מדווחים מהשטח: והפעם: מתי דוד, בן 80 מרמת אפעל | איפה: לבוב, אוקראינה

למה לנסוע ללבוב?

ביקור שורשים. הגעתי לשם עם אשתי, שני ילדים ושני נכדים, אחרי 70 שנה. נולדתי בעיר הזו, הייתי בגטו, שרדתי, הגעתי לארץ לפלשתינה ביולי 44'.

איך הגעתם ללבוב?

נחתנו בוורשה, ומשם בטיסה של שעה ללבוב. העיר לא נהרסה במלחמת העולם השנייה והייתה לאורך השנים בשליטה של הממלכה האוסטרו־הונגרית, אח"כ אצל הפולנים, ועכשיו זו אוקראינה. ערב המלחמה חיו בעיר 130 אלף יהודים. כ־800 שרדו.

איפה התחלתם?

כשנחתנו נסענו ל־3 כתובות שהיו לי. אחד זה משרד של אבא שלי שהיה עו"ד ידוע, במרכז העיר. כמובן שלא נכנסתי פנימה לשאול דיירים, זו שטות, האוכלוסייה התחלפה, פולנים כמעט אין. סיפרתי על אבא שלי והצטלמנו. משם נסענו לבית המגורים של הוריי, מקום יפה מול גינה ומרשימה. אני לא יודע אם גרתי שם, לא עלו בי זיכרונות. למחרת היינו באתרי זיכרון. יש אתר זיכרון יהודי מרשים עם פסל מרשים וידיים שמושטות לשמיים לעזרה, ויש אתר של הרכבת שממנה הובילו את היהודים להשמדה. וביקרנו במה שהיה הגטו, היום זה יער עזוב, כמה גדרות עם צריפים שמשמשים מחסנים של העירייה. אמרתי שם כמה דברים ונסענו הלאה.

מה זכרת?

את הרגע שבזכות אמא שלי ניצלתי ויצאנו משם. דמיין אלפי יהודים, כל בוקר ולילה מעלים קבוצות לרכבות להשמדה. באחד הלילות המפקד הגרמני הודיע בגרמנית ברמקול: 'אם במקרה יש פה נוצרים שנתפסו בטעות, שיתייצבו אצלי'. ההורים שלי דיברו גרמנית רהוטה, ולאמא שלי היה רגע של אומץ, גורל, יד אלוהים. היא ניגשה ובקול רוח אמרה למפקד בגרמנית 'אני נתינה רומניה זרה, תובעת שתשחרר אותי'. היא נתנה את הכינוי הפולני שלי וברמקול הודיעו 'הילד מריאן שיתייצב'. הגעתי עם אחותה והוא שחרר אותנו, פתחו את השער ויצאנו מהגטו.

את האמת – נהנים בכזה טיול?

לא בכינו, הילדים מכירים את קורות חיי יוצאי הדופן. זה לא חידש להם ולא התכוונתי לעשות מזה מסע של בכי. פשוט דוקומנטציה - פה נולדתי, פה הגטו שהייתי, פה הבית. ונהנינו. היינו במלון נהדר, העיר מרתקת, מוזיאון חי של אדריכלות, יש עיר עתיקה עם סמטאות כמו בפריז. אני הייתי מדריך תיירים ישראלים והראשון שהביא קבוצות למדינות קומוניסטיות.

לדעתך צריך לשלב קצת כיף בכזה טיול?

תלוי באופי הקבוצה. הייתי עם קבוצות באושוויץ, בירקנאו וטרבלינקה, סיור קשה לכל אחד. אחרי זה אנשים רוצים ללכת למסעדה או לעשות שופינג, לגוון את הדיכאון. באחת הקבוצות בפולין היו איתי שני רופאים ישראלים שצעדו במצעד המוות וניצלו. אז בבוקר ביקרנו במחנות ובכל ערב הם יצאו לבלות.