גנרל צבא הדרום

ביום רביעי בבוקר זרמו מאות אנשים לאולם תיאטרון במרכז שארלוטסוויל. מהר מאוד לא נשאר מקום לשבת ומי שלא הצליח להיכנס נותר בחוץ, נצמד לאייפון. על המסך הופיעה תמונה גדולה של אישה צעירה מתולתלת, עם עיניים גדולות וחיוך מאופק, שהלכה ביום שבת להפגין נגד ניאו־נאצים ולא חזרה הביתה.

הת’ר הייר, סיפרו בזה אחר זה הסופדים בטקס הזיכרון לקורבן המהומות בסוף השבוע שעבר, הייתה בדיוק אדם מהסוג שהניאו־נאצי רצה להרוג.

היא הייתה כל כך מעורבת במאבקים לשוויון חברתי, שזה השתלט לה על החיים: חבריה במשרד עורכי דין שבו עבדה היו מוצאים אותה בוכה בגלל מקרים שהיוו בעיניה חוסר צדק. היא סיימה מערכת יחסים עם גבר לאחר שזה הביע מורת רוח מכך שהיא עובדת תחת בוס שחור. אבא שלה היה קם מהשולחן באמצע ארוחת ערב והולך לשחק משחקי וידיאו במכוניתו, כי לא יכול היה לשאת יותר את הוויכוחים. הת’ר הייר, 32, הייתה חיה פוליטית, הזדהתה עם מיעוטים, ונרצחה בגלל זה בידי ג’יימס אלכס פילדס ג’וניור, צעיר בן 20 מאוהיו, שעמוד הפייסבוק שלו נראה כמו קירות חדר של נערה מתבגרת, רק עם פוסטרים של היטלר וטראמפ.

טקס הזיכרון להייר הועבר בשידור ישיר בערוצי החדשות בארה”ב ומיליונים ראו את אמא שלה, סוזאן ברו, מפגינה עוצמה כמעט לא אנושית. “אף אחד לא רוצה לאבד את הילד שלו, אבל אני יודעת שהת’ר מתה כשהיא עושה את מה שהיה לה הכי חשוב: התייצבות לצד מה שנכון. הם הרגו את הילדה שלי כדי להשתיק אותה, אבל נחשו מה, הם רק העצימו את הקול שלה פי כמה וכמה”.

דונלד טראמפ

חוץ מחברים וקרובי משפחה, היו בקהל פצועים מהאירוע הקשה בשבת ובעיקר אנשים שכלל לא שמעו על הייר עד עכשיו. מי שלא בא זה נשיא ארה”ב, או כל נציג מטעמו. למעשה, לפחות עד חמישי בבוקר, לא הגיע אפילו טלפון מהבית הלבן לראש עיריית שארלוטסוויל או למשפחתה של הייר. כשסטודנט סומלי פצע 11 איש באוניברסיטת אוהיו סטייט מיד אחרי הבחירות, טראמפ טס לאוהיו לבקר את הפצועים ולהביע את דעתו על הטרוריסט. לשארלוטסוויל, הרחוקה שעתיים נהיגה מהבית הלבן, הוא לא טרח להגיע. ארה”ב מפולגת כיום באופן שרוב האנשים לא זוכרים בימי חייהם, אבל אפשר היה להניח שלפחות כשמדובר בניאו־נאצים, אין באמת צדדים שונים לוויכוח. השבוע התברר שיש, ונשיא ארה”ב בכבודו ובעצמו לקח צד.

מות הקונספציה

פניו של ג’ון קלי, ראש הלשכה החדש של הנשיא, במהלך מסיבת העיתונאים המאולתרת שנערכה ביום שלישי בלובי של מגדל טראמפ במנהטן, אמרו הכל. כאשר טראמפ החליט למנות אותו לתפקיד רק לפני שבועיים, אחרי עוד סבב של התפטרויות והדחות, הוא קיבל בעיקר תשואות. קלי, גנרל נערץ, נחשב לאחד משלושת ‘המבוגרים’ שבלעדיהם ייתכן שטראמפ היה מתקרב עוד קצת להפעלת קוד לשיגור פצצת אטום. השניים האחרים הם היועץ לביטחון לאומי, ה.ר. מקמאסטר, ושר ההגנה ג’ים מאטיס. לא במקרה כל השלושה הם אנשי צבא. גנרלים, אומרת האגדה, הם האנשים היחידים שטראמפ מקשיב להם, ולכן קיוו כולם כי כניסתו של קלי לתפקיד ראש הלשכה תעצור את הכאוס היומיומי. קלי, מצידו, הגיע עם תוכניות גדולות לעשות סדר, להפסיק את ההדלפות, והמשימה הקשה מכולן: להגביל את פעילות הטוויטר של טראמפ. פחות משבועיים אחרי שנכנס לתפקיד, התמוטטה גם הקונספציה הזו.

