כתובת אש

אנדריאה גומז לא זוכרת את הרגע המדויק שבו איבדה את ההכרה. היא רק זוכרת ריח כבד של פלסטיק שרוף ואת בנותיה הקטנות צורחות בבהלה מול גלי האש הענקיים שאחזו במגדל. גומז איבדה את ההכרה והתעוררה כעבור ארבעה ימים בבית החולים רק כדי לגלות שהבנות, לואנה (12) ומייגן (10), מאושפזות לצידה. אבל היקיצה והידיעה שהיא ובנותיה נשארו בחיים נמהלו בכאב הגדול, כשנודע לגומז כי העובר שנשאה ברחמה במשך שבעה חודשים לא שרד. "הרופאים אמרו ששאפתי גזים רעילים בגלל השריפה והרעל חדר לגופי. כמות הרעל שחדרה לריאות של העובר הספיקה כדי להרוג אותו", סיפרה בדמעות.

לפני שלושה שבועות הגיעה גומז, יחד עם עשרות דיירים נוספים, לדיון במועצת מחוז קנזינגטון וצ'לסי, שבתחומו נמצא מגדל גרנפל השרוף. אחרי שגוללה בפני הנוכחים את סיפורה, הצליחה גומז להתגבר על המחנק בגרון, הצביעה לעבר חברי המועצה וצרחה בזעם: "אתם הרגתם את הבן שלי! שנים התעלמתם מהקריאות ומהאזהרות שלנו, לא היה אכפת לכם. בסיטואציה אחרת, במקרה של שריפה, הייתי יכולה לצאת מהבניין בקלות ולהינצל. אבל בגלל התנאים, התינוק שלי מת".

את נהרות הזעם ומפלי הדמעות לא היה אפשר לעצור באולם. מחוז קנזינגטון וצ'לסי נחשב לרובע העשיר ביותר בלונדון וליקר ביותר בבריטניה. הרחובות הסמוכים לבניין מועצת הרובע מנוקדים במבני שגרירויות עצומים ובאחוזות של אוליגרכים. המגדל שנבנה לדיירים מעוטי יכולת והביא למותם של כמאה בני אדם, נראה מכאן מרוחק שנות אור. השריפה הגדולה, שהתרחשה ב־14 ביוני, היא אחד האסונות האזרחיים הגדולים בתולדות בריטניה. אבל ממדי האסון – 80 גופות, רק מחציתן זוהו עד כה, עשרות נעדרים וקרוב למאה פצועים – הם לא הנתון היחיד שזועק כאן לשמיים.

מפגינים נגד הרשויות. "אנחנו דורשים לדעת את האמת"

כמו העשן שהיתמר מהמגדל הבוער לשמיים, גם עשרות האזהרות, העצומות והמכתבים שכתבו דיירי הבניין למועצה המקומית התאיידו באוויר. איש לא לקח ברצינות את האפשרות שיום יבוא והאסון שעליו התריעו הדיירים יתממש ויהפוך לסיוט כל כך נורא. "השם המלא של הרובע שבו אנו מתגוררים הוא הרובע המלכותי קנזינגטון וצ'לסי", אומרת טניה תומפסון, אחת הדיירות בשכונה. "אני תוהה אם המלכה אליזבת שותפה לתחושה, שאת הרובע הזה אפשר לכנות בכל כינוי אפשרי, מלבד מלכותי".

"תישארו בדירות!"

אירועי הלילה ההוא עדיין חיים בתודעתם של התושבים, כמו סרט אימה אכזרי במיוחד. רק שבסיפור של גרנפל אין גיבור־על, שהציל את הבניין בן 24 הקומות מכליה ואת יושביו ממוות. 50 דקות אחרי חצות פרצה שריפה בקומה הרביעית, שנגרמה כתוצאה מקצר חשמלי במקרר בדירה של בהיילו קבדה, נהג מונית ממוצא אתיופי. קבדה סיפר כי דפק על דלתות השכנים כשהדליקה פרצה, אבל האזעקה של גלאי העשן לא פעלה, והאש התפשטה במהירות לכל הקומות בעזרת החיפוי החיצוני של המגדל, שהיה עשוי מחומרים דליקים.

