חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נדה אמין, שלשום בירושלים. "אני רוצה להפוך את המקום הזה לבית שלי, אבל מרגישה כמו ציפור שלא יודעת אם הקן שלה יהיה קיים גם מחר"
    המוסף לשבת • 17.08.2017
    “זרקתי למזוודה כמה בגדים, אלבום ילדות, לפטופ ובובה, ועליתי לרכבת בדרכי לחופש. ככה לפחות חשבתי”
    אחרי שבוע בישראל, נֶדה אמין כבר יודעת כמה מילים בעברית | את השירים של שרית חדד ואריק איינשטיין היא מכירה עוד מהבית בטהרן, אבל על ריטה עדיין לא שמעה | העיתונאית האיראנית שקיבלה כאן מקלט מדיני מתארת איך נרדפה בגלל דעותיה והופעתה ("משמרות הצניעות עצרו אותי שש פעמים") | מספרת על איום ההסגרה מטורקיה למולדתה ("היה לי ברור שייענו אותי, יאנסו אותי ויוציאו אותי להורג") | ומתכננת לכתוב את סיפור חייה ("והפעם לא יעזו לצנזר אותי")
    ענת מידן | צילום: עמית שאבי

    פתאום היא מתחילה לשיר את שירו של אריק איינשטיין, "אני ואתה נשנה את העולם". נֶדה אמין עיתונאית וסופרת איראנית, 32, שקיבלה לפני שבוע מקלט מדיני בישראל, שרה את מילותיו של איינשטיין במבטא פרסי כבד ומחייכת חיוך גדול. "אני אוהבת את השיר הזה, גם אני רוצה לשנות את העולם ליותר טוב", היא מצהירה. וזו איננה אהבתה היחידה. "אני מכירה גם את 'לתת” ששרה עפרה חזה, את 'שמע ישראל אלוהיי' של שרית חדד ("כשהלב בוכה" - ע"מ) וגם את השירים של יסמין לוי אני מאוד אוהבת", היא אומרת תוך כדי פיזום השירים. ולמרות שעל ריטה יהאן־פרוז לא שמעה, בקיאותה בזמר העברי מרשימה ומעוררת תמיהה.

     

    אמין שולפת הסבר: "מילדות הכרתי שירים ישראלים. בבית בטהרן אמא שמעה מוזיקה איראנית ואבא שמע מוזיקה מערבית. הוא היה מחובר לשירים בעברית. כילדה ישבתי איתו והקשבתי, וזה יצר ביננו קשר מיוחד. אבא ידע עברית ותירגם לי את המילים לפרסית. סבתא שלי, אמא של אבא, הייתה יהודייה ואביו היה מוסלמי, וכיוון שבאיראן הדת נקבעת על פי האב, הוא גדל כמוסלמי. אמא שלי היא מוסלמית ואני רשומה כמוסלמית, אבל כל השנים אבא שמר על קשר עם היהדות. ממנו שמעתי על ירושלים, על הכותל, על הר ציון ועל דוד המלך. לאבא היה ספר תנ"ך קטן והוא סיפר לי על הנביאים והקריא לי תהילים. לכן, כשהגעתי בשבוע שעבר לישראל, לא הרגשתי שהמקום זר לי. הוא היה בתודעה שלי הרבה שנים, וכשלקחו אותי בשבת האחרונה לכותל המערבי רעדתי מהתרגשות, גם בגללי וגם בגלל אבא. הוא סיפר לי על היהדות בשקט, לא דיברנו על זה יותר מדי בחוץ, כי כולם סביבנו היו מוסלמים. נמשכתי לסיפורים שלו. לפעמים אני חושבת שהאופי שלי מושך אותי לדברים המיוחדים ויוצאי הדופן. כנראה נעים לי להיות קצת שונה".