טראמפ, יודע כל מי שעקב אחריו לאורך עשרות שנים, חי במציאות שהוא מייצר לעצמו. מי שמנסה להתערב ולהביא לו מציאות אחרת, בדרך כלל גומר לא טוב. דעותיו הפוליטיות ואמונותיו אולי זזו לפי הצורך לאורך השנים, כפי שיעידו חבריו לשעבר מהניינטיז ביל והילארי קלינטון, מה שלא באמת השתנה זו העובדה שהוא תמיד היה גזען - ויעידו על כך אינספור שחורים שלא יכלו לשכור דירה בבניינים, עוד כשהיה יזם נדל"ן טירון בשנות ה־70. מה שכן השתנה השבוע זו היכולת של מקורביו לטעון שהוא לא.

הנרצחת הת'ר הייר

בתוך כל הכאוס האינסופי שנקראת הנשיאות של דונלד טראמפ, האמריקאים למדו לחיות עם העובדה הבלתי נתפסת כי לפחות שלושה מיועציו אוחזים דעות קיצוניות של עליונות לבנה: סטיבן מילר, סבסטיאן גורקה וסטיב באנון. מי שעד לפני שנתיים היו הפרינג’ של הפרינג’, מחזיקים היום בסיווגים הביטחוניים הגבוהים ביותר ולוחשים לאוזנו של נשיא ארה”ב. טראמפ נישא לבית הלבן על כתפי ניאו־נאצים וגזענים, והתגובה הראשונית שלו בשבת - זו שגינתה את האלימות “מכל הצדדים” - הייתה מה שהוא הרגיש באמת. הניאו־נאצים ואלה שהתנגדו להם אשמים באותה מידה.

התגובות לתגובה הזו היו כל כך קשות, שקלי הצליח לגרום לטראמפ למסור ביום ראשון הצהרה נוספת, שבה סוף־סוף הזכיר במפורש את המילים "ניאו־נאצים" ו"קו קלקס קלאן", אבל כמו שאמר מגיש תוכנית הלילה סטיבן קולבר: “הוא נראה שבוי של ארגון טרור שמוסר הצהרה כשאקדח מכוון לראשו”.

את קלי זה לא עניין, הוא קיווה שבכך הסתיים הסיפור. ביום שלישי אירגן מיקרופונים בלובי המוזהב של מגדל טראמפ, שם אמור היה הנשיא לתת הצהרה על תוכנית לשדרוג הכבישים בארה”ב. הכי בסיסי, הכי לא שנוי במחלוקת, הכי עבודה שגרתית של נשיא. טראמפ לא היה אמור בכלל לענות על שאלות. קלי בפירוש הורה לו לא לענות על שאלות. נו, אז הורה.

הרגע שבו אמר טראמפ כי “בשני הצדדים יש אנשים טובים”, הרגע שבו הביע תמיכה מלאה במטרת ההפגנה - הרגע שבו יצא נגד ההחלטה להסיר פסל של אחד מגיבורי הדרום במלחמת האזרחים, גנרל רוברט לי - הרגע שבו חזר להציב את הניאו־נאצים ואת מתנגדיהם על אותה מדרגה והתעלם לגמרי ממותה של אמריקאית בפיגוע טרור פנימי - ברגעים הבלתי נתפסים הללו אפשר היה לראות את ג’ון קלי מבקש נפשו למות. טרם התחילו הזמזומים הקבועים על התפטרות קרבה, אבל בבית הלבן של טראמפ לעולם אין לדעת.