"זה היה כמו סרט מפחיד, רק שהפעם אני הייתי תקוע בתוכו", מספר אולווסן נסקי טלבי, שהתגורר בדירה בקומה ה־14. "התעוררתי מרעש של צעקות. לא חשבתי שמדובר במשהו חריג וניסיתי לחזור לישון. אבל שמעתי קריאות וצרחות 'אש! אש' והקריאות הלכו והתעצמו. הערתי את אשתי ואת בתי הקטנה. רציתי לראות מה קורה וברגע שפתחתי את דלת הדירה, גל אדיר של עשן הדף אותי פנימה. טרקתי את הדלת בבהלה. אשתי ואני התחלנו לאסוף מגבות ושמיכות והנחנו אותן מתחת לדלת כדי לחסום את כניסת העשן. הלכתי לאמבטיה להביא מים, שאוכל לשפוך אם האש תגיע לדלת. כשחזרתי, ראיתי שהעשן חודר מבעד לחרכי הדלת. הבנתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות".

טניה ופירס תומפסון. התגייסו לסייע

כוחות ההצלה קיבלו שיחות טלפון משכנים, שהתלוננו על עשן סמיך. באחת בלילה התמקמו הכוחות למרגלות הבניין והחלו להיערך למלאכת פינוי הדיירים. הפקודה של כוחות ההצלה הייתה חד־משמעית: "תישארו בדירות, אנחנו נגיע אליכם!" אף אחד לא העלה על דעתו אז כי הבניין כולו יעלה באש.

"הבנתי שצריך לעשות משהו, לא יכולתי להישאר ולחכות לכוחות ההצלה", מספר טלבי. "אספתי את כל השמיכות בבית וקשרתי אותן אחת לשנייה בקשר חזק. ניגשתי לחלון וצרחתי, 'הצילו, יש לי ילדה קטנה, הדירה שלי בוערת'. פתאום שמעתי דפיקות בדלת. אלה היו השכנים מהדירות הסמוכות, שביקשו להסתתר יחד איתנו. היו שם בחור מאירלנד, שכנה מסיירה־ליאון וגם בחור סורי בשם מוחמד אל־חאג' עלי. הכנסתי אותם לדירה. הם הסתכלו עליי כמו משוגע ולא הבינו למה אני קושר את השמיכות. הם צעקו לי, 'מה אתה עושה? תכף תגיע עזרה' והפצירו בי שלא אמלט. קשרתי את השמיכות לחלון הכי חזק שאפשר, השתלשלתי מטה ואמרתי לאשתי שתעביר לידיי את בתנו. אבל בתי החלה לבכות ולא רצתה לצאת החוצה. מצאתי את עצמי בין שמיים וארץ ולא הצלחתי לחזור פנימה לתוך הדירה. ואז מוחמד בא, הושיט לי יד ומשך אותי פנימה. הוא הציל אותי.

"החלטתי להימלט בכל דרך. קשרתי את הבת שלי לגב באמצעות שמיכות, כמו מנשא של תינוק, כדי שהיא לא תיפול. אחזתי ביד של אשתי, פתחנו את דלת הדירה ורצנו החוצה. הכל היה שחור משחור, לא ראינו שום דבר. רצנו לכיוון המדרגות והשתעלנו ללא הרף. אמרתי בלב, 'בבקשה, אלוהים, תן לנו לצאת מכאן'. הבת שלי לא הפסיקה להשתעל ואשתי נפלה במורד המדרגות. עזרתי לה לקום והמשכנו להתקדם למטה. כשהגענו לקומה הרביעית ראינו אור למטה – אור של תקווה. ואז הגענו למטה וראינו את כוחות ההצלה. הם לקחו את הבת שלי והובילו אותנו החוצה. אחריי ירד במדרגות שכן נוסף. ארבעתנו ניצלנו, אבל ארבעה שכנים אחרים נשארו בדירה שלי, בהם גם מוחמד. אני חש אשמה, שואל את עצמי אם יכולתי לעזור לו, במיוחד אחרי שהוא משך אותי פנימה מהחלון. אבל מה יכולתי לעשות? השאלות לא מפסיקות לכרסם".

מוחמד אל־חאג' עלי (23) התגורר בדירה 113, יחד עם אחיו עומאר ועם חבר ילדות, מחמוד אלקראד. השלושה נמלטו ללונדון לפני שלוש שנים וחצי ממלחמת האזרחים בסוריה. דרעה, העיר שממנה הגיעו, היא מעוז של המורדים וספגה הפגזות כבדות שגבו את חייהם של אלפי בני אדם. אף אחד משלושת הצעירים לא חשב לרגע שהמוות ישיג את מוחמד דווקא בלונדון הבטוחה.

