כשטל מוסרי נכנס לטקס האשכבה של חברו הטוב, אמיר פרישר־גוטמן, בתיאטרון הבימה — הוא התפרק לגורמים. "נכנסתי לאולם, אני שומע שיר של הפט שופ בויז מתנגן ברקע, כשרק כמה שבועות קודם הייתי עם אמיר יחד בהופעה שלהם בפארק הירקון ונשברתי. בקיץ הזה הלכנו להופעות ביחד, היינו גם בבריטני ספירס ובחיים לא ראיתי אותו מאושר ככה. מבחינתו של אמיר, בריטני ספירס הגיעה לכבודו. מאז שהוא חזר לחיים הוא הרגיש שהכל היה לכבודו. הוא פשוט חגג את החיים. ואז אתה נכנס לאולם, רואה הארון מונח על הבמה, התמונה של אמיר היפה ממול וברקע הפט שופ בויז. פשוט לא עמדתי בזה. אני חושב שבחיים לא בכיתי ככה".

ואז הייתה ההלוויה.

"בהלוויה כבר הייתי באפיסת כוחות. זה היה היום הכי מסיוט בחיים שלי. כששירי מימון שרה נשברתי, וכשינאי דיבר, לא הצלחתי להכיל את כל העצב הזה. אני מאוד מתגעגע אליו. יש לי מעט מאוד חברים במקצוע הזה, אבל עם אמיר זאת הייתה התאהבות אמיתית. מצאתי בו, מעבר לכישרון, חבר נפש. אמיר ואני דיברנו על הכל. הוא דיבר איתי לפני היציאה מהארון וגם לפני החתונה עם ינאי ובמסע להביא את רוי, ואני סיפרתי לו על החיים הפרטיים שלי. סיפרנו אחד לשני את הדברים הכי אינטימיים. אני מת לספר לו שאני עכשיו בתיאטרון הבימה בחזרות להצגה. הוא כל הזמן אמר לי, 'נו, מתי אתה חוזר לתיאטרון?', ואין לי למי לספר את זה עכשיו".

מוסרי היה אמור להגיע גם למסיבה שערך פרישר־גוטמן על חוף הים, אבל בגלל לוח הזמנים הצפוף שלו (ראו מסגרת) לא הצליח להגיע. ההודעה על הטביעה של אמיר תפסה אותו כשהיה בדרך לשדה התעופה באילת, אחרי עוד הופעה, אבל מוסרי היה בטוח שאמיר שוב ינצח את המוות. בדיוק כמו שניצח אותו כשאובחן בטעות כחולה סרטן. "כשעליתי על הטיסה לתל־אביב ידעתי שהדופק שלו חזר", הוא מספר, ועדיין הכאב ניכר בקולו. "הייתי בטוח שאמיר יחזור אלינו, כמו פעם. כבר עברנו דברים דומים, כשהוא היה מאושפז באיכילוב. קיבלתי ממנו טלפון, 'בוא להיפרד, המצב לא משהו', וראיתי אותו קירח ונפוח מהטיפולים. לא היו שם הרבה מילים. היו שם הרבה דמעות, וגם צחוקים".

אתה מצטער שלא היית במסיבה על החוף?

"אני מצטער כי בסוף זאת הייתה הפרידה מאמיר. החברים שהיו שם אומרים לי שניצלתי שלא הייתי שם, כי הם בטראומה מאוד גדולה, הם הרי ראו אותו טובע, אבל אני בכל זאת מצטער. עד עכשיו אני מופיע עם השירים שהוא כתב לי ומקדיש לו אותם. את הקהל לא צריך לעניין שקשה לי. רק פעם אחת התפרקתי על הבמה. זה היה לפני ההלוויה, כשאמיר עדיין היה מורדם ומונשם. שרתי בהופעה את 'אס־או־אס', שהוא כתב לי לפסטיגל, שיר שאומר, בין השאר — 'תקרא לי אס־או־אס אני כאן לצידך, אתה לא לבד, אל תפחד'. תקרא את המילים ותצטמרר".

