yed300250
הכי מטוקבקות
    רמי זרנגר
    24 שעות • 16.08.2017
    אני מחזיר אליך את השידור יורם
    בשבת יורם ארבל יחזור לשדר כדורגל ישראלי אחרי הפסקה של שלוש שנים. לא משנה מה תהיה התוצאה על כר הדשא, המנצח האמיתי יהיה בעמדת השידור. בגיל 75 ארבל מוכיח לכל המבקרים שלו שהיה מוקדם להספיד אותו
    יואב בירנברג | צילום: רמי זרנגר

    כבר הספידו אותו, אמרו שהוא לא חד בשידורים כמו פעם, ושהגיע הזמן לפנות את המיקרופון לצעירים ממנו, אבל בגיל 75 יורם ארבל כובש בחזרה את כל המעוזים הגדולים של שידורי הספורט כאילו שאנחנו שוב בשנות השמונים. הללויה. ככה כן בונים חומה וד"ש לניסים קיוויתי ("הוא אחד הגדולים בכל הזמנים").

     

    השבוע ארבל כבר שידר את הקלאסיקו בין ברצלונה לריאל מדריד בערוץ one, כולל שאגת הגולאסו המפורסמת אחרי שער של רונאלדו, במוצ"ש הוא יחזור לשדר בצ'רלטון את ליגת העל הישראלית אחרי הפסקה של שלוש שנים, וגם חובבי הפרמייר־ליג יקבלו השנה לווריד את מנת ההללויה שלהם.

     

    וכן, הוא מתרגש כמו ילד. בעיקר מהעובדה שישדר שוב כדורגל כחול־לבן מהמגרשים. בשבת הוא יהיה בטוטו־טרנר בבאר־שבע במשחק פתיחת הליגה של האלופה מהנגב. "ברור שאני מתרגש, למה שלא אתרגש", הוא אומר כשאני שואל אם בגיל 75 עדיין יש לו פרפרים בבטן.

     

    "מאיר היה אייקון". ארבל, איינשטיין ורמי וייץ | צילום: גבריאל בהרליה
    "מאיר היה אייקון". ארבל, איינשטיין ורמי וייץ | צילום: גבריאל בהרליה

     

    "זאת הסיבה שנסעתי לאצטדיון בבאר־שבע, שמשם אשדר בשבת. רציתי להיכנס מחדש לאווירה, להריח שוב את ריח הדשא בדיוק כמו פעם. לפני כל משחק שאני משדר אני יורד לכר הדשא. זה מחזיר אותי לילדות, לתקופת הנערות. אני מגיע שעתיים קודם, תופס איזו אבן, יושב עליה ונושם את האוויר של האצטדיון במלוא הריאות והנחיריים, בדיוק כמו שעשיתי כילד וכנער".

     

    בעולם התחרותי של שידורי הספורט ארבל ספג בשנים האחרונות לא מעט ביקורות, חלקן מאחורי הגב מקולגות. אמרו שהוא טועה בזיהוי שחקנים, תוך רמזים בוטים לגילו המתקדם. ארבל לקח ללב. "אם הביקורת הוגנת ונכתבת בתום לב, היא לא פוגעת בי", הוא אומר. "אבל לא תמיד היא נכתבת בתום לב. מעבר לזה, שחקן כדורגל, קולנוע או תיאטרון, ושדר ספורט, חשופים לביקורת, וזה לגיטימי. הם לא מחוסנים. אבל יש אנשים שמהם אני לא מוכן לקבל ביקורת, ואלה הקולגות שלי. אין לי בעיה שמבקר טלוויזיה מבקר את השידור שלי, זה תפקידו, יש לי בעיה כשקולגה מבקר אותי וחורג מתחום הביקורת העניינית. שיבקר את השידור שלו. יש גם דבר כזה שנקרא אתיקה. לי אין זכות ורשות לבקר עיתונאים אחרים בשידור. פעם אחת ביקרתי וטעיתי, והודיתי בזה".