אדל. תרמה כסף לניצולים

ההתרגשות ניכרת בקולו של אלקראד כשהוא חוזר לאירועי הזוועה. "עומאר ואני היינו בעיר כשפרצה השריפה. חזרתי הביתה וכבר מהכביש הראשי ראיתי את המגדל שלנו עולה בלהבות. הגעתי לבניין והתקשרתי למוחמד. הוא היה מבוהל. ביקשתי ממנו שייצא לחלון וינופף בידו ונופפתי לו בחזרה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. במשך שלוש שעות דיברתי איתו בטלפון לפחות עשר פעמים. במקביל גם בני המשפחה שלו מסוריה התקשרו אליו, אחרי שהוא סימס להם שהוא בסכנה. הוא אמר לי בטלפון, 'בבקשה, אני מתחנן, תעזור לי. תוציא אותי מפה'. הוא היה בפאניקה, אז ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו שכוחות ההצלה יגיעו ויחלצו אותו. אבל הוא לא הקשיב. הוא רק רצה לצאת החוצה. באחת השיחות הוא אמר לי שכוחות ההצלה הגיעו ואמרו לו להישאר בדירה, שהם תכף יגיעו לחלץ אותו. הוא אמר לי, 'למה הם לא חזרו, למה הם לא שולחים הליקופטר?'

"מוחמד פחד להישאר לבד בדירה אז הוא הלך לדירה הסמוכה, של השכן טלבי. אח שלו, עומאר, שהיה לצידי, אמר לו, 'תנסה לצאת החוצה, אל תקשיב להם'. אבל מוחמד פחד. באחת השיחות הוא אמר לי שהוא נמצא בדירה עם משפחה וילדים, שהוא לא יכול לעזוב את הילדים לבד. ניגשתי לשוטרים מחוץ לבניין כמה פעמים והם אמרו, 'תגיד לו שיישאר בדירה, יניח מגבות מתחת לדלת ויפתח את החלון'. שאר השכנים ברחו החוצה וניצלו. הוא נשאר לכוד שם. השיחה האחרונה שלנו הייתה בשעה 3:45. הוא בכה ואמר לי, 'תגיד למשפחה שלי שאני אוהב את כולם ותאמר לאמא שלי שאם פגעתי בה אי פעם, אני מבקש סליחה'".

ואז נדם הטלפון של אל־חאג' עלי. האש הלכה והתפשטה. למחרת בבוקר פקדו אלקראד ועומאר כל בית חולים בסביבה בניסיון למצוא את מוחמד הפצוע, אבל בערב זוהתה גופתו. סדין לבן כיסה את גופת הפליט, שאיש לא ידע את זהותו. אחיו וחברו למדו על מותו מפייסבוק. "אחד השכנים ראה את הגופה מכוסה בסדין, צילם את פניו של מוחמד והעלה את זה לפייסבוק, בניסיון לגלות מיהו", מספר אלקראד. "ראיתי את התמונה ואז הבנתי שחבר הילדות שלי, הילד שאיתו שיחקתי כדוריד, שלמדתי איתו באוניברסיטה, שברחתי איתו מסוריה – מת".

ג'סיקה אורבנו, ילדה בת 12 שגופתה לא נמצאה

צרחה מקפיאת דם

טניה תומפסון זוכרת היטב את מוחמד מנופף בחלון. היא זוכרת את השכנים האחרים, שנופפו בידיהם בחשכת הלילה, שצרחו בכאב ובאימה. היא ראתה את השכנים בקומות העליונות של המגדלים אוחזים בטלפונים סלולריים שלהם ומנסים לאותת באמצעות הפנס לכוחות ההצלה. היא מתגוררת בבניין שנמצא מול מגדל גרנפל. "זו קהילה של אנשים קשי יום, אבל מאוד מגובשת", היא אומרת. "כולם מכירים את כולם ומברכים האחד את השני לשלום כשנפגשים ברחוב".

תומפסון התעוררה בביתה למשמע הצרחות. "זה היה לילה בהיר, בלי עננים, ויכולתי לשמוע כל מילה ולראות הכל. ומה שראיתי מחלון דירתי היה חלום בלהות, שיגעון, סוף העולם. צעקות וצרחות איומות, שאני זוכרת עד עכשיו. צרחות של ייאוש ואימה, של אנשים שלא יכולים לעשות דבר. אני זוכרת ששמעתי צרחה אחת מקפיאת דם שפילחה את האוויר, כמו סירנה, וכעבור כמה שניות היא נדמה ולא שמעתי אותה יותר".

