ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 15.08.2017
    "הגיע הזמן להשתחרר מאושוויץ"
    פחות משנתיים אחרי מות אביו, יוסי , הסופר ישי שריד מוציא רומן חדש, עם גיבור אובססיבי לנושא השואה. בראיון לוחמני הוא מדבר על הפצע המשפחתי שבגללו הוא לא מסוגל להבין ישראלים שעוברים לברלין, מגלה למי הצביע (נחשו) ועם מי שקל לשתף פעולה מבחינה פוליטית (תתפלאו), מסביר מה מרגיז אותו במחאה המזרחית ומה הבעיה של השמאל היום,וגם מספר מה אבא היה חושב על כל זה
    אלעד זרט | צילום: אילן ספירא

    ישי שריד מעולם לא היו יומרות פוליטיות. הוא אמנם גדל בבית מאוד פוליטי, כבנו של חבר הכנסת והשר לשעבר יוסי שריד ז"ל, אך בחר להתרחק עד כמה שאפשר מכנסת ישראל. שנה ושמונה חודשים לאחר מות אביו, כשנדמה שהמצב הפוליטי המורכב שבו אנחנו חיים מגיע למחוזות כמעט דמיוניים, שריד הבן נושא מבט אל שלטון נתניהו ותוהה מה יוסי היה חושב על כל זה.

     

    "אבא שלי לקח ללב עד לרגע האחרון", הוא אומר. "הוא השתגע ממה שקורה למדינה. אם הוא היה איתנו והיה רואה את מפגן התמיכה בנתניהו בגני התערוכה על רקע החשדות נגדו, הוא היה נחרד. עד הרגע האחרון זה בער בו. הוא גם יצא מנקודת הנחה אכפתית מאוד והמשיך לכתוב מאמרים על הדברים האלה עד יומו האחרון. הוא אף פעם לא היה פנסיונר".

     

    אביך היה ממנהיגי מחנה השמאל, אותו מחנה שנתניהו תקף שוב ושוב בעצרת התמיכה בו.

     

    "נכון, וזה איום ונורא. באמת היה אכפת לאבא שלי מכל דבר ומכל אמירה. לא מתוך עניין כוחני או אינטרסנטי, אלא מתוך עניין רגשי. גם בסוף, כשהוא לא היה בפוליטיקה, זה אכל אותו מבפנים. תראה, אנחנו מושקעים עמוק במדינה הזאת, אנחנו והדורות הקודמים, משני הצדדים, והוא ראה איך אנשים כמו נתניהו וחבורתו הרסו באופן סופי את החזון הזה שלו בשנים האחרונות של חייו. אז הוא לקח את זה ללב כל רגע והפך מאוד פסימי. הוא חשב שהמפעל הזה, שהוא היה שותף להקמתו, נהרס. שמדינת ישראל שינתה את פניה ושהוא לא אוהב אותה עוד. הוא אמר שאנחנו מתקדמים למדינת אפרטהייד. החינגה של נתניהו זאת הדוגמה הכי טובה לזה. רק שתבין, כשהוא התמנה לשר בממשלת רבין ב־93', הוא המשיך לנסוע בסובארו ג'סטי הקטנה שלו, גם לסיורים. רק אחרי איזו תקופה, כשמישהו אמר לו שכשרואים שר בג'סטי, לא מתייחסים אליו ברצינות, הוא השתכנע והחליף את המכונית".

     

    מתוך אלבום משפחתי
    מתוך אלבום משפחתי

     

    מה הוא חשב על חברי הכנסת החדשים, כמיקי זוהר, מירי רגב, דוד ביטן, אורן חזן ועוד?

     

    "הוא תמיד אמר שכשהוא נכנס לכנסת ב־74', היו שם גדולי האומה. בליכוד היה בגין שהיה קרוב אליו, ובכלל, מימין ומשמאל היו אנשים בעלי שיעור קומה. בשנותיו האחרונות בכנסת הוא כבר אמר שזה נהיה קרקס, לא לאנשים מכובדים. הוא חשב שעכשיו אנשים רציניים לא ירצו להיכנס לפוליטיקה, כי אנשים שיש להם מה לעשות בחיים לא מוכנים להיות חלק מהחבורה הזאת. במובן הזה, אני דווקא מעריך את יאיר לפיד, שהקריב הרבה מאוד והסכים להצטרף לפוליטיקה למרות כל מה שהיה לו".

