היתוש באוזן של האריה

מפרץ טומון, גואם.

האי הנידח הזה, 3,400 קילומטר מקוריאה הצפונית, הוא המקום האחרון שנכון לפתוח בו מלחמה גרעינית. מה יש בו? שני בסיסים אמריקאיים, אחד של חיל האוויר ואחד של הצי, חופים טרופיים שמציעים שיזוף מהיר לתיירים, ו־160 אלף תושבים, כמחציתם ילידים, בני שבט מיקרונזי ששמו צ'אמורו.

אוניית מלחמה אמריקאית מול חופי גואם, שלשום | צילום: אי־פי־אי

גואם יכולה אולי להצדיק הפקה של מיוזיקל, משהו כמו מאמא מיה או דרום פסיפיק. הרבה שמש, אהבה ושירים, לא מלחמה גרעינית. מצד שני, תמיד יש מקום לטעות, לאובדן שליטה. עימותים בין צפון־קוריאה לשאר העולם היו בעבר, ונבלמו בעוד מועד. העימות הנוכחי מושך תשומת לב עולמית בגלל שני מרכיבים שלא היו בעבר: הידיעות שלפיהן צפון־קוריאה תהיה מסוגלת בקרוב לשגר ראשי נפץ גרעיניים שיגיעו עד היבשת האמריקאית, עד קליפורניה ואלסקה, וההתנהלות הנשיאותית של דונלד טראמפ.

בכל העימותים הקודמים קים ג'ונג און, שליט צפון־קוריאה, שיחק את תפקיד המשוגע ושאר העולם את תפקיד המבוגר האחראי. בעימות הנוכחי פוגש קים אדם כערכו. הדו־קרב הרטורי ביניהם מזכיר קרבות רסטלינג: שני הניצים מאיימים להפליא את מכותיהם אלה באלה, מדברים ומדברים, וקשה לדעת מה אמיתי באיומים שלהם ומה הצגה.

נערים משחקים כדורעף במפרץ טומון, שלשום | צילום: אי־אף־פי

"אני מבוהלת", אומרת פקידת הקבלה במלון. "אני רגוע", אומר השוטר במשטרת הגבולות. "אני סומך על מערכת ההגנה נגד טילים בבסיס חיל האוויר כאן. אם ישוגרו טילים המערכת תדע לעצור אותם".

ביפן ובקוריאה הדרומית פרסו בימים האחרונים את מערכות הטילים נגד טילים בשטח. התושבים הגיבו במחאה: הם חוששים, בצדק או שלא, מקרינה אלקטרו־מגנטית שתגיע מהמשגרים. בגואם אין מי שימחה: האי חי בצילם של הבסיסים האמריקאיים, מתפרנס מהם ומהמשפחות שמתגוררות בהם ומקבל באהבה כל מה שבא מאמריקה. אחד ההישגים שהאי מתפאר בו הוא חנות מרשת הכלבו "קיי־מארט", שלטענת התושבים היא הקיי־מארט הגדול בעולם.

אם תהיה מלחמה או לא תהיה, איש לא ישאל את תושבי גואם מה דעתם.

הבעיה בעימותים מהסוג הזה היא הקושי להגיע לנוסחה שתוציא את שני הצדדים מנצחים. קים ג'ונג און אולי משוגע, אבל הוא רחוק מלהיות טיפש. הוא מבין מה שקדאפי לא הבין — שהנשק הגרעיני הוא הערובה שמשטרו לא יופל. הוא תלוי בצווארו בסין: סין יכולה להפיל אותו בקלות, בלי לירות ירייה אחת. צפון־קוריאה מתקיימת בזכות הפחם שהיא מייצאת לסין והדלק שהיא מייבאת דרכה. סין יכולה לסגור את השיבר.

ילדים מתרחצים בים, שלשום | צילום: אי־אף־פי

אבל סין לא ששה לתת את הניצחון הזה לארצות־הברית. נוח לה שהיתוש הקוריאני מזמזם באוזן האמריקאית. נוח לה, בתנאי שהזמזום לא יידרדר למלחמה.

ומנגד טראמפ. קודמיו, קלינטון, בוש ואובמה, לא התמודדו עם הגרעין הצפון־קוריאני. הוא צודק כשהוא אומר שהייתה כאן שגיאה היסטורית. מצד שני, הוא נרתע מכל פעולה צבאית משמעותית. בוחריו לא רוצים מלחמה, בוודאי לא בקוריאה. במקום ללחוץ על ההדק הוא לוחץ של מקשי המקלדת. האסטרטגיה הצבאית שלו היא ציוץ.

ממשל טראמפ, יותר מכל הממשלים לפניו, נשען על גנרלים. ראש הסגל, מזכיר ההגנה והיועץ לביטחון לאומי הם גנרלים שבעי קרבות. האמריקאים שחוששים מטראמפ בונים עכשיו עליהם — הם אמורים להיות המבוגר האחראי. בינתיים הם מגוננים על טראמפ.