     

    מרגיש כמו ילד

     

    משהו אחד בכל זאת מעיב על פתיחת העונה הזו מבחינת ארבל. המוות של מאיר איינשטיין. "מאיר היה אייקון", אומר ארבל. "הוא היה איש אמיץ ושדר מוכשר. הוא ידע שהוא כבר נשמע לא טוב ורצה להמשיך לשדר כל זמן שהוא עוד יכול, ואני מכבד אותו מאוד על זה. זאת אהבת מקצוע אמיתית. לא לוותר גם כשקשה. כאב לי והיה עצוב לי לשמוע אותו בסוף ימיו. צריך להוריד את הכובע בפני המעסיקים שלו ברדיו ובטלוויזיה שהמשיכו לתת לו לשדר עד הרגע האחרון כמעט. הם עשו פה מעל ומעבר מבחינת האנושיות שלהם, וזה מאוד יפה ונוגע ללב".

     

    מאיר שיתף אתכם, חבריו לשידור, בהתמודדות שלו עם המחלה?

     

    "את החברים הקרובים שלו הוא ודאי שיתף. לא אותי, היינו קולגות והיינו ביחסים טובים, אבל לא חברים קרובים. מותו הוא אובדן, כי יכולנו ליהנות ממנו עוד די הרבה שנים. הייתה לפניו עוד כברת דרך".

     

    ארבל נראה צעיר בהרבה מגילו — הגזרה שלו שמורה היטב — אבל לפני כשלושה חודשים הוא התמודד עם אירוע בריאותי לא נעים כשאושפז בבית החולים בעקבות וירוס שתקף את מעטפת הלב שלו. "סבלתי מדלקת שריר הלב", הוא אומר. "ניקזו את הדלקת, שלום ותודה, וחזרתי לחיים רגילים.

     

    אם מטפלים בדלקת בהתחלה, זה עובר. אם לא, זה מפריש נוזל, שנאסף סביב הלב ומתחיל ללחוץ עליו ועל הריאות. נדמה לך שאתה לא בכושר, אבל אתה לא מבין ממה זה. הרגשתי שחסר לי קצת אוויר, עד שהתקשיתי לנשום. שבוע הייתי בבית החולים, וכשרק יכולתי ברחתי משם. אף אחד לא רוצה להיות בבתי חולים יותר מדי. עכשיו הכל ממש בסדר".

     

    אבל הגיל הדוהר מעסיק את ארבל. "כשאני חושב על זה שבעוד חמש שנים אהיה בן שמונים, זה באמת לא נתפס בראש", הוא אומר. "אני עדיין מרגיש כמו ילד, צעיר בהרבה מהגיל שלי, אבל אין מה לעשות. אני אף פעם לא יודע איך אבא שלי היה נראה אם הוא היה בגילי. הוא לא הגיע לחמישים. בעוד שנה אעבור את הגיל שבו אמא שלי נפטרה. רק שנהיה בריאים כמה שיותר. אתה לא יכול למנוע את המחלות, אלא לזהות אותן. ברגע שאתה תופס אותה קטנה, קל יותר לטפל בה".

     

    ארבל נשוי בשלישית, למרית, אבא לשניים — יונתן, שעובד בערוץ הספורט, וענת — וסב לארבעה.

     

    איזה סבא אתה?

     

    "אני בהחלט סבא בסדר, אבל לא סבא מתרפק. הם בני שנה וחצי עד ארבע. אני סבא טוב ואהיה יותר טוב עם הזמן, כשהם יגדלו תהיה לי קצת יותר שפה משותפת איתם, אבל אני משדר ספורט, משחק גולף וסבא, וזה נהדר".

     

    אתה שלם עם כל מה שקורה במדינה, יש לך מחשבות לאיזו מציאות הנכדים שלך יגדלו?

     

    "אני לא שלם עם מה שקורה במדינה, אבל מי כן שלם? לא הימין ולא השמאל. יש מקומות הרבה יותר יפים, והייתי כמעט בכל העולם, אבל זו המדינה שלי, המדינה שאבא שלי היה אחד מבוניה. באופן כללי, אני ממחנה הלא מרוצים, אבל עם תקווה שהמצב ישתפר. היום כולם כאן משחדים ומשוחדים וזה מדאיג. אבל למרות הכל זאת המדינה שלי ופה אני רוצה לחיות, ופה גם הנכדים שלי גדלים ויגדלו".