     

    פריק של אתרי שנאה

     

    אם שואלים את שריד, ברור לו שלשמאל יש בעיות שקשה לפתור על רגל אחת. הסטיגמה, קהל המצביעים המזרחי שלא מוכן לשכוח את שנות הקיפוח, ההצבעה המסורתית של הפריפריה לימין. "היה קיפוח והמחאה המזרחית מוצדקת במאה אחוז", הוא קובע, אך ממהר להסתייג מהטון, שבמקרים מסוימים חוצה מבחינתו קווים אדומים. כאלה שאולי גם דירבנו אותו לחזור בספרו החמישי "מפלצת הזיכרון" (עם עובד), שיוצא בימים אלה לאור, לתקופת השואה והשפעותיה על ימינו.

     

    מפגן התמיכה בנתניהו בגני התערוכה בתל־אביב
    מפגן התמיכה בנתניהו בגני התערוכה בתל־אביב

     

    "בשיח החברתי ברשתות אתה רואה לא פעם ולא פעמיים דברים איומים בהקשר של השיח המזרחי", הוא אומר בתקיפות, "ביטויים כמו 'חבל שהיטלר לא גמר את העבודה', ודברים דומים. אני פריק של אתרי שנאה וזה דבר נפוץ. בספר שלי אני מדבר על מפלצת הזיכרון שהשואה הותירה, הטראומה שנוכחת אצלנו מאז. וזה אותו הדבר גם פה: לוקחים את העבר ואת העוולות ומשליכים אותם על היום. ואז מדברים בסטיגמות ושוב עולה המשוואה: שמאלנים הם אשכנזים הם בוגדים. התיוג הזה נורא".

     

    אתה מבין את הכעס של רבים מהמזרחים על עוולות שלא זכו לתיקון או להכרה?

     

    "בהחלט, נעשו דברים שלא ייעשו. הטרגדיה הגדולה זה העניין העדתי. זה העניין העיקרי, ומהבחינה הזאת הבחירה באבי גבאי אולי תזיז משהו. אבל עם זאת, לפעמים יש תחושה שאין בכלל רצון להמשיך הלאה, אלא רק לשמור טינה. קח למשל אנשים כמו רועי חסן ושלומי חתוכה או עדי קיסר מערס פואטיקה".

     

     

    האב יוסי עם דוד לוי. שריד: "בשנות ה־ 70 , אבא נסע איתו כל יום שני באוטובוס לכנסת. הוא תמיד סיפר עליו בהתפעלות"
    האב יוסי עם דוד לוי. שריד: "בשנות ה־ 70 , אבא נסע איתו כל יום שני באוטובוס לכנסת. הוא תמיד סיפר עליו בהתפעלות"

     

     

    מה איתם?

     

    "אני כמובן מברך את הפעילות החברתית שלהם. לפני כמה שנים אבא שלי כתב מאמר שכותרתו 'שרת התרבות שלי', ושבו הציע למנות את עדי קיסר לשרת תרבות בגלל מעלותיה כאשת תרבות ופעילה חברתית. אני גם מצטרף לזה. אבל יש לי תחושה ששופכים את התינוק עם האמבטיה במקרים רבים. התשוקה לתיקון עוולות היסטוריות נכונה, אבל לא נכון להציג את מפעל הציונות כמעשה מקומם. אני ציוני גאה ומסור, ולא מוכן לקבל שמציגים את כל ההיסטוריה הציונית כעוול אחד נורא ואיום.

     

    "הקושי שלי עם ערס פואטיקה זה שיש לפעמים תחושה מהם, שהשסע העדתי הוא דבר שלא יכול להיפתר לעולם. אם אבותיך באו מפולין ואבותיי ממרוקו, לעולם יהיה נתק בינינו. אנחנו לא ביחד, לא עם אחד. אני תמיד אהיה זה שהשפיל ורמס את אבותיהם וככה זה יימשך לנצח. זה מאוד פסול בעיניי. אני בעד מאבקים חברתיים. אני עורך דין שמייצג תושבים משכונת הארגזים, יש שם עניים שנזרקים מהבית, ועם כל המאבק המזרחי והמאבק להכרה בפריפריה שהחבר'ה של ערס פואטיקה צועקים, אני עדיין לא רואה אותם נאבקים עבור מי שבאמת צריך להיאבק בשבילו. הם נאבקים בבן־גוריון ובמפא"י. התמקדות בעבר על חשבון ההווה לא בריאה לנו כחברה. גם היום יש הרבה עוולות".

     

    אתה שותף לחששות של מתנגדי נתניהו?

