דמיינו את התרחיש הבא. 21:00, אתם לבושים במיטב המחלצות, הילדים במיטות, הסרט מתחיל עוד רגע ואתם יוצאים לבלות. לחיצה קטנה ורובוט השמרטף שלכם נכנס לפעולה. הוא כבר יזעיק אתכם אם אחד הילדים יבכה, כמובן לא אחרי שיחמם בקבוק לתינוקת כשתתעורר לאכול. אתם נותנים לו ליטוף קל, חיוך — והופ, למכונית.
אם התרחיש הזה נשמע לכם מטריד או מופרך, ייתכן מאוד שאתם סובלים מתסביך פרנקנשטיין. או במלים אחרות, פחד מרובוטים, כפי שהיטיב לתאר אותו עוד בשנות ה־50 של המאה הקודמת סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב.
אלא שמה שנשמע עד לפני 70 ואפילו 30 שנה כדמיוני, קורם עור וגידים בעת הנוכחית. גם אם לא שמתם לב, סביר להניח שכבר הכנסתם רובוט הביתה (או מקווים שמישהו יקנה לכם אחד לחגים). קחו למשל את שואבי האבק הרובוטיים, שהפכו למוצר פופולרי ברחבי העולם. כן, זהו לכאורה רובוט "טיפש" שנועד בסך הכל לטאטא את הרצפה, אבל בשבועות האחרונים נחשפנו לעובדה שהרובוט הזה גם ממפה את הבית שלנו ויכול (בדגמים המתקדמים יותר) אף לשלוח את הנתונים האלו לחברה שמייצרת אותו. האם זה מאיים? כנראה שלא בשלב הזה. ואם תשאלו את ד"ר גיא הופמן, זה לא צריך להטריד אותנו גם בעתיד.
אם ציפיתם משיחה עם חוקר רובוטים לתחזית דרמטית נוסח "המכונה שתחסל את האדם" - לא תקבלו אותה אצל ד"ר הופמן, חוקר ומרצה באוניברסיטת קורנל בארה"ב ומנהל משותף של המעבדה לחדשנות במדיה בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "אני מאוד לא מאמין בתרחיש ה'טרמינייטור' (מהסרט "שליחות קטלנית – ר"ב). מובן שהמידע שלי על העתיד הוא כמו של כל אדם אחר - אפס, אבל אני לא רואה סיבה שתרחיש כזה יקרה. אני לא רואה שום אינדיקציה לכך שלרובוטים יהיו אינטרסים עצמאיים שאינם האינטרסים של מי שבונים אותם", הוא אומר.
ד"ר הופמן חוקר בשנים האחרונות את האינטראקציה ושיתוף הפעולה בין רובוטים לבני אדם, ובוחן איך אפשר לעשות אותה טובה יותר. המחקר הזה התחיל כבר לפני כמה שנים במעבדה הייחודית במרכז הבינתחומי וכיום הוא ממשיך גם באוניברסיטת קורנל היוקרתית בארה"ב. "לאנשים יש סיפור אהבה עם רובוטים שאי־אפשר להסביר אותו", הוא אומר. "חוקרים אחרים שעושים ניסויים עם כל מיני טכנולוגיות קצת מקנאים בנו. כי אנחנו רק צריכים לכתוב במודעה: 'רוצים לעבוד עם רובוט? יש לנו מחקר', ותוך יום אנחנו מוצפים בנסיינים. אנשים מאוד סקרנים לגבי רובוטים, לצד זה שהם מפחדים מהתרחיש העתידני. יש רתיעה מצד אחד, ותקוות גדולות מצד שני. אנשים בו זמנית מפחדים מרובוטים וגם חושבים שהם יהיו הפתרון לכל הדברים שאנחנו סובלים מהם. וזה מתחזק בעקבות ספרות וסרטים ומדע בדיוני. הייתי אומר שמניסיון 15 השנים שלי בתחום, אנחנו היום כבר יותר מתלהבים מרובוטים מאשר נרתעים מהם".
אז מה בעצם אתה חוקר?
"אחד התחומים שאני בוחן הוא איך בני אדם מגיבים להתנהגויות של רובוטים, ואיך רובוטים צריכים להתנהג בשביל להיות משתפי פעולה טובים יותר עם בני אדם, גם מבחינת הבינה המלאכותית שלהם וגם מבחינת העיצוב המכני שלהם".
