"יש לי מלא שגיאות כתיב"
ד"ר שרית טגנסקי היא מומחית בטיפול בהפרעות קשב וליקויי למידה • אבל עם כל הכבוד לתארים אקדמיים, חלק ניכר מניסיונה המקצועי נצבר בהתמודדות עם הבעיות שלה עצמה, ובהמשך גם עם אלו של שלושת ילדיה • התורה על רגל אחת: "אמא יודעת בעצמה מה טוב לילד"
בכל יום בהפסקת עשר פרשו ילדי כיתה א' בבית הספר היסודי הס בפתח תקווה מפית ושלפו כריך. רק שרית הקטנה הרימה יד ואמרה: "אני כבר אכלתי את הכריך שלי". אבל המורה שולה, שהאמינה בה והחליטה שהילדה גאון, דאגה לה כמו גמד קטן והכינה עבורה בכל יום כריך טרי וטעים של גבינה לבנה עם זיתים. כך עד ששרית סיימה את כיתה ו'.
כעבור כארבעה עשורים וחצי, כשד"ר שרית טגנסקי (51) מגבעתיים, השיקה את ספרה "מי מפחד מ־ADHD" (בהוצאת FUNCTION) היא הפכה עולמות כדי לאתר את המורה שולה, שפרשה זה מכבר לגמלאות אך לא שכחה דבר. המורה הגישה לה בהתרגשות בונבוניירה והכריזה בפני 500 המוזמנים: "הפעם אני מעניקה לך שוקולד, ולא כריך". ד"ר טגנסקי, בתגובה, לא הצליחה לעצור את הדמעות.
היא לא פוחדת מהפרעות קשב וריכוז, לא אצלה ולא אצל ילדיה רועי (כיום בן 30), דניאל (בת 28) והדר (בן 23). "לא הייתי תלמידה שמפריעה", היא נזכרת. "ישבתי בכיתה בשקט, אבל לא קלטתי כלום. רק ציירתי וכתבתי שירים. הייתי לקוית למידה וקשב קלאסית, כמובן שאז לא קראו לזה בשמות הללו. בתיק היה לי הכל כי הייתי מסודרת, אבל המחברות היו ריקות. אהבתי את החדר של המורה שולה, שהייתה אחראית על החינוך המיוחד, כי היה שם כל מה שלא היה לי בבית - אוכל ומשחקים. היא האישה הראשונה שהצליחה להעצים אותי והאמינה בי. היא עלתה על זה שאני פנומנלית בתחום המחול וההתעמלות ודאגה לשלב אותי, אין חוג תנועה שהיא לא רשמה אותי אליו בבית הספר. היא העמידה אותי מול כל בית הספר שאעשה להם התעמלות בוקר יום־יום".
בחטיבת הביניים גילתה את הבלט הקלאסי. "בגיל הזה ידעתי מה אני רוצה - לא עניינו אותי הלימודים, אלא המחול והחינוך הגופני. בכיתה ח' התחלתי לעבוד בעיריית פתח־תקווה, פשוט שיקרתי להם לגבי הגיל שלי והתחלתי ללמד מחול כמורה מהשורה. שילמתי לאמא שלי חשמל, מים, טלפון, הורדתי ממנה את העול הגדול ובמשכורת הראשונה שלי קניתי לה תנור".
בהמשך התעקשה ללמוד בתיכון עירוני א' בתל־אביב. "הגעתי עם תעודה ריקה. אפס. אמרתי למנהלת דאז, אילנה מינקין, 'אני צריכה להיות כאן, נקודה'. היא הקשיבה לי ודרשה מהצוות שלה להתעלם מהחלק האקדמי אצלי. היא אמרה להם 'היא גאונה במחול והיא גאונה בכלל ואנחנו נשמור עליה' וכך, למעשה, מצאתי עוד מלאך פרטי".
למרות שכלל לא הייתה לה תעודת בגרות, ד"ר טגנסקי השלימה לימודי מחול, הגיל הרך והתעמלות מבוגרים. "כל הזמן עשיתי השלמות", היא מסבירה, "עשיתי בגרויות בחודש תשיעי בהיריון הראשון שלי ולא דרשו ממני כל דבר, אלא הסתכלו על הכישורים. מה שעניין אותי, הצטיינתי בו. זה דבר שאני מאמינה בו עד היום והוא אבן יסוד: אם אוהבים משהו מצליחים בו ולכן מה שלא מעניין הוא שולי".
משפחה בהפרעה
היא השלימה תואר ראשון בחינוך באומנויות, תואר שני בלקויות למידה ודוקטורט בחינוך, אבל ההתמודדות האמיתית נמצאת אצלה בבית. "כשבני בכורי, רועי, היה בן 3, הייתה לו בעיה במוטוריקה הגסה והעדינה, הוא היה קופץ מדבר לדבר והבנתי שהוא לא היפראקטיבי, אבל כן עם בעיית קשב. היו לו גם קשיים חברתיים. אני, כאמא, לא הסכמתי לקבל את זה כי לא רציתי שיחווה את כל מה שחוויתי בעצמי. ראיתי אותי בתוך הילד שלי - הנה הוא המראה שלי. החלטתי להיכנס בעובי הקורה והפנמתי שאם אני ניצלתי מהעולם הזה, גם הילדים שלי יינצלו, כי יש לי את הכלים לעזור להם".
