את המנגינה הזאת

לקראת טקס יום הזיכרון האחרון אמרה ר' שבמקום הדברים שנאמרים כל שנה, אולי מוטב שנקרא שירים. רק שירים. שירים עצובים ושירים שמחים. כלומר, לא ממש שמחים, "אבל כאלה ששזורה בהם", כמו שהיא ניסחה את זה, "נימה של אופטימיות".

הסבתא, פרניה גולדהר ז"ל. הניצחון שלה

בוועדה, שכל שנה מתכנסת מחדש, לא ממש אהבו את הרעיון. אחד החברים אמר ש"חשוב לשלב גם פרוזה" - בזו המילה - "וגם קטעים אישיים. סיפורים שאנשים יכולים להתחבר אליהם, כי לא כל אחד מחובר לאבל", ואחר כך הוסיף: "תודה לאל". וכך סוכמה הפגישה: יהיו שירים שיקראו, ויהיו שירים שישירו, ושני קטעי פרוזה, לא יותר, ובסוף הטקס המקהלה תשיר "את המנגינה הזאת". "כי את המנגינה הזאת", אמרה ר', "אי־אפשר להפסיק".

"את המנגינה הזאת אי־אפשר להפסיק", אמר האלוף בני פלד, מי שהיה מפקד חיל האוויר, באירוע שנערך בבסיס החיל ברמת דוד עם שובם של הטייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת יום הכיפורים. זה היה ב־6 ביוני 1974. "מוכרחים להמשיך לנגן", הוא אמר, והמילים הפכו לשיר. עודד פלדמן כתב, יאיר רוזנבלום הלחין, להקת חיל האוויר ביצעה, והשיר נעשה שיר של ימי זיכרון ושל בתי עלמין ונשאר לעמוד באוויר גם אחרי שהורדו הארונות וכוסו בעפר, כי את המנגינה הזאת אי־אפשר להפסיק.

וכך עובר המקל - או, אם רוצים, הלפיד - מיד ליד, מדור לדור.

האם הכירה את השיר הזה פרניה גולדהר, שניצלה מידי הנאצים? גולדהר היא הסבתא של דוד, דודי זהר, שנהרג בתאונת המסוק השבוע, ורק שבעה חודשים לפני שנפל מהשמיים, היא צולמה מנופפת ביד מגוידת, עם המספר הכחול מאושוויץ, למסוק של הנכד כשזה עבר מעל ביתה שביקנעם, ולא הייתה סבתא גאה ממנה, ונרגשת. "זה הניצחון שלה", אמר אז בנה, אלי גולדהר.

דודי זהר, רס"ן דודי זהר, נולד וגדל בחיפה. הוא למד בבית הספר הריאלי, התגייס לחיל האוויר, וכשסיים את קורס הטיס הוצב בטייסת האפאצ'ים שבמצפה רמון, טייסת "מגע הקסם". הוא היה חברו הטוב של תומר גוטרמן, שלפני 14 שנים נהרג גם הוא בטיסת אימונים. "לא התרגלתי לעובדה שאינך", ספד לו, "ולא אתרגל". לבנו הצעיר קרא בשמו, תומר. כי "לתוך ההספדים/ על הימים שהיו ואינם/ התגנב מת אמיתי", כתב יהודה עמיחי. מת אחד שהוא לא רק שם: שיש לו פנים, והיו לו חיים, ויש מי שמתגעגע אליו כל יום, לפעמים כל יום וכל היום, גם אחרי שנראה כאילו החיים חזרו למסלולם.

וב"מגע הקסם", טייסת האפאצ'ים, במקום שבו לא נגע הקסם, חנך דודי זהר את א', אחיינו של תומר גוטרמן, שהיה בן שמונה כשהדוד נהרג, שהלך כמותו ובעקבותיו לקורס טיס והגיע לטייסת האפאצ'ים ועלה עם זהר לאותה טיסת אימונים שבה כשל טכני הביא למותו של דודי ולפציעתו הקשה של א'.

• • •

במלחמת לבנון השנייה, שבוע וקצת אחרי התנגשות שני מסוקי האפאצ'י שבה נהרג הטייס רן כוכבא ונפצעו שלושה טייסים, נסעתי לשם. זה היה בעיצומה של המלחמה, בעיצומו של הקיץ הרע ההוא. "חום כבד, מדברי, מונח על הבסיס ברמון", כתבתי אז, "שנראה כמו כתם ירוק בתוך הנוף הצהוב־אפור של הר הנגב".

על משטחי האספלט עמדו המסוקים, מפלצות מתכת צבועות בצבעי הסוואה חומים־ירוקים. הראשונים שהגיעו לישראל, בראשית שנות ה־90, היו שחורים כפחם, רק שהפרקטיקה ניצחה, והלך ההדר ההוליוודי. אז, כמו עתה, חקירת האירוע עדיין לא הסתיימה, וכולם חיכו שהטייס שהיה במסוק עם כוכבא ונפצע קשה יתאושש ויוכל לספר מה בדיוק קרה שם.

"תאונה כזו יכולה לרסק טייסת", אמר סא"ל ג', שהיה מפקד הטייסת. "זו טייסת קטנה, כולם מכירים את כולם באופן מאוד אינטימי לאורך שנים, וזה אובדן שלא קל להשלים איתו". הם הפסיקו את הטיסות, עצרו להתאבל עם המשפחה וחזרו לאוויר. "תאונה כזו, לו הייתה מתרחשת במהלך אימון, הייתה מביאה לעצירת כל הפעילות. בזמן לחימה עוצרים לרגע, בודקים מה שצריך לבדוק, נותנים לחוקרים להמשיך לעבוד וממשיכים לעשות את מה שמוטל עלינו".

ורק לא אמר שאת המנגינה הזאת אי־אפשר להפסיק, כי אולי היה צעיר מכדי לזכור את הימים שבהם נכתב השיר, ואולי כי לא מצא לנכון לצטט מתוכו ברגע שכזה. ואולי כשג' אמר מה שאמר, דודי זהר חלף על פנינו בסרבל הטיסה הירוק.

ועכשיו יושבת סבתא רבקה גוטרמן, אמו של רס"ן תומר גוטרמן, שדודי קרא בשמו לבנו הצעיר, ליד מיטת הנכד, סגן א', ששוכב בטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, והרופאים אומרים לה דברים מנחמים. והיא אומרת שתומר היה טייס משכמו ומעלה, שעלה לטיסת אימונים ולא חזר.

"משכמו ומעלה", כמו בשיר שכתב משה בן־שאול לפני למעלה מיובל שנים, ונדמה כאילו נכתב אתמול: "תרועת החצוצרות/ החצוצרות הצהובות/ אור כבה/ מי ישמור על מאור עינינו/ הוא היה גבוה משכמו, למעלה משכמנו/ החצוצרות הצהובות/ אד מן המישור/ צונח על עינינו/ הוא היה גבוה משכמו, למעלה משכמנו/ החצוצרות הצהובות/ הוא לא יחזור להיות בינינו".

וכך, עוד מעט 70 שנה, מעגל הדמים חוזר ומכה כאן, והמוות דופק על דלתות הבתים, וכאב מתחבר לכאב, וצער הולך לצער, ובכי אל בכי, עד שהחזנים בכל בתי הקברות שרים "אל מלא רחמים", וכבר אי־אפשר לדעת על מי אנחנו בוכים. כי בארץ הזו לא נגמרים המתים, ולא נגמרים הבוכים עליהם, וחיים שזורים במוות, ומוות שזור בחיים, כאילו שאת המנגינה הזאת באמת אי־אפשר להפסיק.