חי בשלום עם הבדיחות

אנחנו נפגשים בקפה ליד תיאטרון הבימה בתל־אביב, שם מוסרי נמצא עכשיו בחזרות להצגה "סימני דרך" שבמרכזה סיפור חייה של נעמי שמר. חצי שעה קודם הוא נחת מעוד הופעה באילת. התרמיל עם הבגדים, כלי הרחצה, הגלויות לחתימה והמחזות — עליו. חולצה הוא החליף בשירותי בית הקפה. "אתה רואה, כל הבית שלי עליי. אני כמו צב", הוא אומר. "מחליף בגדים בשירותים בתחנות דלק או בקניונים. יש לי סדר יום פסיכי, שכולל חזרות בהבימה, צילומים לשתי סדרות ילדים, סרט שיוצא עכשיו ('מבצע ביצה'), ואני גם מופיע מבוקר עד ערב על כל במה אפשרית — ים המלח, אילת, מטולה, קריית־שמונה, נתניה, חדרה. אני יודע שזה מטורף, אבל אני פשוט לא מסוגל לנוח".

נשבר בטקס האשכבה של אמיר פרישר־גוטמן

וזה לא מתיש?

"אי־אפשר להיות בקריירה מאוד ארוכה בלי לעבוד מאוד קשה. נהג המונית שהסיע אותי היום בחמש ורבע בבוקר לשדה התעופה באילת, אמר לי, 'וואלה, חשבתי שכוכבים לא מתעוררים כל כך מוקדם'. אמרתי לו, 'אתה לא יכול להצליח בלי להתעורר בשעה כזאת'".

קרוב לעשרים שנה שמוסרי, 41, הוא כוכב ילדים. בשנים הראשונות הוא עדיין שיחק בהצלחה בתיאטראות הרפרטוארים לצד ההופעות בערוץ הילדים, אבל כבר 12 שנים שהקריירה שלו מתמקדת בעיקר בעולם הילדים. בניגוד להרבה אחרים, הוא שלם עם הבחירה שלו, ואפשר להאמין לו. כשלבית הקפה נכנסים שני זאטוטים צמודי סבתא ולוטשים בו עיניים פעורות, מוסרי מוציא מהתרמיל גלויות עם התמונה שלו, מקדיש להם אותן, ומקנח בסלפי.

"אני לא מופיע לילדים בשביל להתפרסם, לעשות כסף או בדרך למשהו אחר", הוא אומר. "אני מופיע במקומות שהשחקנים הכי גדולים במדינה לא היו מצליחים לצלוח אותם. זה האתגר. להופיע היום לילדים על במות יוקרתיות, זה החלק הקל. בשנתיים האחרונות אני הכי נהנה מזה כי איכשהו אני מאוד שלם עם הבחירות שלי".

לא תמיד היית שלם עם הבחירה הזאת?

"ברור. כשאתה הולך לעולם הילדים, אתה מוותר על תפקידים מסוימים. לקחתי בחשבון שאהיה מתויג כאמן לילדים. ברור שהרבה יותר מגניב לשחק בהבימה או בקאמרי או בסדרה עם יהודה לוי, אבל בסוף הבחירות שלי הגיעו מהקישקע, מהבטן, בכלל לא מהשכל".

בטח שאלו אותך אלפי פעמים עד מתי תופיע לילדים.

"ברור. היום כבר פחות. אני רואה בהופעות לילדים ערך עליון, ואני אשמח שלעולם הזה יבואו עוד אנשים כמוני. יש ערך עליון בלהופיע לילדים לא פחות מאשר לעשות המלט בתיאטרון. נכון, אני זוכה קצת לבדיחות בתוכניות בידור או אצל סטנדאפיסטים בגלל זה, אבל אני חי עם זה בשלום. אני גם לא קורא טוקבקים. זה רק רעשי לוואי, אני יודע בדיוק מה הקהל שלי חושב עליי. אני מתרגש מהופעה לילדים בדיוק כמו ששלמה ארצי מתרגש לקראת הופעה בקיסריה".

מה דעתך על מנחי וכוכבי הילדים של היום?