היא ידעה בדיוק מה צריך לעשות. "התחלנו לטפל. ריפוי בעיסוק, קלינאית, בניתי לו משחקים לבד, שזכרתי שעזרו לי למוטוריקה והזיכרון. הכנתי בעצמי משחקי קלפים של מספרים ולאורך כל הדרך מה שהציל אותי ואת ילדיי שנולדו לאחר מכן, זו הלמידה על ידי חושים, מתוך ידיעה שמה שעובר בגוף נשאר בזיכרון: אם זה הקלטה, שירה, משחק, כתיבה, מה שנוח - לפי זה הם למדו, נבחנו והתקדמו. כשרועי למד בכיתה ב' הבנתי שהחינוך החילוני הרגיל לא יתאים לו, בגלל הגודל של הכיתות. מאז, ילדיי למדו בבית ספר יסודי ממלכתי דתי בגבעתיים, שהוא יותר מכיל, עם כיתות יותר קטנות. שם רועי ממש פרח. היו לו יכולות מדהימות והן פרצו שם החוצה".
שנתיים אחרי רועי נולדה הבת דניאל, "שהיא ללא ספק שיבוט שלי אחד לאחד. ככל שהילדים שלי גדלו והבנתי שיש כאן מרכיב גנטי, מצאתי גם את החוזקות והבנתי שזה בא בחבילה, כלומר, הליקוי עובר בתורשה אבל גם החוזקה והכישרונות עוברים ואם היה בזמנו משהו שחיזק אותי, בוודאי שיש סיכוי שמשהו כזה או אחר יחזק גם אותם. כשגיליתי שגם דניאל לקויית למידה הענקנו לה שיעורים פרטיים, אסטרטגיות למידה ובעיקר השקענו בלימודי מחול - המחול בעיניי מחולל שינויים. ולא היה לה קל. היא לא באמת רצתה לרקוד. היא רצתה לשיר. אבל לא ויתרתי לה. מסביב חשבו שאני לא נורמלית אבל ביקשתי שלא יתערבו, כי אני יודעת מה שאני עושה והילדה כישרונית".
מאיפה הביטחון הזה?
"אני מאמינה שאמא יודעת בעצמה מה שטוב לילדיה וצריכה כל הזמן להיות יצירתית ולמצוא פתרונות. האמא היא הדוקטור של הילד שלה בדברים הללו, לא המורה ולא הרופא. אני אומרת לאימהות: 'תעשי מה שאת מרגישה. את הבאת אותו לעולם ויודעת מהן החולשות והחוזקות שלו. את שם בשבילו ויודעת מה טוב לו ובכלל אמא לא טועה'".
דניאל למדה במגמת תקשורת וקולנוע ולדברי אמה, המחול שיפר את היכולות האקדמאיות שלה. "כשדניאל הגיעה לשמינית, היא התחילה ללמד אצלי בסטודיו למחול. אמרתי לה שהיא חייבת להיות מחוזקת רגשית, חברתית ואקדמית לפני הצבא אז היא המשיכה ליג' ו־יד' ורק אחרי זה התגייסה לצבא. היא לא הפסיקה לרקוד והיום היא מנהלת את בית הספר למחול 'דאנסינג' ובמיוחד עובדת עם ילדי ה־ADHD. היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בחינוך ומחול בסמינר הקיבוצים".
ואז הגיע הבן הקטן, הדר. "אצלו יש גם את ההיפראקטיביות. עברנו איתו את אותו סשן: קלינאית, מורים, ריפוי בעיסוק. הדר הוא גאון מחשבים וגם מעולה בתחום המוזיקה, בגיל חמש כבר ניגן ללא תווים. עבדנו איתו כל השנים סביב השעון והשקענו במקומות הנכונים".
מהם המקומות הנכונים?
"תמיד תמכנו בהם. הודענו להם שהם ילדים מקסימים ומה שחשוב זה להיות מאושרים, שהם צריכים ליהנות, לרקוד, לשחק, לאהוב את עצמם ושיגידו תודה לקדוש ברוך הוא בכל בוקר כשהם מביטים במראה. הבטחנו להם שהשאר עוד יגיע. המורים כינו אותי 'אמא לביאה'. מבחינת המערכת עשינו אבחונים כמו שנדרש כדי שתהיה הכרה, אבל לא עניינו אותי הקלות וכדומה. המערכת לא קבעה עבורנו את הדרך".