הבת שלה, בגיל העשרה, החלה לשלוח הודעות בסנאפצ'ט לחברה לכיתה, שהתגוררה בקומה ה־23 של המגדל. "היא ניסתה להרגיע אותה בזמן שישבנו וצפינו באימה מתרחשת מול עינינו. המגדל עלה בלהבות בתוך דקות ספורות, כאילו היה עשוי נייר. ראיתי מישהו מנופף בחלון בסוודר, לסמן שהוא חי ושיבואו להציל אותו. אבל האש אחזה בבניין בשני הצדדים ולא היה סיכוי לכוחות ההצלה לכבות אותה. הרגשתי חוסר אונים מוחלט: אנשים שאני מכירה נשרפים חיים – ואני לא יכולה לעשות דבר. מאז אני פוסעת מדי יום בשכונה, מביטה במודעות של נעדרים, מזהה את הפרצופים בתמונות ויודעת – אף אחד מהם לא יחזור".

הזיכרונות נשזרים אלה באלה ומרכיבים יחד סיפור של אסון מכמיר לב. לצד המחזות האיומים, התרחשו בשעות שבהן בער המגדל גם כמה ניסים. דיירת מהקומה העשירית צרחה לכוחות ההצלה שיתאספו בקו ישר מתחת לחלון שלה – ואז השליכה לעברם את בנה התינוק. הוא ניצל – היא נספתה. גבר הצליח להינצל, אחרי שהשתלשל מסדינים שקשר אל החלון. דיירים אחרים הדליקו וכיבו את האור בדירתם שוב ושוב, לסמן לכוחות ההצלה שהם ממתינים לחילוץ. אחרים התקשרו בדקות האחרונות לחייהם ליקיריהם ונפרדו מהם – ומהחיים. 24 שעות נדרשו למאות עובדי ההצלה להשתלט על השריפה ולכבותה. רק אז הם נכנסו לבניין עצמו וראו את ממדי הזוועה.

כבאי מחפש ניצולים בבניין המפוחם

אז גם החלה מלאכת פינוי וזיהוי הגופות. היו דירות שכבר לא נותר לפנות מאומה מהן — ההרס היה אדיר. עד כה זוהו פחות מ־40 מההרוגים, ובמשטרה אומרים שתידרש שנה שלמה עד שיגלו את זהות כולם. מה שבעיקר מקשה על הזיהוי הוא העובדה שב־23 מתוך 129 הדירות במגדל לא נותרו ניצולים, ואין דרך בדוקה לוודא כמה בני אדם היו בתוך כל דירה ונספו בה. כמו כן, חלק מהנספים היו פליטים, מהגרים לא חוקיים או מחפשי מקלט, ולא היה רישום מדויק של מקום מגוריהם.

זהותם של כמה מהנספים אומתה בדרך מצמררת: הם התקשרו לכוחות ההצלה לפני האסון, ובמשטרה הצליבו את מספרי הטלפון עם הדירות שבהן נמצאו שיירי גופות. בשבוע שעבר גויסו לטובת מלאכת זיהוי הגופות מומחים מארה"ב, שהיו מעורבים בזיהוי קורבנות אסון התאומים. הם יצטרפו ל־200 חוקרים מקומיים שכבר פועלים בשטח. "יידרש זמן רב עד שנפענח את זהות כל הקורבנות, אם בכלל. אנשים נשרפו בטמפרטורה של אלף מעלות", אמר אחד החוקרים. מה שבטוח, אסון גרנפל הוא השריפה הקטלנית ביותר בבריטניה במאה השנים האחרונות.

מכל המקומות שבעולם

ועכשיו נשאלות השאלות הקשות. העיקרית שבהן היא איך ייתכן שאירוע שהוביל למותם של כמאה בני אדם, מתרחש — מכל המקומות שבעולם — ברובע היוקרתי ביותר, באחת הערים העשירות ביותר בעולם. "אם האסון היה מתרחש בבנגלדש, הייתי יכולה להאמין. אבל לא ברובע של העשירים בלונדון. טוב, אם אנחנו היינו בין העשירים האלה, אולי היו מקשיבים לאזהרות שלנו", אומרת תומפסון.

