את יום הולדתה ה־30 החליטה מיטל שטיינר לחגוג על טרקטורון מעופף. הבילוי הפך לסיוט כשהיא צנחה מגובה רב, נחבטה בעוצמה בקרקע, השתתקה - ואז חזרה ללכת.
"אסון או נס?" אני שואלת אותה.
"אני עדיין עסוקה בתהליך השיקום המורכב שלי, שעוד יימשך זמן רב, כך שאני עוד לא בראש של הגדרות. אבל בשלוף, אני שמה ידיי על שתיהן: אסון שנגמר בנס", עונה שטיינר.
הכל התחיל בפסח השנה, טרום יום ההולדת של שטיינר, עובדת סוציאלית, נשואה ואם לתינוק בן עשרה חודשים, שהייתה עדיין בחופשת לידה מהחברה להשמת כוח אדם שבה היא מועסקת. "יום ההולדת הזה היה צומת מפתח חשוב ומאוד משמעותי בחיים שלי", היא מתארת. "הייתי אחרי לידה ראשונה, אחרי השתלת כליה מוצלחת שאמא שלי עברה לאחר שנים קשות של סבל, וצירוף המקרים הזה הביא אותי להחלטה לצאת מעצמי ומהקופסה שבה חייתי. לכן שאפתי לחגוג אחרת, במשהו שיש בו לא רק חגיגיות, אלא גם טעם ומשמעות. ההחלטה הראשונית הגורפת שלי הייתה להתגבר על סט של פחדים, חרדות והימנעויות, אבל החלטתי שאם כבר, אז אשדרג את עצמי להתמודדות עם הפחד הכי מתסכל שלי - פחד מגבהים".
מאז ומתמיד היא זוכרת את עצמה כמי שגובה איים על שלומה הנפשי. "בחיים לא עליתי על מתקנים בלונה פארק. לא טיפסתי על סולם, אפילו לא על המדרגה התחתונה שלו. כשעליתי לקומה גבוהה לא העזתי להסתכל למטה. מטיסות פחדתי פחד מוות. זה היה סיוט בשבילי. אז אמרתי לעצמי: 'מיטל, הנה הזדמנות לנצח את עצמך'. מי בכלל תיאר לעצמו שבשבריר של שנייה החיים היו יכולים לנצח אותי, או למעשה להפסיד אותי, ואני אותם", היא אומרת.
כשבעלה שמע על שאיפתה, הוא נזכר בדוד שלו, מדריך תעופה מוסמך על טרקטורון מעופף, והחליט להפתיע אותה. "בעלי היקר הפך את יום ההולדת שלי לחינגה מתמשכת, שכללה כמה חוויות - כשאת הטרקטורון הוא משאיר לסוף. וכך, בערב החג השני של פסח, הוא מעיר אותי לפני ארבע בבוקר, שולף את התינוק מהמיטה שלו ואומר לי: 'מיטל, נוסעים', וכל מה שהוא מוכן לגלות זה שבסוף היום צפוי לנו מפגש עם חברים שלנו", היא משחזרת.
כשהמכונית התקרבה לשדות קיבוץ רוחמה, ביקש ממנה בעלה שתכסה את עיניה. "עוד לפני שהסרתי את הצעיף מהפנים שלי כבר שמעתי את רעש המנוע של הבבקאי - הטרקטורון המעופף. בעלי פתח לי פתח מילוט ואמר לי שאני לא חייבת, אבל הייתי כל כך גאה בהחלטה האמיצה שלקחתי על עצמי ששום פחד כבר לא יכול היה לעצור אותי", היא מתארת את הדקות שקדמו לאירוע ששינה לתמיד את חייה.
התינוק נלקח על ידי אביו, ושטיינר התכוננה למפגן הניצחון הפרטי שלה. היא התלבשה בהתאם וטיפסה למושב האחורי של הכלי, כשמלפנים נוהג בו הדוד, המדריך המוסמך. הוא חגר אותה ברתמות, ייצב וקיבע את תנוחת הישיבה שלה, ובתוך שניות הבבקאי תפס תאוצה ועלה לאוויר. אלא שדקות ספורות אחר כך, כשהוא כ־20 מטר מעל הקרקע, הכלי צנח בשדה והתרסק. "לא איבדתי לרגע את ההכרה", היא מספרת. "אני זוכרת בבירור את עוצמת הנפילה, שמאז מלווה אותי כסיוט חוזר. אני זוכרת את החבטה שחטפתי במפגש הראשון עם האדמה, את הבכי של התינוק שלי ששמעתי מרחוק, ושתוך זמן לא ארוך כבר הגיעו אלינו שתי ניידות של מד"א".
