאלות שעלו הייתה כיצד ייתכן שדיקלה היא הזמרת היחידה שזכתה להיכלל בין 20 האמנים המושמעים בתחנה האהובה במדינה. את מקומה ברשימה ההיא דיקלה הרוויחה ביושר, אבל מה שנעלם מעיני חלק מהתוקפים היא העובדה שכמה מהזמרות היותר פופולריות בישראל שמרו משום מה על שתיקה רועמת בשנים האחרונות. אחת מהן היא ריטה.
תשע השנים שחלפו מאלבום האולפן האחרון שלה "רמזים" (שזיכה אותה גם בתואר "זמרת השנה"), ועד ל"ניסים שקופים" החדש, הן כמעט נצח במושגי פופ. בדרך היא אמנם חברה לכנסיית השכל בלהיט המצוין "די לכאב" והרחיבה את שיתוף הפעולה איתם באלבום הפרסי המרענן "השמחות שלנו" שהצליח גם באיראן, אבל להיט עברי חדש של ריטה לא קיבלנו כבר שנים.
עכשיו, יותר מ־30 שנה אחרי שהשיקה את הקריירה שלה, היא מבקשת לכבוש את מקומה מחדש. יש ב"ניסים שקופים" הרבה רגעים שיחזירו את הקהל הישן שלה הביתה. הקול נותר מצוין והבחירה בהגשה ממותנת שהחלה באלבום הקודם, ממשיכה לעשות לה רק טוב. זהו האלבום הכי אינטימי בדיסקוגרפיה של ריטה, והחיבור המחודש עם הטקסטים של צרויה להב ("מזמן", "התחלת בוקר" ו"לא מוותרת" שנכתב עם ריטה), מוסיף עוד כמה רגעים נפלאים לרפרטואר המוכר שלה. על אף העיסוק הממושך באהבה, ריטה ויתר הכותבים שסביבה (אחת מהן היא בתה, משי קלינשטיין), מדלגים לרוב מעל מלכודות הקיטש שבעבר ריטה נהנתה להשתכשך בהן. כשאלו מוצמדים ללחנים טובים כמו למשל בשיר הנושא שזוכה לכינור ערבי יפה, די קשה לסרב להם. באורך פלא, למרות שעל כמעט כל שיר פה חתום מפיק מוזיקלי אחר, האלבום שומר על קו אחיד ונעים ומשכנע ברובו.
אלא שיש גם מחיר למינימליזם ולהתכנסות שעוטפים את ריטה של 2017. "ניסים שקופים" הוא אלבום טוב שצפוי לקסום לרבים מאלו שמחכים לריטה כבר תשע שנים, אבל השמרנות המלווה אותו תקשה עליה לאסוף קהל חדש או לכבוש מחדש את מקומה הראוי בפלייליסט.