     

    הגולאסו התפרץ מתוכי

     

    הוא נולד בפתח־תקווה, כיורם ארבייטר, והחל את הקריירה שלו דווקא כמטיל כידון. די מהר בחר בקריירה של שדר ספורט אם כי בדרך גם ניסה את מזלו כזמר וברזומה שלו אפילו להיט אחד ("אני אצבע את השלכת בירוק"). הייתה לו גם חאלטורה מצליחה כמגיש השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר". אבל הוא זכור בעיקר בזכות כמה מטבעות לשון שהפכו לקלאסיקות ישראליות: "הללויה", "גולאסו" ובעיקר "ככה לא בונים חומה". "התמזל מזלי", הוא אומר. "אלו לא היו דברים שתכננתי, אלא דברים שהתפרצו מתוכי. 'הללויה' הפך במידה מסוימת לסימן ההיכר שלי, ואימצתי אותו גם ב'מי רוצה להיות מיליונר'. אני חושב שזה נולד בעקבות איזשהו דאנק של ארל ויליאמס. כשהוא ריחף לגבהים פתאום הצטיירה לי בדמיון כנסייה בהארלם וחשבתי מה הקהל בכנסייה היה צועק אחרי דאנק מדהים כזה. ואז ההללויה הזה פרץ. היום אני ממעט להשתמש בזה. השבוע הענקתי אחד לרונאלדו, בגול על ברצלונה".

     

    ומה עם "ככה לא בונים חומה"?

     

    "זאת הייתה התפרצות של כעס ותסכול. זה היה במשחק של הנבחרת נגד אוסטרליה ב־89'. ינקוס האוסטרלי בעט, ואני הזהרתי כבר לפני הבעיטה כי ראיתי אותו כובש מהמרחק ומהזווית הזאת לא מעט שערים. מסכן בוני גינזבורג. הוא לא יכול היה לעשות כלום. ולא שהנבחרת למדה מאז לעשות חומה. היא ממשיכה לספוג לצערי".

     

    כן, נראה שכלום לא השתנה. כמי שמלווה את הנבחרת כבר עשרות שנים, למה אנחנו לא מגיעים לשום דבר?

     

    "זאת לא הבעיה של הנבחרת שלנו, זה הספורט הישראלי בכלל. בארצות־הברית ובספרד יש תשתית ספורטיבית אדירה, וכאן הספורט נמצא בתחתית סולם העדיפויות, המדינה לא משקיעה כסף ובלי זה אי־אפשר להצליח. מכיוון שלא מטפחים את הילדים בצורה נכונה, אנחנו נמצאים ברמה שמאפיינת מדינות מהרמה השלישית. הכל מתחיל בתשתית. זה התפקיד האמיתי של משרד הספורט, אם יש בכלל הצדקה לקיומו. הייתי מצפה לאיזו מסגרת שתציע למאמנים הפורשים לעבוד עם ילדים. אני בטוח שאם הייתי מאמן, בגילי המופלג, הייתי נהנה מאוד לעבוד עם ילדים מוכשרים".

     

    מתגעגע לכדורגל של ילדותך, כשהכסף לא שיחק בו תפקיד חשוב כמו היום?

     

    "ברור שאני מתגעגע לימי התום, לא רק בספורט, בכל תחום. זאת אבולוציה שקיימת בהרבה מדינות. הסכומים הם עניין של היצע וביקוש. נכון שמה שקורה היום בשוק הבינלאומי הוא טירוף, אבל בעידן שבו חברה מסחרית משלמת מאות מיליוני דולרים לחברה קטנה שפיתחה איזו אפליקציה, זה לגיטימי. ברגע שזכויות השידור מכניסות למועדונים סכומים כל כך גדולים, באים השחקנים המוכשרים, ואומרים 'גם לי מגיע'".

     

    אז ניימאר שווה 220 מיליון יורו?

     

    "אם מישהו מוכן לשלם על ניימאר 220 מיליון, אז זה מה שהוא שווה. והוא שחקן נהדר. אם מסי יעמוד למכירה, הסכום עליו יעמוד על 300 או 400 מיליון".

     

    אם כבר מסי, מי טוב יותר — הוא או רונאלדו?

     

    "בתנאים הנתונים מסי שווה לברצלונה פי שתיים ממה שרונאלדו שווה לריאל מדריד. הוא נכס כל כך חשוב לברצלונה, אבן יסוד. מבחינת האיכות קשה מאוד לומר. אף אחד מהם לא מוכשר כמו פלה. אבל שוב, פלה שיחק בתקופה אחרת. מסי יותר דומה לפלה מרונאלדו. רונאלדו שחקן ענק, אבל הוא לא גאון. מסי גאון. הוא מסוגל לעשות דברים בלתי צפויים".