הרוצח ג'יימס פילדס

הדיווחים מהתגובות בבית הלבן אחרי מסיבת העיתונאים הפראית היו על צוות “מזועזע”, “המום” ו”חסר מילים”. איוונקה צייצה בתחילת השבוע ונדמה מאז, ומהחתן היהודי המפורסם בעולם ג'ארד קושנר לא נשמע דבר. אבל האנשים שבאמת חושבים כמו טראמפ - גורקה, מילר, באנון והיועצת הקרובה במיוחד הופ היקס - חשבו שזה היה נוק־אאוט. באנון, שבאופן אישי חטף מקלחת קרה מהנשיא במסיבת העיתונאים, דווקא נשמע מאוד מרוצה אחריה. כשהתראיין לאתר החדשות המצוין "אקסיוס" סיפר שהוא “גאה מאוד בטראמפ, זה לא היה רגע שפל, זה היה רגע מכונן בנשיאות שלו. הוא היה צריך לבחור צד, והוא בחר לעמוד לצד האנשים שלו”.

כל זה קורה בדיוק במקביל לדיווחים על כך שקלי ומקמאסטר לוחצים על טראמפ לפטר את באנון. אבל סיפורים על היחלשות מעמדו של באנון בבית הלבן מרחפים כמעט מהיום הראשון, ועדיין הוא שם. בסופו של דבר באנון הוא־הוא שמייצג באמת את בסיס מצביעי ההארד־קור של טראמפ, אלה שמסרבים לקבל גם היום את תוצאות מלחמת האזרחים שהסתיימה, או חשבנו שהסתיימה, לפני 152 שנה.

נסיעה רנדומלית באזורים רבים באמריקה מגלה כי מיליוני אמריקאים עדיין מאמינים שהדרום צדק. דגלי הקונפדרציה מתנופפים במקומות רבים וברחבי ארה”ב יש כ־700 פסלים שמוקדשים לחיילי צבאות הדרום ומפקדיהם. מלחמת האזרחים הזו - שפרצה זמן קצר לאחר בחירתו של אברהם לינקולן לנשיא ב־1861 כשמדינות הדרום החליטו לפרוש מהאיחוד כדי לשמור על זכותן להחזיק עבדים - רודפת את האמריקאים עד היום, גם כי הם מעולם לא באמת התמודדו עם החטא המקורי של העבדות. מבחינת הקהילה השחורה בארה”ב, דגל הקונפדרציה לא שונה מדגל נאצי. זה לא מקרה שבגרמניה, שבה אסור לתלות דגלים נאציים, משתמשים ניאו־נאצים בדגלי הקונפדרציה כתחליף.

בשנים האחרונות יש בארה”ב תנועה גוברת והולכת של דרישה להסיר את הפסלים המוקדשים לחיילי הדרום. עבור מיליוני לבנים באמריקה זו רק דוגמה נוספת למה שבעיניהם הוא פיחות מתמשך במעמדם. המיליונים האלה הם שנשאו את דונלד טראמפ לבית הלבן. טראמפ שוחח עם באנון כמעט כל יום השבוע, ופעם אחת אמר לו: “אם הם ימשיכו להוריד פסלים של גיבורי הדרום, איפה זה ייגמר? יבוא יום והם יחליטו להוריד את הפסלים של ג’ורג’ וושינגטון, הרי גם לו היו עבדים”. הטיעון הזה, אותו קלט טראמפ כנראה בהאזנה לאחת מתוכניות "פוקס ניוז" בהן הוא צופה באובססיביות מדי בוקר, הפך למשפט המפתח שלו בהמשך גם במסיבת העיתונאים הידועה לשמצה.

חוזרים לבסיס

בשארלוטסוויל גרים כ־47 אלף איש. זו עיר ליברלית ומגוונת מאוד, בעיקר בזכות העובדה שהיא בית לאוניברסיטת וירג’יניה. ביום רביעי בערב התכנסו אלפים מתושבי העיר בקמפוס, הדליקו נרות ושרו שירי אהבה. אבל, בהיות מדינת וירג’יניה מקום מושבה של בירת הקונפדרציה, יש בה גם שפע של פסלים ואנדרטאות, וארגונים ניאו־נאציים סימנו אותה מזמן כמבצר שעליו צריך להגן. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת.

מי שמצאו עצמם באמצע כל זה היו כמובן חברי הקהילה היהודית בעיר. בזמן שמאות ניאו־נאצים נושאי לפידים צעדו וקראו בקול: “היהודים לא יחליפו אותנו”, ולא שכחו את הסלוגן ההיטלרי הלהיטי “דם ואדמה", ניסתה הקהילה להמשיך בחיים וללכת כרגיל לבית הכנסת בשבת.