     

    "אני מאלה שחושבים שישראל היא עדיין דמוקרטיה. יש עיתונות חופשית, התארגנות חופשית. אני לא מאלה שאומרים שהגענו לדיקטטורה. נכון, מנהיגים מהסוג של נתניהו מסוכנים, ואם נתניהו עשה מה שטוענים שעשה, אז הוא צריך לעוף. אבל זה לא העיקר כאן. השאלה למה בבחירות לא מצליחים להפיל את נתניהו. אם הוא ייפול בגלל חקירות ויירש אותו מישהו אחר מהימין — ביטן או רגב או מי שזה לא יהיה — לא נעשה דבר. עדיין יהיו שם מישהו ימני ורוח ימנית. השאלה היא למה השמאל לא מצליח לייצר אלטרנטיבה".

     

    משלחת בני נוער לפולין. "הנסיעות האלה תופסות כיוון לא טוב. הלקח הוא רק כוחני"
    משלחת בני נוער לפולין. "הנסיעות האלה תופסות כיוון לא טוב. הלקח הוא רק כוחני"

     

    למה באמת?

     

    "כי אבדה הנשמה. כדי להנהיג צריך חזון ונשמה שמסוגלים להוליך אנשים. זה הדבר שחסר. נתניהו יעוף או לא, זה בסדר. אם הוא מושחת הוא צריך לעוף. אבל מה עם הרוח שתנהיג? אני גם לא מאלה שמתייאשים או מאשימים את העם. העם מטומטם? שטויות. צריך להציע לעם אלטרנטיבה אחרת שתדבר אליו גם למוח וגם לרגש, ואז הוא יצביע אחרת".

     

    משהו השתנה באידיאולוגיה?

     

    "ודאי. תנועת העבודה הקימה את המדינה, אבל אי־אפשר לחיות לנצח על חסדי העבר, צריך לעשות משהו חדש".

     

    מה עם מרצ, המפלגה של אביך?

     

    " הם ירדו בכוח אבל אני עדיין מאמין בהם ומצביע מרצ. מבחינתי היא הבית. הביקורת שלי או הצער שלי על השמאל היא מתוך המחיצות שנוצרו בו. זה גם למה אבי גבאי הוא התקווה הגדולה עבורי. הפעם היחידה שהצבעתי לעבודה הייתה כשעמיר פרץ נבחר לראש. הוא החמיץ את ההזדמנות הזאת, אבל יש לי המון תקווה באבי גבאי".

     

    מה עם לרוץ בעצמך?

     

    "אני לא מעורב פוליטית ואין לי גם כוונה להיות פוליטיקאי. ניסיתי פה ושם לעשות כל מיני גישושים לטובת העניין, לא כדי להיבחר למשהו, ומהר מאוד הראו לי כמה אני חובבן בעניין הזה".

     

    אילו גישושים?

     

    "אני אמנם לא פוליטיקאי במיוחד, אבל אכפת לי ממה שקורה במדינה. מאוד. ואורלי לוי־אבקסיס נראית לי אכפתית מאוד. היא בעיניי שליחת ציבור שעושה את העבודה כמו שצריך בנושאים חברתיים. אני זוכר עוד כשגרנו בקריית־שמונה בשנות ה־70, איך אבא שלי נסע כל יום שני באוטובוס אגד לירושלים ובתחנת בית־שאן היה עולה דוד לוי. הם נסעו יחד ודיברו המון ואבא תמיד סיפר עליו בהתפעלות. אז מתוך כל זה ניסיתי ליצור קשר לפני כמה חודשים עם אורלי. התקשרתי ואמרתי שאני רוצה לעזור לה. לא כדי להיכנס לפוליטיקה, אלא לעזור בדרכי שלי, כעורך דין".

     

    מה היא אמרה?

     

    "לא הרבה. ניסיתי במשך כמה שבועות להיפגש איתה. הייתה איזו עוזרת פרלמנטרית ששאלה למה אני מחפש אותה, הסברתי לה מי אני וקצת על הרקע המשפחתי ושאני סופר ועורך דין, אבל זה לא עבד. להגיד לך שלא מדגדג לי להיכנס לעסק כדי לנסות להציל את המצב? מדגדג. אבל אני מספיק צנוע כדי לדעת שלא אני אציל את המולדת".