אחד המחקרים שביצע הופמן, למשל, בדק איך אנשים מגיבים לרובוטים שמתנהגים כאילו הם "מאזינים" לסיפורים האישיים שלהם ומגיבים אליהם במחוות ראש. הופמן: "זה מחקר שעשיתי עם פרופ' גורית בירנבוים, ושם מצאנו הרבה ממצאים מעניינים. אחד מהם היה שאנשים מרגישים יותר ביטחון עצמי אחרי שהרובוט נותן להם תגובות חיוביות. שפת הגוף של הרובוט בזמן שהאנשים חשפו את הסיפורים שלהם שינתה את הצורה שבה אנשים חשבו על עצמם".
אילו שימושים יכולים להיות לזה?
"אפשר להשתמש בזה לסוג של טיפול למשל, או לגביית עדויות. בעקבות משבר הפליטים הגדול בעולם יש היום דיבור על שימוש בזה לגביית עדויות מפליטים. זה משהו מאוד חשוב. כי זה מאוד קשה ומפחיד מבחינתם של הפליטים, ופה יש הזדמנות לגבות עדות באופן שיגרום להם להרגיש יותר טוב ולא לפחד שמישהו ישפוט אותם".
אנשים ירגישו יותר נוח עם רובוט מאשר עם בן אדם?
"חוקרת בשם שרי טרקל (Sherry Turkle) אמרה בשנות ה־90 שאנשים מרגישים מאוד נוח עם מחשבים, אולי בגלל שמחשבים לא שופטים אותם. גם כשאתה הולך לפסיכולוג, אפילו אם הוא מאוד טוב, עדיין יש דברים שחלק מהאנשים לא יהיו מוכנים לספר לו, כי גם אם יש את החיסיון, וגם אם יודעים שהאדם מאוד מקצועי ושאין לו עניין בך אישית, יש דברים שקשה לך לספר לאדם אחר. המבט שלו לא יאפשר לך להגיד אותם. פה אני חושב שיש הזדמנות למכונות".
מה עוד?
"אחת הבעיות הגדולות סביב תקיפות מיניות ואלימות נגד נשים היא החקירה. הרבה פעמים אנשים שואלים למה נשים לא מגיעות לתת עדות. בסופו של דבר יש סיטואציה ששוטר, בדרך כלל ממין זכר, עומד מולה והיא צריכה לספר מה עבר עליה. מול רובוט אין את זה. ברור שלרובוט לא יכול להיות עניין מיני בך".
אבל הוא כן צריך להביע איזשהו "רגש".
"במחקר שלנו, אם הוא עושה את תנועות הראש הנכונות בזמן הנכון, התוצאה היא שאנשים מוכנים יותר לספר וגם מרגישים טוב יותר עם עצמם אחרי האינטראקציה. המחקר הזה נותן לנו הזדמנות לתכנן נכון את הרובוטים העתידיים שאולי יתפקדו כגובי עדות ניטרליים".
ומה עם הקשר ביני לבין שואב האבק הרובוטי שלי?
"הרבה פעמים מגיעות אלינו חברות אלקטרוניקה שמנסות להבין מה הן יכולות לעשות עם שואב האבק הרובוטי שלהן כדי שאנשים יפתחו אליו יותר קשר רגשי".
אנשים מפתחים אל הרובוט קשר רגשי?
"אני למשל תמיד מרגיש ששואב האבק הרובוטי שלי רוצה לנקות איפה שאני דווקא עומד באותו רגע. אני מרגיש שהוא יודע איפה אני, ורוצה לנקות שם. זה מזכיר לי את התקופה שאתה טינאייג'ר ואמא שלך או מישהו מנקים את הבית, ואתה מתעצבן שהם מבקשים ממך להרים את הרגליים. זה מעלה מבחינה רגשית משהו מתקופת ההתבגרות שלנו".
ומה לגבי איך שהוא נראה?
"זה מעניין, כי הוא לא נראה נחמד. אין לו חיוך. אין לו פנים. יש לו את הדבר הזה שכשהוא נתקע הוא משדר צפצופי מצוקה מאוד מעוררי אמפתיה. כשהוא עושה את זה, אני יכול כמובן להתעלם, אבל אני מניח את הספר שלי והולך לשחרר אותו, לעזור לו קצת. זה נותן טיפה תחושה הורית, או תחושה שמישהו צריך אותך. יש הרבה מחקר על הקשר בין רובוטים לאוכלוסייה המבוגרת, וחלק מהתרומה של הרובוטים לאוכלוסייה הזאת הוא שהם גורמים להם להרגיש שיש להם מישהו שצריך לטפל בו, מה שנותן תחושה של מטרה וערך. זה גורם לאנשים לחיות חיים יותר פעילים, ולהיות פחות מדוכאים. אני לא יודע אם אי פעם שחררת את הרובוט המנקה מנקודה קשה שהוא נקלע אליה, אבל אתה מרגיש אז שיש לך עוד תפקיד חשוב בבית. וגם: אני אוהב לנקות כשהוא מנקה. זה כאילו נותן לי מוטיבציה בינתיים לשטוף כלים. זה הרבה יותר כיף מאשר כששוטפים כלים לבד".