רייצ’ל ברנסטין, תושבת וושינגטון שביקרה קרובי משפחה בשארלוטסוויל, אמרה לי השבוע כי “אני לא יכולה להאמין שראיתי דברים כאלה באמריקה של 2017. הלכנו לבית הכנסת והיינו צריכים לצאת מהדלת האחורית, כי בחוץ עמדו ניאו־נאצים חמושים. ואחר כך לראות שהנשיא שלנו מגלה הבנה לאנשים האלה? אני לא יודעת אם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן. אני לא פוחדת מהם, אבל תחושת הבחילה רודפת אותי”.

ההתנהלות של טראמפ השבוע הכניסה למצוקה של ממש את החלק ביהדות ארה”ב שתומך בו. הרוב המכריע של יהודי אמריקה הצביע להילארי קלינטון, אבל היהדות הדתית־אורתודוכסית הצביעה לטראמפ במספרים גורפים.

הרב מרווין האייר, מייסד ודיקן מכון ויזנטל, שנשא תפילה במהלך טקס ההשבעה של טראמפ, נשמע השבוע מבולבל מאוד. "אם טראמפ היה שואל לעצתי, כבר מההתחלה הייתי אומר לו שברגע שהוא רואה ניאו־נאצים, פעילי קלאן ואנטישמים אכזריים מפגינים, הוא חייב לגנות אותם בשמם. אנחנו יודעים את ההיסטוריה של לפני השואה. אף אחד לא שם לב להפגנות הקטנות שאירגן היטלר. כולם אמרו אז שהם פשוט חבורת משוגעים".

השבוע נשמעו בארה”ב לחשושים על כך שתהליך הדחה של טראמפ הוא תסריט לא לגמרי מופרך. אבל אף אחד לא באמת רואה את זה קורה, בוודאי לא כל עוד הקונגרס בשליטה רפובליקנית מלאה. ועדיין, בחודשיים האחרונים ניכרת מגמה ברורה של חברי קונגרס רפובליקנים שמנסים להרחיק את עצמם מטראמפ. בין היתר כי הסיבה העיקרית שבגללה הסכימו לבלוע את הצפרדע ושמה טראמפ - העברת חוקים - לא בדיוק מתממשת בינתיים. רבים מהם גינו השבוע באופן גורף את הפגנות הניאו־נאצים, אבל רק מעטים, כמו לינדזי גראהם וג’ון מקיין, נקבו במפורש בשמו של טראמפ ונזפו בו על תגובתו.

מכאן ועד לנטישה המונית של חברי קונגרס רפובליקנים את טראמפ, הדרך ארוכה, שלא לומר דמיונית לגמרי. סקר של CBS שפורסם אתמול בבוקר גילה, כצפוי, כי מרבית הרפובליקנים תומכים בתגובתו של טראמפ לאירועי שארלוטסוויל. המפלגה הרפובליקנית פשוט תלויה יותר מדי בבסיס מצביעים שמסכים עם טראמפ מכדי שתוכל לזרוק אותו מתחת לגלגלי הרכבת. העובדה שהנשיאים לשעבר, ג’ורג’ בוש האב והבן, היו צריכים לפרסם הודעה שפחות או יותר אמרה, “הלו חבר’ה, נאצים זה רע”, רק מדגישה היכן נמצאת המפלגה הרפובליקנית היום.

מה שכן קורה הוא דליפת יותר ויותר סיפורים מתוך הבית הלבן שמציירים את טראמפ כמי שאיו לו יכולת נפשית לשאת באחריות של התפקיד הקשה בעולם. “יש תחושה של כמעט הרמת ידיים”, הדליף מישהו ל"ניו יורק טיימס", “אנשים לא בטוחים שהוא יכול לעשות את העבודה הזו”. מדליף אחר, או אותו אחד, אמר ל"פוליטיקו": “טראמפ מתפוצץ כשהוא חושב שמישהו לא נאמן לו, כשמבקרים אותו או כשמנסים לשלוט בו. הוא כועס הרבה יותר כשהוא מרגיש פגוע אישית, מאשר כשיש בעיה שנשיא פשוט צריך לטפל בה. כל ההתנהלות שלו השבוע הייתה תוצאה של הניסיון לשלוט בו ולגרום לו להגיד דברים שהוא לא רצה להגיד. הוא מעדיף שיקראו לו גזען תומך נאצים מאשר להודות שהוא טעה”.