     

    לרקוד פלמנקו בטהרן

     

    נדה אמין נולדה, גדלה והתחנכה בטהרן יחד עם שתי אחיותיה, עורכת דין בת 36 ומעצבת אופנה בת 26. אמה היא מאפרת ואביה, שהלך לעולמו לפני חמש שנים, היה סוחר בדים. "ההורים שלי לא היו דתיים. אמא לימדה אותי על האיסלאם ואבא על היהדות, אבל לא חגגנו חגים ולא הקפדנו על מנהגים וטקסים, יהודיים או מוסלמיים. היו לנו שכנים באהיים ואף אחד לא התרועע איתם חוץ מהמשפחה שלי. את הבאהיים שונאים באיראן והממשלה רדפה אותם כי הנביא שלהם אמר שהוא יורשו של מוחמד. הם נחשבים לכופרים. את היהודים לא שונאים באיראן, אבל כיוון שלאבא ולנו כתוב בתעודת הזהות שאנחנו מוסלמים, לא יכולנו לומר שאנחנו מאמינים באלוהים אחר, זה היה יוצר בעיה. למרות שלאבא הייתה אמא יהודייה, זה לא נכתב בתעודת הזהות שלו.

     

    כילדה באיראן. בין האיסלם ליהדות
    כילדה באיראן. בין האיסלם ליהדות

     

    "אני זוכרת שכשהייתי בת 16, והתחלתי להיות עצמאית במעשיי ובדעותיי, ביקשתי מחברים יהודים שיקחו אותי לבית הכנסת. הסברתי שאני לא רואה עצמי כמוסלמית ומתחברת יותר לסבתא היהודייה שלי. הם דיברו עם הרב והוא סירב שאכנס כי אני נחשבת למוסלמית. היה לי עצוב והמשכתי לקרוא תהילים מהספר של אבא". דיבורה קולח ומהיר, והשטף נעצר רק לבקשת המתורגמנית, אורלי נוי.

     

    צילום: עמית שאבי

    צילום: עמית שאבי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    את התואר הראשון עשתה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת טהרן. "ניגנתי על גיטרה ונדלקתי על פלמנקו ובזה התמחיתי. את התואר השני עשיתי בשפה וספרות ספרדית בזכות אהבת הפלמנקו. המוזיקה הזאת היא מוזיקה שורשית, פראית, מלאת תשוקה והיא הופכת לי את הבטן", אומרת אמין כשהיא נעה בכיסאה בתנועות ריקוד. "מוזיקת הפלמנקו לא פופולרית באיראן. את יכולה ללמד מוזיקה מערבית כולל פלמנקו, אבל אני ניגנתי ורציתי להופיע וכאישה איראנית לא יכולתי. נאלצתי להסתפק בלנגן לעצמי וללמד אחרים את מוזיקת הפלמנקו המהממת. כשמדובר במוזיקה קלאסית פרסית טיפה יותר קל לנשים אבל ג'ז, בלוז, רוק, מטאל ופלמנקו נחשבים למוזיקה מערבית מגונה", מסבירה אמין.

     

    אלא שטעמה המוזיקלי היה החלק הפחות דרמטי בחייה. "לא יכולתי רק לנגן וללמד פלמנקו, בער לי בנשמה לשנות ולהשפיע על מה שקורה במדינה שלי, והחלטתי לפנות לעיתונות. העיתונים באיראן היו מחוץ לתחום מבחינתי, כי כולם נתונים לשליטת הרפובליקה האיסלאמית, ולא יכולתי להביע שם את דעותי הביקורתיות. עבדתי עם סוכנויות ידיעות מחוץ לאיראן ואגודות לזכויות אזרח בנורווגיה ובגרמניה. שלחתי להם ידיעות וכתבות בעילום שם.