מגדל גרנפל לאחר האסון. רוב הניצולים עדיין מחכים לדיור קבע

מגדל גרנפל נבנה בתחילת שנות ה־70. הוא נוהל על ידי מינהלת הדיירים של רובע קנזינגטון וצ'לסי — זרוע של חברת הניהול הגדולה באנגליה, שנשכרה על ידי הממשלה לנהל בנייני מגורים לאנשים מעוטי יכולת. הבניין התנשא לגובה של 67 מטרים והכיל 129 דירות, שמרביתן הושכרו באמצעות שירותי הרווחה ורק שמונה מהן נמצאו בבעלות פרטית. דמי השכירות לנתמכי סעד בבריטניה נמוכים מאוד, כמה עשרות או מאות ליש"ט בחודש. הכסף הולך לקופת מועצת הרובע שאמורה לספק בתמורה תחזוקה שוטפת של הבניינים.

שנה וחצי לפני הדליקה הסתיים במגדל שיפוץ מקיף, בהשקעה של 8.7 מיליון ליש"ט. מסיבות של אסתטיקה, הותקנו על הקירות החיצוניים של המגדל חיפוי חיצוני ושכבת בידוד – שניהם מחומר דליק. אחרי האסון הועלו טענות כי מינהלת הדיירים ויתרה על הצעת עבודה אחרת שכללה חיפוי חיצוני מחומר עמיד לאש, מפני שהייתה יקרה יותר. "העדיפו עבודה וחומרים זולים, סיכנו חיי אדם בשביל לחסוך על גבנו כמה גרושים", אומר אחד הדיירים.

עכשיו כבר ידוע שהחיפוי הזול האיץ את האסון הקשה. הוא איפשר לאש להתפשט במהירות, בלי להשאיר סיכוי לכוחות ההצלה לדכא אותה. 250 כבאים ו־70 כבאיות ניסו להשתלט על הדליקה, אך כשהאש הגיעה לחזית החיצונית של הבניין, המצב היה אבוד. כמאה כבאים נכנסו למגדל כשעלה בלהבות וניסו לחלץ דיירים. הם הצליחו להגיע לכל קומות הבניין וחילצו 65 בני אדם בחיים. בעקבות האסון נערכה בדיקה שהעלתה כי מאות בניינים נוספים בבריטניה מחופים בחומרים דליקים. לפחות 600 בניינים נכשלו בבדיקת בטיחות רק בחודש שעבר.

לצד אלה עלה החשש כי גם כוחות הכיבוי לא היו ערוכים לדליקה בסדר גודל כזה. תחקיר של התוכנית "ניוז נייט" ברשת בי־בי־סי העלה כי לכבאיות לא הייתה כמות מספיקה של מים וכי סולם גבוה הוצב על הדופן החיצונית של המגדל רק 32 דקות אחרי שפרצה הדליקה, כשהאש כבר הקיפה את הבניין כולו. עלתה גם טענה שההוראה להישאר בדירות גרמה למותם של רבים. מתחקיר האירוע עולה כי ההוראה אכן ניתנה על ידי כוחות ההצלה, אך בהמשך הלילה שונתה – והדיירים נקראו להימלט מהבניין, אולם אז כבר היו לכודים מאחורי להבות הענק. בעקבות האסון שונו נוהלי הבטיחות של רשות כיבוי האש.

לכך יש להוסיף את הקושי של כוחות ההצלה להגיע לבניין ולהציב שם כבאיות. המגדל נמצא בקצה רחוב, שחלקו חד־סטרי ועמוס במכוניות חונות, ומולו ניצבים בית ספר ומרכז קהילתי, שהוקמו רק בשנים האחרונות — בניגוד מוחלט לדעת השכנים ולהסכמתם. המבנים האלה הפכו את הרחוב לצר ובלתי נגיש.

