סטיבן סודרברג הוא לא מסוג הבמאים שאוהבים למלא את הסרטים שלהם במחוות לעצמם. אבל הפעם אפילו הוא לא התאפק: "מכנים אותם חבורת 'אושן־סבן־אילבן'", מתארת כתבת טלוויזיה את חבורת השודדים הדרומיים שעומדת במרכז הסיפור - במשחק מילים משעשע שמשלב בין הסרט הכי מפורסם ואהוב של סודרברג ('אושן 11') ורשת חנויות הנוחות הזולות.

וזו ההצהרה הישירה ביותר של סודרברג לגבי הסרט שלו עצמו: מדובר בגרסה הענייה, הדרומית, המשפחתית, הקצת מטופשת אבל טובת הלב של 'אושן 11'. במקום חבורת שודדים חלקלקים שנראים כמו קלוני ובראד פיט בווגאס הנוצצת, אנחנו מקבלים כאן את צ'אנינג טייטום, דניאל קרייג, אדם דרייבר, שעושים את המיטב כדי לחקות הילביליז קצת מפגרים.

הבדל מהותי נוסף בין 'אושן 11' ל'לאקי לוגאן', הוא שכאן מתמקדים פחות בתחושה של "חבר'ה" ויותר בקונספט של "משפחה", עם סיפור של אחים שמנסים להוכיח לעולם שהם לא כאלה מטומטמים וחסרי מזל כמו שכולם חושבים, ואיכשהו הם מוציאים לפועל את השוד הכי מתוחכם שיש. אם כי די קל לצופים לחזות מראש את כל הטוויסטים.

ובכלל, נראה שיותר משהשוד מעניין את סודרברג ושות', מעניין אותו לתאר את מדינת ווסט־וירג'יניה החבוטה והענייה, שנראה כאילו כולה מורכבת ממוסכים וברים בצד הדרך. פה ושם הסרט ממש סוטה מהעלילה כדי לתאר איזו דמות לא קשורה, שכנראה ממש הצחיקה את סודרברג והתסריטאית האנונימית שחתומה על התסריט (שלא קיימת אגב. כנראה זה סודרברג עצמו או אשתו - עוד בדיחה פנימית מוזרה). לפעמים זה קצת מאט ומסרבל את העלילה, אבל לרוב זה עובד.

חלק גדול מהקרדיט מגיע לטייטום, שמנהיג את הסרט ביד רמה, ושב ומוכיח שמתחת לדימוי החתיך הוא אחד השחקנים הכי חרוצים וכריזמטיים בהוליווד. כל זה הופך את 'לאקי לוגאן' לסרט לא עמוק במיוחד, אבל בהחלט כיפי.