     

    אנחנו העם שנרצח

     

    הוא נולד וגדל בתל־אביב ועבר עם משפחתו לקריית־שמונה. זה קרה בשנת 74', כשיוסי שריד, אז ח"כ צעיר מטעם המערך, החליט להפגין סולידריות עם הצפון המופגז ולקח את משפחתו לחזק את העם, רחוק מהבועה התל־אביבית. ישי כתב על זה לימים שיר תחת הכותרת: "קריית שמונה, 1977", שבו ענה לחברי ערס פואטיקה ותיאר את ההתעמרות שספג מהילדים סביבו. "אֶת כָּל שִׂנְאַת הוֹרֵיהֶם נָקְמוּ בִּי", כתב בין היתר, "בְּמַפַּא"י וּבָרִסּוּס וּבַקִּבּוּצִים. בִּבְשָׂרִי שִׁלַּמְתִּי אֶת חֲרוֹן עוֹלֵי עֲרָב, בִּשְׁנַת 1977, בְּקִרְיַת שְׁמוֹנָה".

     

    שריד למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד. בשובו לארץ עבד בפרקליטות מחוז תל־אביב ובמשרד עורכי הדין י' וינרוט ושות', וב־2002 הפך לעורך דין עצמאי. את ספרו הראשון, "טרף קל", פירסם שנתיים קודם, ב־2000, אך את מעמדו הספרותי קנה עם ספריו "לימסול", "גן נעמי", שהיה מועמד לפרס ספיר, ו"השלישי", שזיכה אותו בפרס ברנשטיין.

     

    ב"מפלצת הזיכרון" הוא מגולל את סיפורו של היסטוריון צעיר הכותב ליו"ר יד ושם על מאבקו בטראומת השואה שהשתלטה על חייו. דרך תיאור החוקר הצעיר, שהתקופה האפלה ההיא הופכת עבורו לאובססיה, מתגלה ביקורתו של המספר על הדרך שבה מנצלים בימינו את זיכרון השואה. אם דרך מסעות התלמידים לפולין ואם דרך טקסים שלדעתו הם חסרי תכלית, לדידו של שריד הטראומה נוכחת כל יום בחיינו, ויש לזה השלכות הרות גורל.

     

    "עניין השואה מעסיק אותי ברמה קיומית מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מסביר. "ערב סיום מלחמת העולם השנייה, סבא שלי עליו השלום קרא לאבא שלי. הוא עמד לנסוע למחנות העקורים בגרמניה והיה לו חשוב להגיד לאבא שלי שמהיום יקראו לנו שריד, על שם המשפחה שלנו שנרצחה בשואה. גם מהצדדים של אמא שלי יש משפחה שנרצחה, אז תמיד ידעתי שארצה לכתוב על זה משהו.

     

    "היום, כשאני יותר מבוגר ויותר מנוסה, אני מבין שכולנו ניצולי טראומה. כעם וכיחידים. אני מסתכל על סבתי מצד אמא שנשארה לבד בעולם, היא הייתה אדם מאוד עצוב ומאוד עצור. זה ודאי נבע מהשואה. גם מצד אבא שלי הייתה טראומה קשה. כמה שנים לפני מותו הוא סיפר לי שאמא שלו שלחה יד בנפשה. היא הרי השאירה הורים, אח ואחות מאחור, והייתה בדיכאון רוב חייה. אבא שלי לא דיבר על זה כל השנים. לשואה היה תפקיד מרכזי גם בשתיקה הזאת. זה קורבנות או קרובים של קורבנות, זה הרצח ההמוני ביותר בתולדות האנושות, ואותם ניצולים לא זכו לטיפול".

     

    אתה מבקר את הדרך שבה הזיכרון מנוצל, לטענתך.

     

    "אין לי בעיה עם הנצחת השואה. זה דבר חיוני מבחינה חינוכית ומבחינה אנושית. בכל פעם שאני נוסע לאירופה ונוחת בלילה, צצות המחשבות על מה שהיה שם. אבל מתעוררת השאלה לאן לוקחים את הדבר הזה. הניצולים הולכים ומתמעטים, ובעוד כמה שנים דבר לא יהיה קשור לאנשים ספציפיים. כבר היום לוקחים את זה לאן שרוצים, בשם איזה אינטרס שרוצים, ומעוותים את זה איך שרוצים".

     

    באיזה מובן?

     

    "דבר ראשון, נוצר טשטוש בשאלה מי היה הרוצח. אנחנו נוסעים לאתרים בפולין ולא לגרמניה. לגרמניה נוסעים לבלות ביער השחור. אנחנו לא תופסים את הגרמנים כרוצחים. אני משער שהרבה בני נוער חושבים שהפולנים היו יותר מנוולים מהגרמנים, מאותה הסיבה שאנחנו מחבקים היום את הגרמנים. אנחנו אוהבים איך שהם נראים, את הסחורה שלהם, את הערים שלהם. אנחנו רוצים להיות גרמנים.