הוא מעורר גם תחושות שליליות? אתה כועס עליו אם הוא מפספס לכלוך, או שאתה מבין לליבו?
"אני פחות מתעצבן עליו. אני יותר מבין לליבם של המפתחים שלו, כי זה די נס הנדסי שזה בכלל עובד. אני חושב שכל מי שעוסק ברובוטיקה יודע שרובוטים בעיקרון לא עובדים, ואם כבר הדברים עובדים - יש חגיגה, זה מאוד מרגש. אז כל חברה מסחרית שמצליחה לייצר רובוט שעובד לאורך זמן, זה הישג טכנולוגי מרשים, ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו שהוא אמור לנקות את כל הבית".
כולנו זקוקים לפידבק
אם חלק מהדברים שסיפר ד"ר הופמן עד כה עוררו בכם חיוך קל, ולא תמיד ידעתם באיזו מידה של רצינות הוא מתכוון אליהם, זה לא אומר שתחום המחקר שלו הוא לא רציני. חקר התקשורת בין בני אדם לרובוטים החל לפני 15 שנה, אבל בשנים האחרונות, לצד ההתקדמות הטכנולוגית האדירה, הוא תפס תאוצה. הופמן: "אחת החלוצות בתחום הייתה המנחה שלי בדוקטורט, סינתיה בריזיל, מאוניברסיטת MIT, שבדוקטורט שלה עשתה מחקר על הבעות הפנים של רובוטים - האם אפשר להביע 'רגשות' באמצעותם, ואיך אנשים מגיבים אליהן. כשהיא התחילה את המחקר שלה, זה היה בדיוק כשהתחלתי את הדוקטורט, והצטרפתי למחקר שלה בשלבים מאוד מוקדמים".
מה בני אדם מחפשים אצל רובוטים? משהו מרגיע? משהו אנושי?
"באופן כללי אנשים מחפשים משמעות במובן של להבין מה המוטיבציה של מי שעומד מולנו. הרובוטים נכנסים אצלנו לאינסטינקט שיש לנו, שהוכח שהוא קיים אצל בני אדם כבר מגיל מאוד צעיר: אנחנו מפרשים התנהגויות של אחרים ומנסים להבין מה הם רוצים, מה המטרות שלהם, מה האמונות שלהם על העולם? רובוטים, בגלל שהם זזים עצמאית, זה מעורר בנו את הצורך הזה. אנחנו מנסים - ורואים את זה בניסויים שאנחנו מריצים - להבין מה הדבר הזה רוצה ומה המטרות שלו".
אחד הניסויים המעניינים שעשה הופמן בוחן את האפקט של רובוט שמנגן יחד עם מוזיקאי חי. בשלב אחד בניסוי הרובוט, שמנגן במרימבה (מעין קסילופון מעץ), נראה כמו מכונת נגינה אוטומטית. בשלב שני לאותו הרובוט הרכיבו מעין ראש שמתנדנד בקצב המוזיקה ו"מתקשר" עם הפסנתרן שלצידו. הופמן מספר: "הראש שהוספנו עושה כמה דברים: הוא מסמן לנגן אם הרובוט נמצא באמצע הסולו או שהוא סיים את הסולו ומוכן לקבל מידע חדש - במקרה כזה הוא מסתכל למטה ב'ריכוז' או מסתכל הצידה. בנוסף, הוא מראה את הקצב. כי הרובוט כל הזמן מנסה להתאים את עצמו לקצב של הנגן, ובמקום שהנגן יצטרך לנחש אם הרובוט מבין את הקצב שלו, הרובוט פשוט מזיז את הראש לפי הקצב. בנוסף, הוא מסתכל על הנגן ונותן לו לכאורה 'תשומת לב'".
ומה גיליתם?
