גדלתי בבית שבו נשמו ואכלו פוליטיקה ואקטואליה, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כשנעשיתי הורה בעצמי החלטתי לא לחשוף את הילדות שלי למציאות הישראלית האלימה, בוודאי לא כפי שהיא משתקפת ממהדורות החדשות. הידע שלהן על חבית חומר הנפץ הקרויה מדינת ישראל מוגבל ביותר. רק עכשיו, כשהגדולה עוד מעט בת עשר, היא מתחילה לשאול שאלות ולקבל תשובות. ועם התשובות מגיעים גם הפחדים.
באוטו, בדרך לחוף תל ברוך, לקראת מפגש עם ילדים פלסטינים מאזור בית לחם והסביבה, הגדולה אמרה שהיא קצת מפחדת: אולי בין כל הילדים והאמהות יהיה גם מישהו רע שרוצה להזיק. האמת היא שגם אני התלבטתי אם להביא אותן איתי ליום ים שמארגנות נשות מחסום־וואטש עבור ילדים פלסטינים. התנדבתי לסייע למהלך הזה, בעידודה של חברה שרתמה אותי לעניין, אבל אמרתי לעצמי שאולי מוטב שאבוא לבד כדי להתרשם, ורק אם זה ייראה לי מתאים אביא איתי את הילדות בפעם הבאה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד: הקייטנות נגמרו, הימים ארוכים וחמים. החלטתי להביא אותן איתי.
הבטחתי להן כמובן שהכל יהיה בסדר. שמחתי שהגדולה לא הסתירה את החשדנות והחשש, אלא נתנה בי מספיק אמון כדי לתת להם ביטוי. כשיצאתי מהארון לפני עשרים שנה בערך התחדדה אצלי ההכרה בכך שאנשים שמכירים הומואים ולסביות מקרוב נאלצים, לפעמים אפילו בעל כרחם, לזנוח רבים מן הסטריאוטיפים שלהם ולהתעמת עם הפערים בין הדימויים המוקצנים לבין המציאות.
אווירה של חופש
מאז ברור לי שאין תחליף למפגש הבין־אישי בין אנשים המשתייכים לציבורים שונים ורחוקים; רק מפגשים מן הסוג הזה דוחפים אנשים להתמודד עם הדימויים המופנמים שלהם על האחרוּת של האחרים.
אם זה נכון ביחס ללהט"בים, זה בוודאי נכון ביחס לפלסטינים. ואצל ילדים, כך אני מתרשמת, הפתיחות העקרונית רבה יותר ולכן עוד יש תקווה להפנים דימויים מורכבים ולא שבלונים של זהויות. המפגש עם הילדות והאמהות מאזור בית לחם בחוף ימה של תל־אביב היה שלו ומענג. החדווה שהסבה הטבילה במים ביום קיץ חם הייתה מיידית כל כך, עד שנדמה כי אין טעם לנסות לתאר אותה במילים. האם ניתן לחשוב על פעילות מתבקשת יותר מרביצה במים בחום הזה? זה כה בנאלי עד שקשה לתפוס כמה מאמצים נדרשים כדי לאפשר למעשה השפוי והטבעי הזה לצאת מן הכוח אל הפועל, לפחות כשמדובר בילדים שחיים בשטחים הכבושים. חלקם, כך התברר לי, לא ראו ים מימיהם.
הצוות המארגן דאג מבעוד מועד לאישורי יציאה. אנחנו, המתנדבות והמתנדבים, הגענו לים כשעה לפני האוטובוס הפלסטיני. האחראיות ערכו לנו היכרות ראשונית עם הצוות של אותו היום (אנשים מהצפון, מהדרום ואפילו מאוסטרליה!), חילקו תפקידים והכינו אותנו לקראת הבאות: ללוות את הנשים למלתחות; להקפיד על מריחת קרם הגנה; להגיש לילדים ולאמהות מים וארוחה קלה; להשגיח שייכנסו לים רק עם גלגל כי הם לא יודעים לשחות. הכל התנהל בנעימות ובאווירה של אחווה וחופש. מישהי מהנשים הוציאה דרבוקה וניגנה. אחרות נכנסו למים עם הילדים, חלקן בבגדי ים וחלקן בלבוש מלא, כולן מחייכות ונרגשות. המים שוטפים איתם את שרידיה האחרונים של החשדנות גם מפניה של הגדולה שלי. תוך רגעים ספורים נוצרת שפה אוניברסלית, שפת־ים: מתמסרים בכדורים, חופרים בורות ומקשטים בנטיפי חול, מלקקים קרטיבים.
בשפת הים
ילד מתוק אחד, בן שלוש או פחות, עטה על עצמו שני גלגלי ים שהבטיחו לו ציפה נעימה ואז רבץ במים הרדודים והתמסר לתנועה העדינה שלהם. הוא בהה בחול ומבלי משים החל לטפטף חול רטוב על כף הרגל של הגדולה, שהתענגה על הדיאלוג המצחיק הזה, שהתקיים למשך דקות ארוכות ללא מילים, בשפת הים.
בערב עלו דמעות בעיניי כשהיא אמרה פתאום: ביום אחד של חופש גדול למדתי יותר מאשר בשנה שלמה בבית הספר. כדי שהשיעור הזה בשפת הים לא יישכח ממנה, אני מקווה להביא אותה איתי מעכשיו באופן קבוע, בכל קיץ, למפגשי הים הנהדרים הללו. לפחות עד שייפתחו השערים וייפלו החומות, וביקור של ילדים פלסטינים מבית לחם וסביבתה בחוף ימה של תל־אביב לא ידרוש היערכות לוגיסטית סבוכה כל כך. אמן. •
דנה אולמרט היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב
