לכו להתדיין
קצתי בוויכוח הפוליטי בין מחנות מחופרים, מאסתי בשנאה בין צדדים מוסתים. שלום, תמשיכו בלעדיי
בביקור האחרון בלונה פארק, היה זה בהולנד לפני כשבועיים, התחוור לי לפתע שכל מטרת המתקנים היא לגרום לי להקיא. פתאום כל המתחם הענקי שבו היינו הצטייר לי כמזימה בינלאומית, שתכליתה לגרום לי להוציא בדרך לא טבעית את החביתה שאכלתי בבוקר: פה קושרים אותך לרכבת והופכים אותך שוב ושוב; שם אתה על אבוב, משייט במהירות מצד לצד ונחבט בדפנות; וכאן מושיבים אותך על כיסא שזז מהר ומראים לך סרט תלת־ממד שמדמה נפילה, כשממול יש דוכן של סוכר על מקל. רבותיי, מישהו אשכרה הקדיש את החיים שלו כדי לראות אותי מקיא. הוא השקיע מחשבה ויצר מפעל חיים במיליוני דולרים רק בשביל זה. מצד אחד זה מרגש ומחמיא, אבל מצד שני, מדוע לטרוח? אם בקיאי חשקה נפשכם, רק תגידו. לא היה צריך את כל הפארק הענקי הזה. תבקשו יפה ואדחף אצבע.
*
התעייפתי. אני חש כמי שעומד להקיא. אני לא יודע להגיד מתי בדיוק זה קרה, אבל הדבר הזה שבעבר הסעיר ועניין אותי כל כך — ימין נגד שמאל ולהפך — הפך בהדרגה לסר טעם בעיניי. לחסר משמעות. למתיש ומייאש. די. לא יכול יותר. מיצינו. אגיד לכם יותר מזה: אני גם לא מרגיש שזה מה שמעניין את הישראלים באמת. לא בטונים הצורמים האלה, לא בשנאה הזו, לא באובססיביות שמאפיינת את השיח. אני פוגש בשנה וחצי האחרונות קהלים רבים, מצפון ועד דרום, וזה משהו שקל מאוד להשגיח בו: החיים שלנו הרבה יותר מגוונים ומורכבים מהשיח הקולני שעל סדר היום.
יש תובנה מעניינת ששמעתי פעם על ג'קוזי: כשאתה יושב בו עם חברים ויש בועות, אתה חוגג. זו מסיבה. יו־הוווו. ג'קוזי. החיים הטובים. ואז ברגע אחד הבועות נגמרות — והופ, אין מסיבה. אתם סתם כמה חברים שיושבים באמבטיה חמימה ביחד. איזה רגע מביך. שמישהו ילחץ דחוף שוב על כפתור הבועות הזה, שנחשוב שאנחנו במסיבה.
זה מה שאני מרגיש שקרה לי לאחרונה: מישהו כיבה לי את הבועות בג'קוזי, ומה שנראה לי פעם כמסיבה מרגיש לי כמו חבורת ישראלים שיושבים ביחד בגיגית דלוחה.
*
אינני מסוגל יותר להיות חלק מריב המחנות הזה. לא מאמין בזה יותר. זה לא מקדם שום דבר, זה חסר כנות, זה הופך את הכל לדוחה. אנשים לא מגלים סקרנות וספקנות, לא חותרים אחר איזו אמת, אלא רק מחפשים הוכחות לכך שהם צודקים. כל אירוע על סדר היום נחטף על ידי ריב המחנות, כל צד מנסה להראות איך מה שאירע מוכיח את עמדתו, כולם הפכו תועמלנים, כל יום הוא קמפיין. אין יושרה, יש רק רצון להראות לצד השני מה זה. ומי שמעז להעיר על העניין נחשב למתקתק וסכריני. אבל אותי זה לא מעניין יותר. שיקפצו לי ניצי הוויכוח. אני כבר לא מסוגל לחיות עם החלוקה המטורללת הזו. אני באמת לא רוצה להרגיז אף אחד, אבל חיים שמוקדשים במלואם לאהבת ביבי או לשנאתו לא ממלאים אותי יותר. תסתדרו לבד.
תגידו, פתאום אני חושב, זה חוקי בכלל? מותר לבן אדם במדינה הזו לחשוב שישראל במצב טוב, שישראל משגשגת, בלי שיבוזו לו משמאל, ובאותו זמן לחשוב שזה פשוט לא סביר שנבחר ציבור יקבל לאורך שנים סיגרים ומתנות יקרות ערך מבעלי הון? או שחייבים לנקוט צד ולהוסיף גם שישראל היא מדינה ענייה ונחשלת או שנתניהו מגדלור מוסרי וסתם יורדים לחייו? מותר לי לחשוב שהסטטוס של יאיר נתניהו על בנו של אולמרט היה דוחה, ועדיין לא להבין איך זה שהוא לא אסף את הקקי של קאיה נהיה כותרת ראשית? מותר לי לחשוב שמבחינה כלכלית ומדינית אנחנו במקום בטוח, ולמרות זאת לאחוז בדעה שלפיה אדם, כל אדם, לא יכול למלא את תפקיד ראש הממשלה יותר משמונה שנים מבלי שזה יעלה לו, ישבש את החיבור שלו לעם? חייבים או לשנוא על־מלא או להיות בקבוצת המעודדות?
*
אני מודע למגבלות. יש סיכוי לא רע שזה למעלה מכוחותיי. שזה גדול עליי. שהבימה שלי קטנה מכדי לחולל שינוי בשיח. אבל אני אמשיך לנסות. לא יעזור לאף אחד, אני למשחק ההטחות והשנאה לא אכנע. אני מאמין בכל לב, שהישראלים הרבה יותר מאוחדים מכפי שמצטייר, מכפי שאנשים בקצוות גורמים לזה להיראות. אני מאמין שבשיח אחר אפשר להגיע להרבה יותר הסכמות ולהכיל גם את הדברים שאנו לא מסכימים עליהם. אני גם חושב שהאובססיה שיש סביב נתניהו — אלה שמקדישים את חייהם להפילו ואלה שמקדישים את חייהם כדי להוכיח שהוא נרדף — היא מיותרת. אפילו בנושא הזה אין באמת מחלוקת כה עמוקה בינינו. להוציא את הקיצונים מכל צד, את הווכחנים הכרוניים, מרבית הישראלים ימתינו בנחת לעמדתם של שומרי הסף ויקבלו בהכנעה את מסקנותיהם.
*
התחלתי בקיא אז נסיים יפה. רבים מכם נחשפו לסיפור הזה בפייסבוק, הוא נכתב על ידי עמיקם לוי, אבל הוא כה חשוב אז ברשותכם אחרוג ממנהגי ואביא אותו גם פה, עם קיצורים הכרחיים:
"אני מאוד מרוגש. הלכתי הערב להפגנה בפתח־תקווה בפעם הראשונה. את המכונית חבר שלי אפי החנה, לא רחוק מבימת ההפגנה של המחנה השני. כשעזבנו, בלי לשים לב... הופ. האוטו התחפר לו בחול ואי־אפשר היה לזוז משם. נפלנו לבור של חול. עכשיו תבינו... אנחנו תקועים בדיוק מאחורי הבמה, וביטן נואם. כולם צועקים, דגלים מונפים, ואנחנו 'הבוגדים השמאלנים' מבקשים את נפשנו להימלט משם ואין מוצא. פתאום, כמו מלאך משמיים, הגיע איש, מתוך המפגינים עצמם, דגל מדינת ישראל בידיו... מה? נתקעתם? כן, ענינו מבוישים... חוששים מעט. מה יקרה אם יבין שאנחנו מהמחנה שממול בעצם... וישאיר אותנו למות בחול הטובעני? ובכן, להפך! האיש הזה יצא מדעתו לעזור. חפר בידיו... הביא אבנים וקרשים... לא הפסיק לנסות להועיל.
"עם הזמן הגיעו עוד מהמפגינים לעזור... היינו מסובבים באנשים עם שלטים 'בוגדים', כולם חופרים בחול ומנסים... והאיש המלאך מנצח על הכל ולא מרפה... כשנפרדנו, יצאנו מהארון ושיתפנו אותם שאנחנו בעצם ממול... האישה אמרה, אני יודעת. הבנתי. אותך אני מכירה מהטלוויזיה גם.
"ועכשיו אני חושב לעצמי, כמה צעקנו אחד על השני כמחנות שמאל וימין וכמה אנשים טובים הם היו. ושימותו כל הפוליטיקאים הסכסכנים. חבל על האנשים הטובים משני הצדדים".
זה לא רק סיפור נפלא. זו גם האמת. ושתהיה שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