     

    מלבד כתיבה עיתונאית, כתבה אמין גם פרוזה. ספרה הראשון, "להאמין", הוא רומן שבאמצעותו בחרה להעביר ביקורת על שטיפת המוח שעושה השלטון באיראן לילדים מגיל צעיר. "לא מרשים לך לחשוב בעצמך, כופים עלייך מחשבות שעלייך לחשוב, ולא יכולתי לשאת את זה. דרך הדיאלוגים של שני הגיבורים בספר הבעתי את המחאה שלי. הספר עבר צנזורה קשה ופורסם לאחר שחלק גדול ממנו נפסל.

     

    אמין בכפר בצפון איראן. "רציתי לגרום לנשים לחשוב על עצמאותן ולהעז יותר"
    אמין בכפר בצפון איראן. "רציתי לגרום לנשים לחשוב על עצמאותן ולהעז יותר"

     

    “הספר השני שלי, ‘פשעים פשוטים’, הוא אסופה של סיפורים קצרים, והוא עוסק בסוגי פשעים שמתרחשים באיראן ואף אחד לא נותן עליהם את הדין, כמו הקשיים בהם נתקל האזרח הקטן ברפובליקה האיסלאמית ומשמעות החיים כשאנשים נאלצים לחיות בדיקטטורה. הספר פורסם לאחר שגם הוא צונזר והרגיז את השלטון. זומנתי לחקירה ופסקו לי שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 17 מיליון טומאן, שהם כ־5,000 דולר. הספר השלישי, ‘שלשלאות’, הוא ספר פמיניסטי שעוסק בנשים איראניות שלא יכולות להחליט בעצמן איך ייראו חייהן ונתונות לשליטת בעליהן והמשטר. רציתי לגרום לנשים לחשוב על חייהן העצמאים ולהעז יותר. את יודעת שכדי לקבל דרכון, אישה באיראן צריכה את אישור בעלה? כדי לצאת למכולת בקצה הרחוב היא חייבת באישורו, ואם את רוצה לחיות עם הגבר שאת אוהבת והמשפחה לא מאשרת, אבוד לך. את נדונה לחיי אומללות. את מדוכאת ונטולת חירות. כשאת בת שש מכסים את גופך בבגדים ומשמידים לך את הילדות, וכשאת מתבגרת ומתחתנת בעלך מכסה לך את האישיות החופשית ואת המחשבות שלך. לא יכולתי לקבל את זה. כשרציתי לצאת באחת בלילה יצאתי וכשהתחשק לי לנסוע לבד לעיר אחרת נסעתי, למרות שזה לא היה מקובל אצל אף חברה שלי. אמנם לבשתי לבוש מסורתי, אבל את מחאתי הבעתי בפרטים הקטנים: המטפחת על ראשי גילתה חלק משיערי, הבגד העליון שלי היה קצר יותר מהמקובל ותמיד קיפלתי שרוולים. משמרות הצניעות עצרו אותי שש פעמים, קנסו אותי והחתימו אותי שלא אחזור על זה יותר. חתמתי וחזרתי".

     

    התקפי בכי בלילות

     

    על כל זה כתבה נדה בספר "שלשלאות". "כשרציתי להדפיס אותו הייתי חייבת, כנהוג באיראן, להציג אישור ממשלתי, ולא היה לי. מישהו הלשין על קיומו של הספר וזומנתי לתשאול. ידעתי שהספר מאוד ביקורתי ואין סיכוי שהוא יאושר וכיוון שהיה לי עונש על תנאי, היה ברור שהפעם יפעילו אותו ויענישו אותי בעוד כמה שנות מאסר. היה לי ברור שלא אחזיק מעמד אפילו יום אחד בעינויים בכלא וגם ידעתי שהספר הזה יכניס אותי לרשימה השחורה של מי שמנוע לצאת מהמדינה. פעלתי במהירות. הדפסתי את הספר באופן פרטי ובלתי חוקי וחילקתי לחברים ולכמה ספריות כיוון שהרגשתי שחובה שיקראו אותו. עברו עליי ימים קשים של מחשבות על מה אני עושה עם חיי והגעתי למסקנה שאין לי שום ברירה אלא לברוח מאיראן. המקום היחיד שחשבתי עליו היה טורקיה השכנה, כי איראנים לא צריכים ויזה כדי להיכנס לתחומה. חשבתי ששם אוכל לכתוב בשקט.