אחרי שעברה קיבוע בשטח, היא הועברה למרכז הרפואי סורוקה. "כל הדרך הפרמדיק דיבר איתי בניסיון לשמור על ההכרה שלי. הוא חשש שאשקע. טופלתי במשככי כאב אבל הם לא באמת עזרו לי", היא משחזרת. מהאמבולנס נלקחה האלונקה שלה לחדר המיון. אחרי שעברה סדרת הדמיות וצילומים, היא הובהלה לניתוח חירום שנמשך יותר משש שעות. "הרופאים איבחנו שאחת מחוליות עמוד השדרה התרסקה וחוליות נוספות נסדקו ונשברו. בניתוח קיבעו אותן. איך שהתעוררתי מההרדמה, הדבר הראשון שביקשו ממני הרופאים היה להזיז את הבהונות, זה היה נורא מפחיד כי לא הרגשתי בכלל את הרגליים וחששתי שהן השתתקו", סיפרה.
אחרי תקופת אשפוז, בדיוק ביום הולדתה ה־30, כשהיא בכיסא גלגלים, הועברה שטיינר למרכז הרפואי־שיקומי "רעות" בתל־אביב. "היא התקבלה אצלנו כשהיא משותקת בשתי רגליה וירודה מאוד מבחינה פיזיולוגית, כך שעלה הצורך הראשוני לאזן ולייצב אותה כדי לחזק את הגוף לקראת אתגר השיקום שצפוי לו", מתארת ד"ר דיאנה גולדין, רופאת השיקום הראשית במחלקת השיקום שאליה הועברה שטיינר.
יום אחד בלבד אחרי שהתקבלה ב"רעות" היא הועברה לאיכילוב, שם נמצא שרמות הנתרן בגופה צנחו ברמה מסכנת חיים והיא הוכנסה ליחידה לטיפול נמרץ. "כשמיטל חזרה אלינו מהאשפוז, העשרנו את התזונה שלה וחיברנו לה עירוי נוזלים, תהליך הבראה שנמשך כשבועיים", מתארת הרופאה. אחרי שגופה פחות או יותר התאזן היא נמצאה כשירה לשיתוף הפעולה שדורש השיקום. "על פי תוכנית השיקום שנתפרה אישית למידותיה, נקבע שכשנראה ניצנים של שיפור פיזי ומוטורי, כל שיפורון חדש, קטן ככל שיהיה, נעלה את רף האתגר גבוה יותר", מסבירה ד"ר גולדין.
בפועל זה היה מורכב יותר. "הגעתי לרעות כשאני סמרטוט. פשוט הרימו אותי על הרגליים, ובכל בוקר לא ידעתי איך אעבור את היום שמצפה לי. כל הישג הכי קטן, כל טווח תנועה שהתרחב, זכה למלוא העידוד של כלל הצוות המטפל - ואין מילים כמה זה מעודד ומרגש. הם שמחו איתי על כל מיני־ניצחון ובכו איתי ברגעי השבירה שלי", מספרת שטיינר.
בהדרגה, תוך תרגול פיזיותרפי, ריפוי בעיסוק, תעסוקה טיפולית ותרגול במכשור חדשני, היא עברה מכיסא הגלגלים לקביים. "את הצעדים הראשונים שלה", מתארת ד"ר גולדין, "היא עשתה עם ליווי. רק כשהיינו משוכנעים שהיא יציבה, היא הורשתה לצעוד במחלקה ללא השגחה. בכל התקופה הזו היא נהנתה מטיפול פסיכולוגי שלימד אותה לקבל את עצמה, דבר לא פשוט כשלעצמו, ובעיקר לה, שהפכה ממטפלת למטופלת".
ככל שחלף הזמן, מטרות השיקום הפכו מאתגרות יותר. "אחת המטרות היא להשיב לה את היכולת לטפל בתינוק. מכיוון שעדיין קשה לה לעמוד ללא תמיכה מתרגלים איתה האכלה והחתלה, פעולות הנעשות בישיבה", מסבירה הרופאה.
כחלק מהשיקום טופלה שטייינר במכשיר האנטי־גרוויטי anti gravity treadmill, שפותח ויוצר במעבדות סוכנות החלל האמריקאית נאס"א עבור אסטרונאוטים ובהמשך נתרם למכוני שיקום ספורים בעולם. המכשיר "מפחית" כ־80% ממשקל הגוף, כך שבתרגול איתו יכולים אסטרונאוטים לדמות תנאי כוח משיכה שונים מאשר בכדור הארץ. אצל משתקמים מפציעות הוא משפר את היכולת, הטווח והמשך של ההליכה משום שהוא מאפשר להם לשאת משקל גוף מופחת ולשפר את תבנית ההליכה.
"בהחלט השתפרתי. כבר השתחררתי מאשפוז, ואני מגיעה לרעות שלוש פעמים בשבוע כשאני נתמכת רק במקל", משתפת שטיינר, "אבל מכיוון שהפגיעה היא בעמוד השדרה, הרופאים לא יודעים אם הלחץ על העצבים ישתחרר, מתי ואם בכלל. ויחד עם זה, אני נחשבת לנס, זה שאני בכלל על הרגליים, ועל זה אני לא שוכחת להודות".
