לא במימון המדינה

בן-דרור ימיני

לוויכוח בין הרשות המבצעת לרשות השופטת יש כבר זקן ארוך. שופטים, כך מספרים לנו שוב ושוב, מצילים את הדמוקרטיה. נכון שזה אף פעם לא קרה. ונכון שכאשר עלו משטרים דיקטטוריים לא היה שום בית משפט כדי שיעצור את הקריסה לדיקטטורה. אבל האגדה בעינה עומדת.

עכשיו כבר לא מדובר בעימות בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. מדובר בעימות בין הרשות המבצעת לייעוץ המשפטי, שהוא חלק מהרשות המבצעת. פה ושם, צריך להודות, אנחנו זקוקים להתערבות שלהם לנוכח יוזמות אוויליות של פקידים בכירים ואפילו שרים. אבל את המעורבות הזאת צריך לשמור למקרים קיצוניים. כאשר שר מחליט שהוא לא רוצה לממן שירות לאומי בגופים שמקדמים את הקמפיין האנטי־ישראלי, זו החלטה סבירה, אפילו מתבקשת. וכאשר שרת התרבות מחליטה שלא לממן הצגה של מחזאית שתומכת בבי־די־אס וחושבת שעצירים ביטחוניים, כפי שהיא הכריזה, הם ההשראה הרוחנית שלה — זו לא רק החלטה סבירה, כי אם כל החלטה אחרת היא בלתי סבירה. כל החלטה אחרת היא פגיעה בשכל הישר.

ויותר מכך — צריך לחזור ולהזכיר שאף אחד לא מבקש לסתום את הפה לתומכי הטרור והבי־די־אס. בדמוקרטיה הישראלית הם רשאים להפיץ את הרעל שלהם בשם חופש היצירה והביטוי. הרשות המבצעת, הפוליטית, מבקשת רק, ואך ורק, שהם יעשו את זה על חשבונם ולא על חשבון משלמי המסים. למען הסר ספקות, זה בדיוק המצב במדינות מתוקנות. הרי בתקדים פינלי, שכבר הוזכר במדור הזה, החליט ביהמ"ש העליון בארה"ב לאשר החלטה של הקרן הלאומית לאמנויות לשלול תקציב מיוצרת פרובוקטיבית. זה קרה לפני שנים במעוז חופש הביטוי. כך שהניסיון של היועצים המשפטיים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור, ולהכתיב מדיניות שמבקשת לכפות מימון לכל פרובוקטור או תומך טרור — היא הטירוף בהתגלמותו. זו לא שמירה על שלטון החוק. זו פגיעה גם בשכל הישר, גם בהפרדת רשויות וגם בשלטון החוק.

לא כל צעד של מירי רגב ראוי לתמיכה, וגם לא כל הצהרה. אבל לפעמים, רק לפעמים, היא צודקת. והפעם היא מאוד־מאוד צודקת.

די לסתימת הפיות

הגיע הזמן ששרת התרבות מירי רגב תפנים דבר בסיסי אחד על תחום אחריותה: אמנות ותרבות לא נועדו לתמוך ולהלל את השלטון, אלא לצקת תוכן לחיים כאן, להעלות ביקורת, לבעוט, לזעזע, לפרוץ גבולות, לאתגר את השיח. אם מזימתה של רגב תצלח, לוח ההופעות הבא של מוסדות התרבות עלול לכלול רק מופעי שירה בציבור, ערבי מורשת קרב, וסרטי תעודה בסגנון: "דגל ישראל — קווים לדמותו". מחזות וסרטים שיש בהם נימה ביקורתית כלפי הממסד, מוסכמות חברתיות ומדיניות הממשלה, יישארו בחוץ.

רגב מיתממת וטוענת שהיא לא סותמת פיות, אלא רק מבקשת להתנות מימון ציבורי, אך בפועל גם היא יודעת שחופש המימון הוא חופש הביטוי, ואין חופש יצירה בלי תמיכה ממשלתית, נקייה מהתערבות פוליטיות. כי האמנות והתרבות, כמו מערכת החינוך, מערכת שירותי הדת ואפילו מרבית ענפי הספורט, הם אינם עסק כלכלי למטרת רווח, וקיומם נשען ותלוי בתמיכת המדינה. כפי שהישיבות ושירותי הדת לא יוכלו להתקיים יום אחד מבלי להיעזר בתקציב המדינה, כך גם מוסדות התרבות, האמנים והיוצרים.

אם התיאטראות והסינמטקים יישארו תלויים רק ברוכשי הכרטיסים וברייטינג, האמנות תהפוך לשואו־ביזנס, ולוח ההצגות יכלול פסטיגלים וסרטי אקשן הוליוודיים בלבד, ולזה באמת לא צריך מימון ממשלתי. לכן רגב נלחמת. התניית המימון הציבורי פירושה צנזורה והכתבת תכנים מלמעלה. כך אפשר להשתיק כל עיסוק ביקורתי בנעשה בתוך החברה הישראלית, וגם במתרחש מעבר לקו הירוק.

זאת הדרך לסתום פיות, לדכא את היצירה, להבהיר לכל יוצר שיש נושאים שהשתיקה יפה להם, והעיסוק בהם יגרור סנקציות וקנסות. המדינה לא צריכה להתערב בלוח ההופעות והצגות, ואין לה זכות להחליט למי מותר להיכנס לאולם, ומי צריך לחפש אכסניה אחרת.

יש גבולות לחופש הביטוי, והם מעוגנים בחוק הפלילי. התבטאות הנגועה בגזענות, תמיכה באלימות ובמעשי טרור, הן מעשה פלילי, ואם קיים חשד לעבירה, תפקיד המשטרה לחקור. כל עוד הדברים הנאמרים עומדים במסגרת החוק, על המדינה לתמוך ולממן ללא תנאי, על פי קריטריונים מקצועיים ולא פוליטיים.