     

    "לפני שלוש שנים בן דודי נפטר. הייתי עם אמא שלי ועם אחיותיי בהלוויה, ובמהלכה לחשתי לאמי שאני חייבת לברוח מכאן. רצתי הביתה מבלי להיפרד מהמשפחה, ידעתי שיותר לא אוכל לחזור לאיראן. זרקתי למזוודה כמה בגדים, אלבום ילדות, לפטופ ואת הבובה שאבא קנה לי, ארזתי את הגיטרה האהובה שלי ועליתי לרכבת בדרכי לחופש. ככה לפחות חשבתי. שלושה ימים הייתי בדרכים עד שהגעתי לעיר הטורקית אסקי־שאהיר, שבה חיים פליטים רבים מאיראן".

     

    מישהו עזר לך להתאקלם, להבין מה קורה שם?

     

    "פגשתי שם את מי שהיה בעלי. הייתי נשואה לו במשך שנה באיראן והתגרשתי. הוא היה עיתונאי, וחשבתי שהוא מהגברים הנאורים, אבל אחרי שהתחתנו התברר לי שהוא כמו רוב הגברים האיראנים, רוצה לשלוט באשתו, לא מאפשר לה לעשות צעד אחד בלי אישורו, ולי זה ממש לא התאים. כמה חודשים לפני שעזבתי את איראן הוא קיבל מקלט מדיני בטורקיה כמי שהיה אסיר פוליטי, והוא עזר לי בימים הראשונים שלי שם. בהדרכתו ידעתי לאילו גופים לפנות וקיבלתי מעמד של פליטה מטעם האו"ם". בטורקיה חזרה נדה לעסוק בעיתונות. "פירסמתי את הכתבות שלי והפעם בשמי המלא, כי הרגשתי בטוחה בזכות מעמד הפליטה שהיה לי. במשך כשנה וחצי הייתה לי תחושת ביטחון. אמרתי לעצמי שאני לא כותבת על הממשלה הטורקית אלא רק מתארחת במדינה לפרק זמן, ואחר כך אולי אמצא לי מקום שבו אבנה את חיי".

     

    ובשלב מסויים התחלת לכתוב גם באתר החדשות "Times of Israel". איך הטורקים קיבלו את זה?

     

    "לפני כשנתיים בשיטוטי ברשת ראיתי שהאתר הזה, שלא הכרתי קודם, מחפש כתבת למהדורה הפרסית שלו, הצעתי את עצמי והתקבלתי. החיבור היה ממש מקרי, אבל שמחתי, כי הייתה לי משיכה לישראל עוד מהבית. כתבתי ידיעות חדשותיות על המתרחש באיראן וכתבות פרופיל על דמויות איראניות כמו קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפכה מחוץ לאיראן, על בנו של חומייני והפשעים שחולל, על מלחמת איראן־עיראק ועל טייס איראני שערק לטורקיה. עד שיום אחד, לאחר כמה חודשי עבודה באתר הישראלי, הטורקים שמו עליי עין. הם זימנו אותי לחקירות על עבודתי ועל הקשר שלי לישראל. שאלתי האם על פי החוק הטורקי זו עבירה לעבוד עם כלי תקשורת ישראלי, והתשובה שקיבלתי הייתה שזו לא עבירה, אבל הם לא אוהבים את ישראל שהורגת מוסלמים. במשך שנה וחצי נלחמתי על זכותי לכתוב וכל הזמן זומנתי לחקירות, שבסופן איימו עליי שיגרשו אותי בחזרה לאיראן".

     

    הטורקים גירשו בעבר אזרחים איראנים ללבנון או למלזיה, אבל לא לאיראן.