     

    "הייתי לפני שנתיים במפגש סופרים ישראלים וגרמנים בירושלים. הם דיברו על השואה בלי שביב של אשמה ולרגע הייתה לי המחשבה שאנחנו מדברים מאותו צד. הם דיברו על הסבים והסבתות שלהם וכמה שהם סבלו, ואנחנו על הקורבנות שלנו, וזה הטריד אותי מאוד עד שביום השלישי אמרתי להם את זה והם די נדהמו. אבל צריך לשים את הגבולות: אנחנו העם שנרצח, הם העם שרצח, וצריך להיות מאוד ברורים עם זה".

     

    קשה לך עם ישראלים שחיים בגרמניה?

     

    "בטח. אני לא שופט אף אחד, אבל זה נראה לי תמוה. הייתי פעמיים בחיי בברלין, ולא הרגשתי שם נעים במיוחד. צריך עיוורון היסטורי בשביל להרגיש נעים במקום כזה. חוץ מזה, מכיוון שאנחנו סבלנו את האלימות הכי קיצונית, אנחנו אומרים, 'אולי אנחנו צריכים לעשות את זה ביום מן הימים, להיות נאצים'".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "לא נקמנו אף פעם ברוצחים האמיתיים, ובמידה רבה מי שמשמש תחליף לזה ברמה הרגשית זה האויבים העכשוויים שלנו — הערבים, והפולנים כנציגי העבר. תראה את נתניהו והאמירה שלו על המופתי שהמציא את הפתרון הסופי. אז אנחנו קונים צוללות מהגרמנים ואוהדים את נבחרת גרמניה בכדורגל, אבל שונאים יותר ויותר את הערבים".

     

    פרעות ביהודים היו לאורך כל ההיסטוריה.

     

    "אבל השואה היא תופעה ייחודית שאין לה תקדים. אני מבין שאני מיושן בעניין הזה, שאני מביע דעה שמרנית, אנכרוניסטית, בעייתית, ועדיין זה מה שאני מרגיש".

     

    אז הסכם השילומים של בן־גוריון עם גרמניה היה טעות בעיניך?

     

    "לא. בן־גוריון היה צריך כסף כדי להקים מדינה. אבל זה לא אומר שהיה צריך לקפוץ איתם למיטה ישר. כבדהו וחשדהו".

     

    חברה אלימה

     

    שריד עצמו היה במשלחת הראשונה של בני נוער לפולין. זה היה ב־1983, כשהיה בן 17 וחצי. בדיעבד, הוא אומר, הוא מבין את הבעייתיות בנסיעה. "יש הבדל גדול בין נסיעה בגיל 17 ובין אדם בוגר בעל משפחה", הוא אומר היום לאחר שנסע לאחרונה כמה פעמים למחנות ההשמדה לצורך כתיבת ספרו. "הרבה לא הבנתי אז, לא ברמה הרגשית ולא ברמה השכלית, ולדעתי, ספק גדול אם יש בין בני הנוער שנוסעים לשם כאלה שבאמת מבינים. אני מפקפק מאוד באפקט של הנסיעות האלה. אבל אם לצטט את אשתי, א' מי אני שאקבע וב' עובדה שאני נסעתי בגיל 17 וזה באמת מלווה אותי עד היום. בכל זאת אני חושב שהנסיעות תופסות כיוון לא טוב. הלקח הוא רק כוחני. השורה התחתונה היא שהחברה שלנו אלימה, זה נכון, ולכן צריך לדעת איך לגשת לנושא השואה בצורה הנכונה. אנחנו צריכים להשתחרר מאושוויץ. לא לשכוח את אושוויץ, אבל להפסיק לחיות את חיינו לפיה".

     

    מקרה כמו אלאור אזריה קשור בעיניך לאלימות שעליה אתה מדבר?

     

    "אני לא מוכן לגייס זעם כלפי אזריה. אין לי שנאה אישית כלפיו. אני חושב שהוא נמצא בסיטואציה קשה, שאנחנו הכנסנו את החיילים שלנו אליה. קראתי שדן חלוץ יצא בהתקפה נוקבת עליו, אותו דן חלוץ ששאלו אותו פעם בראיון מה מידת הרגישות שטייס צריך להרגיש כשהוא משחרר פצצה שפוגעת גם באזרחים, והוא אמר, 'רעד קל בכנף'. אז אני לא יודע איך זה בדיוק עובד, אבל אין לי ספק שיש פה עניין תרבותי ועניין של אליטות. נכון שבמקרה אזריה האירוע היה פחות אלגנטי ונראה פחות טוב. אבל כשאני משווה בין התוצאות, הורדת פצצה על בניין בעזה שיש בו נשים וילדים חמורה יותר בעיניי ממקרה אזריה".