"יש ראויים ויש ראויים פחות, שבמקרה נקלעו למשבצת הזאת ולא מכבדים אותה. יש כוכבי ילדים שלא אוהבים את מה שהם עושים. אני מאוד אוהב את דניאל מורשת, דניאל ליטמן ותובל שפיר. כשדניאל מורשת יצא מהארון, כתבתי לו שאני גאה בו".

גיחה לעולם המבוגרים

מוסרי נשוי לנועם, ואבא לשלושה — ליבי, 9, דריה, 5, וים בן התשעה חודשים. "אחרי כל מה שסיפרתי לך על סדר היום המשוגע שלי בקיץ הזה, הקיץ של אשתי יותר אינטנסיבי משלי", הוא אומר. "נועם היא אמא במשרה מלאה. כמו שאני שלם עם זה שאני כוכב ילדים, נועם גאה בזה שהיא אמא. אין תפקיד יותר מאתגר וגדול מאשר להיות אמא".

ואם מוסרי רוצה לבלות קצת זמן איכות עם המשפחה הוא יכול לקחת אותם לסרט הילדים "מבצע ביצה" של אלון גור־אריה בו הוא משחק. מפתיע, אבל הסרט, שבו מוסרי משחק לצד ירון ברלד, שלומי קוריאט, יהורם גאון, דנה סמו וחיים אוסדון, הוא הסרט הראשון שלו. המשימה שעומדת במרכז קומדיית ההרפתקאות הזאת לכל המשפחה, היא להעביר ביצת נשרים נדירה מהספארי ברמת־גן לשמורת גמלא. הכל משתבש כששני נוכלים מחליטים לגנוב את הביצה ולהוסיף אותה למנה שלהם בתוכנית בישול. במרדף הפרוע אחריהם משתתף מוסרי בתפקיד השוטר השלומיאל. "תמיד נותנים לי את התפקידים הרציניים והרגשניים", הוא אומר, "אבל אלון גור־אריה הוא הראשון שחושב שאני גם קומיקאי טוב. הלכתי לפרמיירה של הסרט עם הבן שלי ליבי והוא התגלגל מצחוק. אתה יודע מה זה לראות את הבן שלך מתגלגל מצחוק ממשהו שעשית?!".

עם ירון ברלד ושלומי קוריאט בסרט "מבצע ביצה"

בסרט שצולם לפני יותר משנה, ברלד עדיין פלוס כמה עשרות קילו. היום הוא נראה אחרת לגמרי.

"ברלד התחיל את הדיאטה ביום הראשון של הצילומים. הוא אכל על הסט רק עגבניות ומלפפונים, ואני מודה שהייתי בטוח שהוא לא יחזיק מעמד ובסוף יטרוף איזה סטייק טוב. שמן או רזה הוא עדיין קורע אותי מצחוק".

החזרה לתיאטרון הרפרטוארי משמחת מאוד את מוסרי. "חתמתי על חוזה קיבוצי, אני חלק משחקני הבימה. אין לי חוזה של טאלנט. המטרה היא להיכנס חזרה לעולם התיאטרון ולשחק אצל עוד מחזאים ואצל עוד במאים. זה מה שמשה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה — י"ב) אמר לי".

המחזה, שכתבו גיורא יהלום ואורן יעקובי ומביים קפטן, מבוסס על סיפור חייה של נעמי שמר, אחת הדמויות הנערצות ביותר על מוסרי. "כשקפטן הציע לי את התפקיד, הוא לא ידע עד כמה זה מרגש אותי", הוא מספר. "פעם אחת בכל חיי הברזתי משידור חי בערוץ הילדים. שעה לפני השידור הודעתי שאני לא מגיע כי נעמי שמר נפטרה ואני חייב להיות בהלוויה שלה. לקחתי את האוטו ובכיתי כל הדרך. ולא הייתה לי היכרות איתה. נסעתי לשם בתחושת אמוק שאני חייב להיות בהלוויה".

המעבר להבימה, הוא בטוח, לא יבוא על חשבון עולם הילדים. "אני רוצה להמשיך עם שני הדברים, ולהיות מאושר, ולהמשיך כל הזמן להפתיע את עצמי. לעשות את מה שאני אוהב בלי להתחשב במה שאומרים". •