תארו לכם שלא היינו מאמינים לניצולי השואה. תארו לכם שהיינו מבקשים מהם להציג הוכחות. תארו לכם אותם מתמודדים עם האובדן והטרגדיה שחוו, ובו זמנית נלחמים במערכת ספקנית של מדינה שלמה שמכנה אותם "הוזים ושקרנים". תארו לכם שהיינו צוחקים עליהם בתקשורת במשך שלושה דורות. תארו לכם את כל זה, ותחשבו שבשביל משפחות הילדים החטופים – זו המציאות.
xxx
חטאתי. ב"זגורי אימפריה", עונה שנייה, פרק שני, דקה 14, אומרת סבתא אלגריה לאביאל: "למה שמישהו ירצה לחטוף ילד תימני...? בשביל שיכין לחוח?" לא מצחיק, אני יודע. בורות לשמה. אני זה שכתב את המשפט הזה לפני כחמש שנים, והיום מתבייש אנוכי עד עמקי נשמתי לנוכח הטמטום והאטימות שבו. הלוואי שיכולתי למחוק אותו, הלוואי שיכולתי להעלימו ולשכוח ממנו. אבל לא. הוא שם, הוא קיים, אני שמתי אותו שם, ואני לוקח אחריות מלאה על הסיוע - גם אם קל - בהפצת הבורות שביסודו. שכן כל הלצה מפגרת כזו היא מסמר בארונה של האמת ההיסטורית. אותה אמת שכולם כאן ניסו לקבור במשך 70 שנה.
xxx
בני אדם פוחדים להודות באשמה משום שמחיר החרטה עלול להיות כבד עבורם; אך הודאה באשמה לא תמיד משמעה עונש. הודאה באשמה יכולה להיות מתנת טהרה, שהפושע בוחר להעניק לקורבן כדי לשחררו מהפשע, ובעצם כך לשחרר גם את עצמו. השבוע כתבה באינסטגרם לנה דנהאם, היוצרת של הסדרה המהפכנית "בנות": "כל האנשים הלבנים אחראים לשימור העליונות הלבנה ולנפילתה כיום". הרי לכם אישה לבנה ואמיצה שלוקחת אחריות ומודה במעורבות כלשהי באשמה. אין זה אומר שמחר היא תישפט ותילקח למעצר. אך למרות שהיא עצמה מעולם לא עטתה מצנפת לבנה ויצאה לתלות שחורים – היא מסוגלת להפנים את משמעותו של "דיכוי שקט" ואת שיתוף הפעולה שלה (ושל כל אדם לבן, לצורך העניין) איתו. ולמרות שאני חוּם, גלובלית אני עדיין נחשב "לבן", ולכן גם אני אחראי בדרך מסוימת לעליונות הזו ולנפילתה. כי אני לא מבין איך אנשים שחוו על בשרם את כוויות הגזענות מסוגלים לנהוג באותו המטבע כלפי "החלש החדש".
כיום מובנת מאליה המציאות של הסרת החסיונות והשיח הציבורי הער, אבל לפני חמש שנים בלבד חיו משפחות החטופים במציאות של כחש, בוז והלעגה. מציאות בת 65 שנות זלזול מגמתי בצלילותם וביושרם. הורים שהכריזו: "ילדי/תי נחטפ/ה" וזכו לכתף קרה ממרבית הממסד, מהציבור ואפילו מהתקשורת - לרבות אנוכי, מסתבר. ותכלס מי אני? אפילו אבא שלי לא נולד כשהאירועים התחוללו. אני עצמי הייתי בן מינוס 32. אז רק תחשבו איזה מנגנון הכחשה משוכלל נבנה כאן, ש־65 שנים אחרי החטיפות, בחור מזרחי כמוני (הנוטה להאמין שהוא בעל מצפון חברתי) כתב את הבדיחה המטומטמת הזו. אני מודה — טעיתי, הוטעיתי והטעיתי.
עם זאת, חשוב לומר שהתחוללה כאן התערבות תקשורתית גסה בתודעה שלי. אני זוכר בצלילות את עצמי בגיל 13, צופה בטלוויזיה בהתבצרות המזוינת של עוזי משולם ותלמידיו (שמטרתם הייתה להעלות את המודעות לנושא), וזוכר גם חודשיים אחר כך את הבדיחות על אודות פאתו (כאילו היא רלוונטית) בכל תוכניות הבידור הגזעניות והסרקסטיות של הערוץ הראשון.
אולי לא רציתי להאמין שיהודים מסוגלים לעולל רוע כזה אחד לשני. אולי קיווינו כולנו שאנחנו טועים, ושאולי באמת כמו שאמרו לנו: פשוט היינו היסטריים, בדינו סיפורים, היינו רגשניים יתר על המידה. אולי קיווינו שהתינוקות האלה באמת נפטרו, כי האופציה השנייה גרועה לא פחות. אך לצערנו המר - צדקנו. הכל אמת. אחד הפשעים המתועבים ביותר שבוצעו אי פעם על ידי יהודי, בוצע במשמרת שלנו: גזל תינוקות מאמותיהם ומסירתם לאחר.
xxx
חבר כתב לי השבוע: "תגיד לי מה ההבדל בין זה לבין השואה?!?" עניתי לו שאין מה להשוות, כי אי־אפשר להשוות שום דבר לשואה, מה שכן אפשר זה להשתמש בדוגמתה כדי להעביר פואנטה. ובהקשר השואתי, הפואנטה היא שהכחשתה חמורה כמעט כמו הפשע עצמו. כי היא משחררת את הפושע ומותירה את הקורבן באזיקים. מכאן שאם יש עוד מי שמפקפק בחטיפות או מחפש להן נסיבות מקלות - דע שאתה בקליקה מפוקפקת של זקנים שלא מוכנים להתבונן במראה. בין שעשו, בין ששתקו ובין שהכחישו.