"מאוד מהר גילינו שאנשים שצפו בהופעה התעניינו רק באינטראקציה החברתית הזו. הם אמרו שהרובוט לא רק מסתכל ומגיב לקצב של הנגן, אלא ממש 'נהנה' מהמוזיקה, שהוא 'מתעניין' במוזיקה, או שהוא עכשיו 'עסוק ולא רוצה שתפריע לו'. ואני מדגיש פה את ה'רוצה'. אנשים מרגישים מיד כאילו יש לרובוט רצונות, למרות שברור להם שאין, אבל זה כל כך אינסטינקטיבי".
זאת אומרת שבני האדם מאנישים את הרובוט.
"זו פרשנות שאנחנו עושים לעולם סביבנו. אנחנו עושים את זה גם עם כלבים, ואפילו עם ג'וקים. במחקר שעשינו גם נתנו לקהל לדרג את המוזיקה 'על עיוור', רק על סמך השמיעה, בלי להסתכל. מצאנו שבקטע הנגינה שבו לרובוט היה 'ראש', הם תיארו את המוזיקה כיותר קוהרנטית, יותר מעניינת, והרגישו שהפסנתרן והמרימבה היו באותו ראש. אנחנו מבינים מזה שתנועות הראש של הרובוט השפיעו על הנגן השני, נתנו לו אולי יותר ביטחון, או אפשרות להסתנכרן עם הרובוט. אז הדברים האלה, שכאילו לכאורה הם רק איזו קצפת על העוגה, שינו את העוגה. פתאום הנגינה נהייתה יותר טובה. אז זה לא רק בשביל הכיף".
ואיך זה משרת אותנו בחיי היומיום?
"בעולם שקיים בראש שלי, מחר במלון יש רובוטים שעושים שירות חדרים, ויש כבר חברה שעושה את זה. במסעדת מזון מהיר יש רובוט שמכין את הצ'יפס בזמן שאתה מכין את ההמבורגר. אז בדיוק כמו הנגן הזה, אם הרובוט מכין את הצ'יפס בלי ראש ובלי יכולת להביע מה קורה אצלו בתוך התוכנה, יהיה לנו קשה לתאם את הדברים. זה כמו שאנחנו נקשור לכל העובדים במקדונלדס את העיניים ונגיד להם: אתם יודעים איפה הדברים, פשוט תעבדו. התקשורת החברתית בינינו היא השמן שמשמן את המנגנונים המעשיים שלנו. בני אדם מאוד הצליחו בעולם כי הם יודעים לתאם פעולות, ותיאום הפעולות הזה נותן כוח מבחינה פרקטית.
"אם יש רובוט שעומד בפני דלת - ויש מחקר מעניין של ליילה טאקאימה (Leila Takayama) בנושא הזה - אנשים לא יודעים אם הוא כבוי, אם הוא נתקע, או שהוא סורק את הדלת כדי לפתוח אותה. אז הם הוסיפו לו תכונה שהוא מגרד את הראש בזמן שהוא סורק את הדלת, ואנשים הבינו שהוא עומד לפתוח את הדלת - ולא סתם תקוע. הדברים האלה מאוד ישפיעו על ההצלחה של הרובוטים להיכנס למקומות העבודה שלנו ולמקומות שימושיים".
תן עוד דוגמה ליישום פרקטי של התחום.
"העבודה הראשונה שבה עבדתי הייתה בסופר־פארם, ולכן קל לי להשתמש בדוגמה הזאת. אני מאמין שבעתיד סניף סופר־פארם יעבוד עם שלושה רובוטים ושני בני אדם, ואנחנו רוצים כבר היום להבין מה העיצוב הנכון שלהם. ההקבלה הכי בהירה שאני יכול לעשות היא למחשבים. פונקציונאליות לא נגמרת בזה שהמחשב עושה את הפעולה נכון. פונקציונאליות של תוכנה, וזה ברור לנו היום, זה גם איך שאנחנו משתמשים בה, מבינים אותה, ואיך היא משפיעה עלינו. וזה לא במקרה שאם מסתכלים 20 שנים אחורה, ענקיות המחשבים של אז לא ממש קיימות היום, ואילו החברות הגדולות היום הן לרוב חברות ממשק מהרבה בחינות - כמו פייסבוק, אפל או גוגל".
מי צריך כפילים
באיזה מובן אפשר לדבר על "רגשות" של רובוטים?