     

    לא הייתי ממלא קיסריה

     

    הרבה לפני שהמציאו את הפלייליסט, לארבל היה להיט ענק ברדיו "אני אצבע את השלכת בירוק", שמושמע עד היום מדי פעם כשנחה הרוח הספורטיבית על עורכי המוזיקה. האם היום כשהוא מביט לאחור, ארבל מצטער שלא הפך לזמר? אז זהו שלא, למרות שמבקרי המוזיקה דווקא פירגנו לו, הוא לא קם באמצע הלילה עם תחושת חרטה. "אני שדר הרבה יותר מוכשר מזמר, ולא שאני זמר רע", הוא אומר. "אני לא רואה את עצמי מופיע על במות וממלא את קיסריה. ואם לא למלא את קיסריה, אז מה עשינו?" הוא צוחק. "עדיף לוותר".

     

    להנחות תוכניות כמו "מי רוצה להיות מיליונר" אתה כן מתגעגע?

     

    "לא. גם זה היה מעין תאונת דרכים. לא הפגנתי עד אז שום תכונה שמאפיינת תוכניות בידור או חידונים מהסוג הזה, אבל הזמינו אותי לאודישן וסירבתי. עד שאחד מהבכירים ב'רשת' אמר לי, 'לך לעשות אודישן לפחות בשביל הנימוס'. כשהגעתי, ראיתי שזה מתאים לי. עשינו איזה מאתיים תוכניות וזה היה כיף לא נורמלי".

     

    מה אתה חושב על הדור הצעיר של שדרי הספורט?

     

    "יש חבר'ה מוכשרים בין הצעירים, ולמזלם יש להם המון ערוצי שידור והרבה משחקים לשדר. פעם אמרו שכל עוד רמי וייץ, מאיר איינשטיין ויורם ארבל — שלושת הטנורים — שולטים, אין מקום לאחרים להתקדם, אבל זה כבר לא מדויק די הרבה שנים. אם אחד מהצעירים יפרוץ ויהפוך לכוכב, קשה לדעת, אבל אין ספק שיש ביניהם שדרים טובים".

     

    מה אפיין אתכם לעומתם?

     

    "פעם היינו מעט והסגנון שלנו צמח מאותו גזע, מאותו שורש. היו לנו מודלים לחיקוי. היום, בגלל ריבוי הערוצים, לא תמיד תזהה מי משדר. אם תשאל היום שדר צעיר מי המודל שלו, הוא יתקשה לענות. יכול להיות שיגיד, 'אני רוצה להיות מאיר איינשטיין כשאהיה גדול', אבל כמה שידורים של מאיר איינשטיין אותו שדר צעיר שמע שוב ושוב כדי ללמוד מהם!? אני גילגלתי סרטים עם שידורי ספורט מכאן ועד הודעה חדשה.

     

    "בכל ערוצי השידור מבינים היום שהשדרים הוותיקים אמורים להתוות את הדרך לצעירים, להיות נושאי הלפיד שלהם. לנו יש קילומטרז' גדול, ואני לא מתכוון לידע תיאורטי. היום מאוד קל ללמוד דרך האינטרנט כל פרט טריוויה — כשאני השגתי הכל בעבודת נמלים, שעות על גביי שעות. אני מדבר על קילומטרז' במגרשים. כמה משחקים אתה משדר ורואה, עם כמה שחקנים ומאמנים אתה מדבר. את הקילומטרז' הזה אתה עושה ברגליים, ואני רואה כדורגל מגיל חמש, מהימים שגרתי ליד המגרש בפתח־תקווה. זה כבר אלפי משחקים — קילומטרז' שבחור בן 20 לא יכול להתרפק עליו. ואין פה קיצורי דרך".

     

    עד מתי תשדר?

     

    "אני אשדר כל עוד יישכרו אותי וכל עוד כוחי יהיה במותניי ובזכרוני. כשלא אזכור אהיה בבעיה. אין לי בעיה עם הציבור. הציבור, על פי הסקרים, נותן לי את אמונו ואוהב אותי מאוד כשדר ספורט".

     

    במוצ"ש ישדר יורם ארבל את משחק פתיחת העונה של הפועל באר־שבע בערוצי הספורט של צ'רלטון

     


    פרסום ראשון: 16.08.17 , 20:48
    yed660100