אד דפרן, שעומד בראש ועד הדיירים "גרנפל אקשן גרופ", מספר כי בשנים האחרונות שלח עשרות מכתבים ופניות לחברי המועצה והתריע מפני סכנה אפשרית. "כבר בשנת 2010 מחינו נגד הכוונה לבנות בית ספר גדול ברחוב במקום הפארק שהיה שם קודם. ידענו שבמקרה של אסון, כוחות ההצלה לא יוכלו להגיע למגדל כי בית הספר חוסם את הגישה אליו ובנייתו הפכה את הרחובות לצרים מאוד ובלתי נגישים לרכבים גדולים", הוא אומר, "אבל המועצה ניפנפה אותי. האשימו אותי שאני מנסה להשיג רווח פוליטי בתור ראש ועד הדיירים. גם בתקופת השיפוצים פנינו למועצה, אמרנו שמדובר בסכנת נפשות ושהבניין עמוס בליקויי בטיחות. אף אחד לא הקשיב לנו. ברוב המקרים אפילו לא השיבו לפניות שלנו. בשנה שעברה התרעתי על ליקויי בטיחות בבניין ועל האפשרות שתפרוץ שריפה גדולה והדיירים לא יוכלו להימלט. בתגובה איימו עליי מהמועצה שאם אמשיך 'להמציא סיפורים', יתבעו אותי". דיירים אחרים מספרים שהתריעו כי חדר המדרגות לא יוכל לשמש לפינוי בשעת חירום עבור 350 האנשים המתגוררים בבניין. הם הזהירו כי בבניין יש צינורות גז חשופים, שעלולים לגרום להתקלחות מהירה ולפיצוץ במקרה של שריפה. לפני ארבע שנים, מספר דפרן, הוא פנה עם שאר הדיירים למועצת הרובע והתריע כי זרם החשמל במגדל גורם לקצרים רבים וכי גלאי העשן לא פועלים. הטענות האלה נתמכו בעדויות של דיירים ששרדו את האסון וסיפרו כי גלאי העשן כלל לא ציפצפו. לדברי הדיירים, שני מכתבים הפיצה הנהלת הבניין לדיירים בשנים 2014 ו־2016, ובשניהם הם הצטוו להישאר בדירותיהם במקרה של שריפה. "גלאי העשן שודרגו. כוחות ההצלה ביקשו שנדגיש בפניכם שבמקרה של שריפה, עליכם להישאר בדירות", נכתב בהם.

אלא שרבים מהדיירים מתו דווקא בגלל שנשמעו להוראה להישאר בדירות שהפכו למלכודת אש. "אני לא אשכח את משפחת חאשים, אבא, אמא ושלוש בנותיהם, שהיו שכנים מקסימים", מספרת אישה שמתגוררת מול המגדל. "בליל השריפה, כשהמגדל עלה בלהבות, חיכיתי בחוסר סבלנות שכוחות ההצלה יבואו לכבות את האש. אבל הם נתקעו מאחור, בגלל שהרחוב היה חסום במכוניות ולא התאפשר מעבר של רכבי הצלה. בית הספר הארור הזה, שבנו כאן בניגוד לדעתנו, חסם את הרחוב לגישה. לפעמים אני מדמיינת את צחוקן המתגלגל של הבנות של משפחת חאשים".

תתלוננו בנימוס

ניתן היה להניח שהרשויות יקלו על הניצולים ויסייעו להם. אלא שמאז האסון, הניצולים נתקלים בסחבת, בהיעדר תשובות לשאלות פשוטות או סתם בכתף קרה. ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, הפגינה חוסר רגישות תהומי, כשהגיעה עוד בליל השריפה לאזור האסון מוקפת בשומרי ראש, קיבלה הסברים מכוחות ההצלה ועזבה את המקום בלי לשוחח עם הניצולים. אסון גרנפל נצרב בתודעה הבריטית כדוגמה כואבת לחוסר האונים של האזרח הקטן מול רשויות ביורוקרטיות, לפער הגדול בין עשירים ועניים וליחס המזלזל שזוכים לו אלה שאין ממון בכיסם.

חוסר הרגישות מצד הרשויות ניכר היטב באסיפה שכינסה מועצת הרובע ביום רביעי לפני שלושה שבועות. המועצה הציבה סוללה של מאבטחים גדולים באולם, באקט שהיה בו איום כלפי הניצולים: אתם מוזמנים להתלונן – אבל בנימוס. אחר כך שלחו את הניצולים לקומת המרפסת, בעוד שאת נציגי התקשורת הושיבו באולם עצמו. הניצולים – בגיבוי שכנים רבים מהקהילה – סירבו להשלים עם היחס הזה. בעיצומו של הדיון הם ירדו לאולם, דפקו בזעם על הדלת ודרשו להיכנס פנימה. השומרים סירבו לפתוח את הדלת וראשת מועצת הרובע, מרי־תרז רוסי, סירבה לאפשר את כניסתם. רק לאחר שנציגי הניצולים איימו לפוצץ את הדיון, נעתרה רוסי ואיפשרה לכמה מהם להיכנס.