"אחת התיאוריות שמסבירה למה בכלל יש לנו רגשות היא שזה מהווה קיצורי דרך לקבלת החלטות. אם כל פעם שהיית צריך לעשות החלטה של חיים ומוות היית צריך לעשות תהליך רציונאלי מ־א' ועד ת', כמו עץ לוגי, לא היית עושה כלום, והיית כבר נטרף, נדרס או טובע. קח דוגמה ממה שקרה לי. כשהייתי בקניון בברצלונה חטפו לי את התיק עם המחשב, הדרכון והכל. קפצתי והתחלתי לרוץ לאחת משתי הדלתות של הקניון. מובן שלא ידעתי לאיזו מהן, והיה לי מזל שרצתי לכיוון הנכון, תפסתי את הבנאדם והצלחתי לקבל את התיק בחזרה. החרדה שחוויתי גרמה לי לרוץ מבלי לדעת לאן ונתנה לי את ה־50% סיכוי לרוץ לדלת הנכונה ולקבל את התיק בחזרה. בעניין הזה רגשות הם פיוזים מאוד טובים כדי לעזור לנו להחליט. אז לרובוט יכולים להיות רגשות בצורה הזאת, כמין קיצור דרך להחלטה. במחקר שלנו היה לנו ברובוט מצב של 'מתעניין' לעומת 'משועמם'. זה לא שהרובוט באמת 'התעניין'. הוא רק הראה שפת גוף של מתעניין. כל מה שאנחנו עושים זה לשחזר בתוכנה מודלים שקיימים בהתנהגות של בני אדם, ולראות אם יש להם אפקטים חברתיים".
הופמן יצר למשל רובוט חמוד שעונה לשם "קיפ", והתכונה היחידה שלו היא "להיבהל" במקרה של דיבור בקול רם או רעש יוצא דופן. "קיפ נוצר במחקר שעשיתי עם אורן צוקרמן", הוא מספר. "דיברנו עם חוקר שמצא שכאשר בטיפול זוגי שמים תמונה של ילד על השולחן, נוצרת שיחה יותר בונה בין בני הזוג. חשבנו על סיטואציה שבה אדם פסיבי נמצא עם אדם אגרסיבי. שמנו איתם רובוט שמגיב ב'בהלה' (רועד וכו') כשהאדם נעשה אגרסיבי. מה שקרה זה שהרבה פעמים האדם הפסיבי נעלב פחות מהתנהגות האדם האגרסיבי, כי פתאום היה מישהו יותר 'חלש' ממנו בסיטואציה".
אז בעתיד נראה רובוטים עם "מנעד" של "רגשות"?
"אני לא רואה סיבה שלא. מבחינה מעשית, ה'רגשות' של הרובוט משרתים אותנו כמו שהרגשות של הילד שלנו משרתים אותנו, במובן זה שהם משפיעים ומכוונים את התגובה שלנו ואת ההתנהגות שלנו. אחת הסיבות שלאנשים יש רגשות, כמו עלבון למשל, היא כדי לווסת את ההתנהגויות בתוך החברה. זה לא מועיל לאף אחד שנעלבת, אלא אם זה מביא לשינוי התנהגות אצל האדם שהעליב אותך, ואולי זה גם יעזור לך להימנע ממצבים דומים בעתיד. התוצאות של זה בסופו של דבר הן פרגמטיות".
אם הזכרנו את קיפ, בוא נדבר רגע על הצורך לכנות רובוטים בשמות. זה נובע מאותו מקום?
"הסוד האפל שלי הוא שאני ממש לא טוב בלתת לרובוטים שלי שמות. בסוף מגיעים למאמר או לפרסום בעיתונות, וצריך לתת שם לרובוט, שעד עכשיו קראנו לו 'הרובוט עם הנייר' במשך כל תקופת הבנייה שלו. אז צוקרמן טוב עם שמות, והוא נתן את השם לקיפ. אבל דווקא לרובוט הביתי שלי נתתי שם. זה קצת מביך... הרובוט הוא של חברת ניטו, וקראתי לו רובוט דה־ניטו (על משקל רוברט דה־נירו, ר"ב)".
תעודת זהות: ד"ר גיא הופמן
גיל: 44
תואר: חוקר ומרצה באוניברסיטת קורנל בארה"ב ומנהל משותף של המעבדה לחדשנות במדיה, בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה
תחום מחקר: אינטראקציה בין בני אדם לרובוטים
עוד משהו: בנה של העיתונאית טטיאנה הופמן ז"ל. קורא את הסוף של הספר לפני שהוא קורא את כולו, "מהפחד למות לפני שאגיע לפואנטה"