     

    "נכון. ככה הם עשו לפיימאן עארף, פעיל פוליטי איראני שמחה נגד הממשלה הטורקית וגורש ללבנון, אבל אני מתחתי ביקורת על איראן, ואותי רצו להחזיר לשם. בהתחלה חשבתי שהטורקים מאיימים עליי באיומי סרק והם לא יכולים לגרש אותי, כי יש לי הגנה מטעם האו"ם. אבל מהר מאוד הבנתי שההתייחסות אליי הייתה שונה כי היה בין שתי המדינות הסכם בנוגע אליי. אמרו לי שנותנים לי 30 ימים לעזוב את טורקיה, ושאם לא אעזוב עד אז, הם יגרשו אותי חזרה לאיראן. הייתי מבוהלת. פחדתי שיבואו לעצור אותי, עזבתי את הדירה שלי והתחבאתי בבית של חברה. לא יצאתי לבד לרחוב אלא רק עם צ'יקה, כלבת הרועים הגרמנית שלי. היו לי שני שומרי ראש, זוג חברים שלי, שלא זזתי בלעדיהם. רציתי שהם ידווחו לארגוני זכויות אדם ברגע שיעצרו אותי. פחדתי נורא ובלילות היו לי התקפי בכי. היה לי ברור שאם אני חוזרת לאיראן מיד יעצרו אותי ויענו אותי בעינויים קשים ביותר, שכוללים כריתת איברים, אונס ומה לא. היו גובים ממני מול מצלמות הודאות שקריות על מה שלא עשיתי ומפרסמים אותן ברבים ואחר כך מוציאים אותי להורג, כיוון שלפי החוק האיראני כל קשר עם ישראל הוא בגידה שדינה מוות.

     

    "בחודש שהטורקים נתנו לי ניסיתי לבקש מקלט בארצות־הברית, נורווגיה, גרמניה, בריטניה, אוסטרליה וישראל. הסברתי שחיי יעמדו בסכנה אם יגרשו אותי לאיראן. התחננתי שיצילו אותי. כל המדינות פרט לישראל ענו לי שכרגע אינן יכולות לקבל לתחומן עוד פליטים".

     

    בישראל התגייסו לסייע לפליטה האיראנית. הסניף הישראלי של ארגון זכויות האדם UN Watch אירגן עצומה למען אמין ואסף חתימות של כ־8,000 איש. דיוויד הורוביץ, עורך Times of Israel שבו הועסקה אמין, פנה למשרד החוץ ולשר הפנים אריה דרעי, וזה הודיע בשבוע שעבר כי החליט להעניק לה אשרת כניסה על בסיס הומניטרי. גם אגודת העיתונאים בירושלים סייעה בהבאתה לארץ. "נסעתי לקונסוליה הישראלית באנקרה לקבל את הוויזה", משחזרת אמין. "הגעתי אחרי שבע שעות נסיעה וחיכו לי שם במיוחד. הורוביץ שלח לי כרטיס טיסה במייל וביקש שארוץ לשדה התעופה באיסטנבול. כשהגעתי לשדה, המשטרה הטורקית מנעה ממני להגיע לשער העלייה למטוס. לא הבנתי מה קורה. אמרתי להם: 'אתם הרי רוצים לגרש אותי והנה, יש לי כרטיס יציאה מהמדינה שלכם, אז מה הבעיה?' לא היתה להם תשובה והציעו שאברר במשטרת אנקרה. חיכיתי שעות למזוודה ונסעתי לאנקרה, שם השיבו שאין להם מושג ושאחזור עוד כמה ימים. אני חושבת שרצו לטרטר אותי עד שיעברו 30 ימי האורכה שנתנו לי, ואז יגרשו אותי לאיראן.