העדויות באולם היו קשות ונמשכו שעות ארוכות, עמוסות בסיפורי זוועה וזיכרונות טראומטיים. ולצד אלה נשמעו סיפורים קשים לא פחות, על הבטחות של הרשויות שלא מתממשות, על סחבת נוראית בטיפול בניצולים. כולם אמנם הועברו לבתי מלון בשכונה, אבל פתרונות של דיור קבע או פיצויים תקועים בצנרת הביורוקרטית. "בהתחלה אמרו שייתנו לנו דיור קבע בתוך כמה שבועות, אחר כך אמרו שנה והיום אומרים לנו שזה עלול לקחת עד חמש שנים", אומר אלקראד. "הם מציעים לתת לנו דיור בחינם למשך שנה, אבל מה נעשה לאחר מכן? אם הדירה שייתנו לי תהיה יקרה מדי, איך אשלם את שכר הדירה?"

תומפסון ובעלה, פירס, התגייסו למען דיירי גרנפל. הם סייעו לארגן הפגנה גדולה מחוץ לאולם וממשיכים ליזום פעילויות שונות במטרה להעלות מודעות לאוזלת היד של הרשויות. "כל בעלי התפקידים שהיו טרם השריפה – נשארו במקומם. אנחנו גרים באחת השכונות העשירות בעולם, אבל הכל מתנהל כמו במדינת עולם שלישי. שני בעלי תפקידים, קצין הדיור וראש המועצה, התפטרו מתפקידם אבל נשארו בעירייה, כלומר הם ממשיכים לעבוד ולהרוויח שכר, כאילו כלום לא קרה. לחברי מועצת הרובע יש חשבונות בנק מרופדים – הם לא מבינים ולא מייצגים את האנשים הפשוטים, בני מעמד הפועלים".

את התסכול של דיירי המגדל ושכניהם אפשר לשמוע בכל מקום. "האסון הזה נגרם בגלל שאנחנו עניים ולאף אחד לא אכפת מאיתנו", אומרת שכנה. "הרי אם היה מדובר בשריפה בווילות של העשירים, היו מטפלים בכך מיד. סביר להניח שלא היו כל כך הרבה ליקויי בטיחות מלכתחילה בבתים האלה והעשירים היו זוכים ליחס ראוי מהשלטונות. אבל אנחנו שקופים, או יותר נכון – שחורים. התבוננתי בישיבה של מועצת הרובע ומה ראיתי? חבורה של גברים לבנים, שבעים ועשירים, מביטים בנו בקור מוחלט ובחוסר אכפתיות".

שנים של הזנחה

בשנה שעברה חזה ועד הדיירים באופן מצמרר את אשר עתיד להתרחש. "רק אסון גדול יחשוף את המחדל הגדול של הנהלת הבניין", נכתב במכתב ששיגרו הדיירים למועצה. הוועד אף ניהל בלוג, שבו תיעד באופן מתמשך את הרשלנות ואת ליקויי הבטיחות הרבים במגדל. את הישיבה הראשונה שניהלה המועצה אחרי האסון ניסו חבריה להסתיר מהתקשורת ומהציבור. לטענתם, אחרי האסון המועצה התקשתה לספק להם מחסה, מזון ובגדים, בזמן שארגוני המתנדבים עשו זאת במהירות וביעילות מופתית. סאדיק קאן, ראש עיריית לונדון, היטיב להגדיר זאת כשאמר: "האסון חושף שנים של הזנחה פושעת", וקרא לכל חברי המועצה להתפטר מתפקידם. משטרת בריטניה פתחה בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים השונים בחשד כי גילו רשלנות פושעת ולא מנעו את האסון.