אבל (!) - וזה הכי חשוב מבחינתי - כיום ה"סליחה" שלהם כבר לא מעניינת איש. מי סופר אותם היום? בימינו אין לייחוס ההגמוני שלהם כל ערך, ואם יש לו אז הוא מתפוגג. וכל המסקנות והפלפולים האינטלקטואליים שלהם מסקרנים פחות מ"מתי יוציאו כבר סטטובום ותבוריניו להיט חדש". ולמה? כי האמת יצאה לאור: אנחנו צדקנו והמכחישים טעו, אז מה יש לנו עוד לחכות? בעיניי, ההמתנה המנומסת הזו לאישור ההגמוני היא חטאו הגדול ביותר של הפרולטריון.
xxx
לי, אגב, מספיקות העדויות של המשפחות. אני לא צריך הוכחות. בן אדם אומר לי שילדו נעלם, אני מאמין לו. לי מספיקים צווי איסור הפרסום עד 2066; לי מספיקים צווי הגיוס מהמדינה וקצבאות הביטוח הלאומי שהמשיכו להגיע באורח תמוה; לי מספיקות עיניהם העצובות של ההורים ששמחתם אבדה ושעימה אבד גם האמון במולדת; לי מספיקות האמהות שבמשך עשרות שנים חששו לשלוח את ילדיהן לבתי החולים מהפחד שייחטפו. ולאלה הדשים: "זה היה מזמן, בואו נמשיך הלאה, למה לחטט בפצעים?" אל תשכחו מי לימד אותנו "לזכור ולא לשכוח".
בעיניי אין שום נחמה במחשבה שהילדים נמסרו כנראה לניצולי שואה. להפך. עברתם שואה וכעת אתם מעבירים שואה מישהו אחר? כתפי השואה לא מסוגלות עוד לשאת את כל ההצדקות לכל החטאים של המדינה הזאת. ואם אשמע עוד פעם מישהו אומר: "המדינה הייתה בחיתוליה, היה פה כאוס מוחלט, דברים השתבשו", אצרח: "שים את ילדיך בנעליים האלה ותראה אם בליבך מחילה". אותי מסקרן רק שאת רוב "הטעויות הנמחלות" שעשתה המדינה היא איכשהו עשתה על גבם של המזרחים: מעברות, שיכונים, פריפריות, ריסוסים ודיכוי תרבותי. צודקים, באמת כולן טעויות של מדינה צעירה. וגזענית. מדינה שסלחה לגרמנים הרבה יותר מהר משהיא סלחה למזרחים על היותם "לא־אירופאים".
xxx
לכן כה נדירה העדות שנתנה הגברת שולמית מליק בכתבתה של תמר קפלנסקי בשבוע שעבר. איזו עדות ישרה וישירה היא העניקה. אמנם לא חפה מהצדקות פנימיות, אבל דחילק: היא העידה באומץ! תענו לי איך שלוש ועדות חקירה ממלכתיות "פיספסו" אותה?
נכון, חבל שזה לקח לה 50 שנה, אבל לעיתים חברה צריכה להבשיל לכדי עצמאות כזו. ואולי ללא הרנסנס המזרחי, הפרשה הזו לא הייתה מקבלת לעולם ביטוי מחודש. בטוחני אגב שלא מעט קשישים פנו לשולמית בשבוע האחרון וטענו: "שולמיתי, למה לפתוח פצעים ישנים?" קשישים שחושבים שלשתוק זה הפתרון לכל הבעיות בחיים. אחרי זה יש להם אולקוס והם לא מבינים למה. כי יודעים מה, אני חוזר בי: הפשע הכי גדול אינו חטיפת הילדים או ההשתקה. הפשע הכי גדול הוא טוהר הכפיים והצחות־עלק שהתעטפו בהם כמה מוותיקי המדינה הזו בעטותם קדושה ציונית צדקנית. הם בטח חשבו לעצמם שהיא תחזיק לנצח — אבל חרא סופו לצוף. על העוון הזה הם אולי לא נענשו בחייהם – אבל את הקדושה הקולקטיבית הם איבדו. ומבחינתי, היסטורית הם פושעים שכנראה עשו בחייהם גם טוב. ממש כמו פבלו אסקובר.
xxx
"אמת" לא הופכת לכזו רק כשהיא מתגלה. אמת היא עובדה קיימת מעצם יסודה. ומהיום: מי שרוצה להמשיך להכחיש שייטב לו, מבחינתי הוא אדם קר וציני ועל הזין הקולקטיבי שלנו האישור שלו. ממילא האישורים האלה לא מגיעים לעולם, ואם הם כבר מגיעים אז זה בציפוי של הסבר צדקני והתחמקות מאשמה. בין אם זה עם הפלסטינים ובין אם זה בתוך עמם, אבותינו הגברים המייסדים אכלו בוסר ושינינו קהות לעוד כמה עשרות שנים לפחות.
אז כעת כשהאמת יצאה לאור, אם לממשלת ישראל עדיין אכפת מבוחריה - הגיע הזמן לחקור ולמצות את הפרשה הזו עד הסוף וכמו שצריך. לכונן כאן צדק היסטורי ולפצות בכסף גדול את משפחות הילדים החטופים. ולמרות שזה מתבקש - לא אקרא לזה "שילומים", אקרא לזה פשוט "צדק".