     

    אז המשפט והכרעת הדין הם צביעות?

     

    "לא, כי אזריה היה צריך לעמוד לדין ולהיענש. אבל כל הדברים מסביב במקרה שלו נגועים בהרבה צביעות. בכלל, לדעתי המקרה של אזריה הוריד איזו מסכה מפנינו, של כיבוש נאור, של צבא שמתנהל לפי איזשהם סטנדרטים. לדעתי, אם זה לא היה מצולם התוצאה הייתה אחרת. ספק אם אזריה היה עומד בכלל לדין. הרי זה ממש לא המעשה הכי חמור בתולדות ישראל. מה, אנחנו לא יודעים שהוציאו להורג שבויים לאורך ההיסטוריה בישראל? הוציאו. מה ששיחק פה זה סיפור הרקע — מי הוא ומאיפה הוא בא".

     

    ומה לגבי התומכים הרבים במעשה?

     

    "יש פה ביצה מאוד עכורה שהסיפור שלו הוציא החוצה. העם לא נמצא לצד טוהר הנשק. גם לפי מה שפורסם אתה רואה מאיפה ההורים שלו ומאיפה הוא הגיע, ואתה מבין באיזו קרקע הוא צמח, וכולם רוכבים על זה ומנפחים את זה. צר לי, אני לא מאלה שחושבים שאזריה הוא פושע נורא או אויב המדינה".

     

    אתה מסכים עם הטוענים שהחברה בארץ נעשתה יותר אלימה בשנים האחרונות?

     

    "בעיניי קו פרשת המים זה רצח רבין. מאז רצח רבין ועד היום החברה השתנתה ללא היכר. דבר עם חבר'ה צעירים, גם אלה שמצביעים מרכז־שמאל, ותבין שעניין השלום כבר לא קיים. אף אחד לא מאמין בו. המרכז הלך יותר ימינה וקריאות כמו 'מוות לערבים', שלא היו לגיטימיות בזמן שהייתי ילד, הפכו לסטנדרט. הרב כהנא יצא אז מחוץ לחוק, ואילו היום איתמר בן־גביר הוא המיינסטרים. לאף אחד לא מוזר שליברמן הוא שר הביטחון? זה מטריד מאוד".

     

    זעקת הנפש

     

    זה הספר הראשון שמוציא שריד מאז נפטר אביו, ובלי הקריאה הראשונית של האב. "זה רגע קשה עבורי", הוא אומר. "הנוכחות שלו וההתייחסות שלו היו מאוד חשובות לי. הוא גם היה סלע ומשען, היה על מי לסמוך, והיום זה לא קיים. הרבה פעמים אני משווה את עצמי אליו. אבא שלי במובן מסוים שרף את עצמו. הוא לקח ללב ובסוף הלב הרג אותו. הוא קם כל בוקר כדי להילחם ולתת את מה שהוא יכול עבור מה שנראה לו צודק ונכון. אני לא כזה, וזה מעורר הרבה פעמים מחשבות וסוג של רגשות אשם. היינו מאוד קרובים, בעיקר בשנים האחרונות. ברמה האישית הוא מאוד חסר לי. מאוד חסר".

     

    אז אתה נאחז בספרות?

     

    "הכתיבה היא ייעוד חיי. לפני כמה חודשים נתתי הרצאה לאנשי קבע ונשותיהם. יצא שרובם היו חובשי כיפה. דיברתי איתם על יהדות וספרות וקראתי כמה קטעים מ'השלישי' ומ'גן נעמי'. אחרי ההרצאה ניגשה אליי אחת המשתתפות, אישה דתייה, ואמרה לי שאולי נדמה לי שאני לא מאמין, אבל הקטעים שקראתי להם מלאים בזעקה של הנשמה לאלוהים. מאוד התרגשתי ממה שהיא אמרה. אני לא בטוח ביחס לאלוהים, אבל אם צריך להגדיר בכמה מילים: הכתיבה עבורי היא זעקה של הנפש". •

     


    פרסום ראשון: 15.08.17 , 23:20