על רקע כל אלה, מחמם את הלב לראות את ההתגייסות של הקהילה – ושל תושבי לונדון. מאז האסון קמו יוזמות רבות לגיוס כספים, שמיכות, בגדים ומזון לניצולים. המלכה אליזבת והנסיך וויליאם נפגשו עם הניצולים ואליזבת אף הקדישה את הנאום השנתי לרגל יום הולדתה לציון האסון כשאמרה: "קשה מאוד להימלט מתחושה לאומית כה קודרת". אמנים רבים התגייסו למען התושבים. אדל הגיעה לבקר את ניצולי המגדל באישון לילה וללא מצלמות ויחסי ציבור, ותרמה סכום כסף גדול. סיימון קאוול, שמתגורר לא הרחק, גייס אמנים כמו ליאם פיין מוואן דיירקשן, ריטה אורה ואמילי סאנדיי, שהקליטו ביצוע מחודש לשיר "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. ההכנסות ממכירת הסינגל הועברו לטובת הניצולים. חמישה ימים אחרי האסון הוקדשה דקת דומייה ברחבי בריטניה לזכר הנספים. בכנסיות רבות ברחבי המדינה נאספו בגדים, צעצועים ומצרכי מזון. ראש הממשלה מיי התעשתה, הורתה על הקמת ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט לבדיקת נסיבות האסון והקצתה כסף לטיפול בניצולים. שבוע לאחר האסון הודיעה הממשלה כי היא רוכשת 68 דירות יוקרה ברובע, לטובת אכלוס מחדש של הניצולים. אבל גם כאן התגלה הפער בין העניים והעשירים, כשדיירי הקומפלקס שבו נרכשו הדירות הביעו סלידה פומבית מהעובדה שיצטרכו לחלוק את אוויר הפסגות עם הניצולים. ובינתיים יושבת אחת השכנות מחוץ לדירתה, מול השרידים המפויחים של מגדל גרנפל, ומאזינה בקשב רב, למקרה שתשמע את צחוקן המתגלגל של הילדות לבית משפחת חאשים. •

המצב בישראל // עופר פטרסבורג

נציב הכבאות: "אין לנו מה להיות רגועים"

בעקבות הדליקה בלונדון, הרשויות בישראל הבינו שאסונות בסדר גודל כזה עלולים להתרחש גם כאן. נציב הכבאות הנכנס, רב־טפסר דדי שמחי, בשיתוף השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שיגר מכתב לראשי הרשויות ולמהנדסי העיריות בישראל, ובו הנחיות בהולות שנועדו למנוע אירוע דומה.

"לאור האסון במגדל גרנפל בלונדון ואירוע דומה אשר קרה לאחרונה בישראל – מגדל ברמת־גן – שבהם היו מעורבים חומרי ציפוי חיצוניים דליקים שהותקנו שלא על פי התקן הישראלי המחייב, בכל בקשה להיתר בנייה לשם שיפוץ מבנה הכולל את ציפויו החיצוני — יש להקפיד כי חומרי הציפוי יהיו מחומרים לא דליקים ויעמדו בדרישות התקן", כתב שמחי והורה על ביצוע סקר מקיף בבניינים שבהם נעשה ציפוי חיצוני כדי לוודא כי הם עומדים בתקן ואינם מסוכנים.

"בבניין אשר יימצא כי החיפוי בו אינו עומד בתקן יש להבהיר לבעלים ולמחזיקים את הסיכון ולהורות כי יפעלו לתיקון הליקויים לאלתר", כתב נציב הכבאות, "וכמו כן ליידע את כל גורמי הרשות הארצית לכיבוי והצלה על כל ליקוי שנמצא ביחס לחיפויים חיצוניים ולפעול ללא דיחוי. אין לנו מה להיות רגועים. גם אם אין שימוש באותו החומר שבו השתמשו בלונדון, עדיין עלולות להיות סכנות מחומרים דליקים אחרים".

במקביל, הרשות הארצית לכבאות והצלה פירסמה תקנות בטיחות אש הכוללות התייחסות לכל סוגי הבניינים והשימושים. החל מ־2012 נדרש כי בכל דירת מגורים, גם בבית פרטי, יותקן גלאי עשן במבואת הכניסה וליד חדרי השינה. כמו כן היזם נדרש לספק לכל דייר מטף כיבוי. מאחר שסולמות הכיבוי בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, מתנשאים עד לגובה 42 מטר, בבניין מגורים גבוה יותר תותקן מעטפת בטיחות שכוללת בין השאר מערכת מתזים (ספרינקלרים) אוטומטית לכיבוי אש בכל שטח הבניין, גלאים עצמאיים בכל דירה ובשטחים הציבוריים, לפחות שני חדרי מדרגות מופרדים שיאפשרו מילוט, ובסמוך לבניין חייבת להיות רחבת היערכות לרכב כיבוי. על הדיירים לבצע תרגיל פינוי של הבניין לפחות פעם בשנה.

מתברר שבמקרים רבים דווקא הדיירים מגלים שאננות. "לצערנו, בידי שירותי הכיבוי לא מעט דוגמאות לכך שדיירי בניינים פשוט ניתקו או לא תיחזקו כראוי את מערכות בטיחות האש", אומרים ברשות הכבאות.