     

    "הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. הייתי כל כך קרובה לחופש שלי - וסגרו לי את הדלת. פחדתי פחד מוות, אבל החלטתי שלמרות שהם מתעללים בי, אני חייבת להציל את עצמי. בקונסוליה הישראלית עבדו סביב השעון כדי לעזור לי, ואחרי ארבעה ימים התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שאגיע לתחנה. קיבלתי אישור לצאת מטורקיה בזכות הלחץ שהפעילה ממשלת ישראל. בלעדיו אין לי ספק שלא הייתי עכשיו בחיים", אומרת אמין ועיניה דומעות.

     

    איך נראית מרגלת?

     

    היא נחתה בישראל עם כלבתה ביום חמישי שעבר וזכתה לחיבוק חם. יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, התקשר לברך אותה, והסוכנות לקחה אותה תחת חסותה. אמין שובצה באולפן "עציון" בירושלים והחלה השבוע בלימודי העברית. היא מתרגלת את הא'־ב' ומפגינה בגאווה את אוצר המילים שרכשה: שלום. נעים מאוד. תודה. ברוך השם.

     

    עם הגיעה לארץ פירסמה סוכנות הידיעות האיראנית כי ישראל הביאה את "המרגלת נדה אמין" במסווה של עיתונאית. "זה אידיוטי וזה מצחיק אותי. אני נראית לך מרגלת?" היא שואלת.

     

    "לא יודעת איך נראית מרגלת", אני משיבה ותוהה האם היא רואה עצמה קצת כסלמאן רושדי. "עליו הכריזו ככופר שדמו מותר ושמו פרס על הראש שלו", משיבה אמין. "יש מצב שישימו מחיר גם על הראש שלי".

     

    בינתיים היא מועסקת כעיתונאית במערכת ה־Times of Israel ששכרה לה דירת חדר במרכז ירושלים, שם היא מתנחמת בחברת כלבתה, הגיטרה שלה והסיגריות שהיא מעשנת בקצב אש. "העצבים שלי מרוטים, בערב בבית אני יושבת ובוכה ונרגעת רק עם סיגריה. אני בוכה גם מגעגועים לאמא וגם כי הנוודות והפליטות מעייפים אותי. אני רוצה להפוך את המקום הזה לבית שלי, אבל לפעמים מרגישה כמו ציפור שלא יודעת אם הקן שלה יהיה קיים גם מחר. אני דואגת מה יקרה איתי בעוד חודש, כשהוויזה שקיבלתי תיגמר. אני לא פוחדת שהאיראנים יגיעו אליי ויעשו לי משהו רע. אני מרגישה בטוחה ורק מקווה שלעולם ישראל לא תגרש אותי בחזרה לטורקיה. אני רוצה להישאר כאן, לחיות כאדם חופשי ולעבוד כעיתונאית שמגלה לעולם מה קורה באיראן ואיזה משטר נוראי מנהל את המדינה. אני תומכת בסנקציות על המשטר שם. ברור לי שאסור שיהיה לאיראן נשק גרעיני, כי אז היא תהיה איום עצום על האנושות. כבר עכשיו, עם הכוח המוגבל שיש למשטר הזה, הוא מחולל זוועות בסוריה. איראן לוקחת חלק בהשמדת העם הסורי וזה אחד הפשעים המזוועים שלה מחוץ לגבולותיה. ישראל חייבת להיות חזקה ולעמוד מול היכולות האלו של איראן".

     

    ואחרי הדברים האלו היא נושמת נשימה ארוכה ואומרת בלחש: "חשוב לי להיאבק כדי שהמשטר ישתנה. הוא לא מגיע לעם האיראני. אני בת מזל שהיה לי אומץ לחיות כך את החיים שלי. אני לא מצטערת על כלום ומעדיפה למות מאשר לא לחיות על פי האמונות שלי. יום אחד אני אתיישב ואכתוב את סיפור חיי, ואף אחד לא יעז לצנזר אותי". ¿

     

    anatmeidan@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 17.08.17 , 20:04