לא לפחד
כיום ד"ר טגנסקי מתמחה בהפרעות וריכוז, מטפלת, מאמנת ומלווה ילדים ונוער בתפקודי למידה, ויסות חושי, ומוטוריקה בשיטת AAF, המשלבת הקשבה, הנאה ותפקוד, ומנהלת את המרכז לאבחון מוטורי - תפקודי FUNCTION. במהלך השנים כתבה מדריכים שונים להתמודדות עם הפרעות קשב, כשהיא משתמשת בדוגמאות מחיי משפחתה, עד שלבסוף ארזה את כל משנתה הסדורה והמורחבת בספר "מי מפחד מ־ADHD" - המדריך המעשי להורים ולאנשי מקצוע שעובדים עם ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז. "יש לי מלא שגיאות כתיב", היא מודה. "הילדים עוזרים לי ויש לי כמובן עורכת לשונית. למדתי להתגבר על קשיים שונים, להקליט את עצמי, להסביר מה אני רוצה ולתת לאנשים הנכונים שיתרגמו לכתב את כל מה שאמרתי".
והיא לא מפסיקה לעזור לאנשים אחרים. "לאחרונה הגשמתי עוד חלום", היא מספרת. "תמיד רציתי שבאקדמיה יכירו בזה שלא כולם יכולים לשבת וללמוד בצורה מסודרת. הרמתי את הכפפה עם מכללת קריית־אונו כשבאתי בהצעה לפתוח אפשרות ולתת חלון הזדמנויות להוצאת תואר ראשון ולאפשר לאנשים להיות גם טובים במחול וגם להיות בעלי תואר. ביחד עם הצוות שם פתחנו מסלול של תואר BA כללי עם התמחות במחול והקריטריון לקבלה הוא להיות מורה שעובד בפועל כבר לפחות חמש שנים. המסלול יעניק את כל המעטפת שדרושה ללקויות למידה וקשב וריכוז כך שהם יסיימו את התואר בדרך שלהם. אני רוצה להוכיח שלא הכל זה מבחנים ודפים".
מה המסר שלך להורים לילדים בעלי לקויות למידה או הפרעות קשב וריכוז?
"המסר שלי הוא ברור - קחו את המושכות. שחררו את הציפיות שלכם מהמערכת. קחו את מה שהיא נותנת, אבל תעשו מה שאתם מרגישים, כי אתם יודעים הכי טוב. וזה לא שהדרך תהיה קלה, זה דורש מכם להיות שם בשביל הילדים, אבל ההשקעה תהיה שווה". •
טיפים להורים
ד"ר שרית טגנסקי מייעצת להורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז:
קודם כל קחו נשימה ודברו עם הרופא: בדקו האם לילד אין חסרים בוויטמינים לפני שתתחילו בסבב אבחונים ומבדקים. הפרעת הקשב היא נוירולוגית ויש קודם כל לשלול סיבות סביבתיות אחרות. זה יכול להיות קשור גם מחסור בשינה, מחלות כרוניות, חוסר מיקוד ראייה או תזונה לקויה. במידת הצורך הרופא יפנה אתכם לנוירולוג ובמקרים חריגים הנוירולוג יפנה לפסיכיאטר או פסיכולוג להמשך אבחון.
קחו על עצמכם את האחריות למציאת הפתרונות והדרכים עבור ילדיכם: אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב. כמובן שאנשי המקצוע יעזרו, אבל כדאי שאתם תהיו אלה שמרכזים ומחליטים את ההחלטות לגבי תפירת תוכנית הטיפול המתאימה.
רבים מההורים מחכים עד כניסת הילד לכיתה א' כדי להתחיל בתהליך האבחון והטיפול: צריך להתחיל הרבה לפני כן. אספו מידע מכל מי שמטפל בילד ומבלה איתו שעות ארוכות, כמו המטפלת, הגננת והבייביסיטר.
מעורבות משלב מוקדם מאפשרת להורה תהליך של חקירה: זיהוי וטיפול מוקדם יאפשרו להתחיל לטפל בקשיים ובכישורי חיים כשהבעיה עוד לא מורכבת. למשל, אם רואים שהילד מתקשה לשרוך נעליים, אל תקנו לו נעליים עם סקוטש - למדו אותו להפעיל את שתי ידיו כדי שאחר כך לא יתקשה במשימות מוטוריות מורכבות יותר.
אל תוותרו על הדרכה הורית: קבלו תמיכה וייעוץ, בחזית אחת עם צוות בית הספר והגן.
זכרו כי המשימה העיקרית של ההורים היא להכין, להכשיר, להדריך לעצמאות: היכן שההורה יכול להיות מעורב, לסמוך פחות על מטפל חיצוני - זהו יתרון. כל משימה בכישורי חיים יכולה לתרום ולחזק יכולות קשב וריכוז: מיון כביסה, הכנת רשימה לקניות, לשמור על הסדר בחדר, לארגן את התיק ערב לפני בית הספר, לערוך שולחן.
זהו את הכישרונות המיוחדים של ילדכם והשקיעו בהם: ההשקעה תעזור לילדכם למצוא את מקומו החברתי ולרכוש ביטחון עצמי.
שימו לב לדקויות באבחון: להפרעת קשב וריכוז ולקויות אחרות יש תסמינים דומים. חשוב לאבחן באמצעות בדיקות רפואיות מה מקור הבעיה בכדי לדעת איך לטפל בה. אם הילד לא מצליח לכתוב באופן קריא בגלל דיסגרפיה (לקות כתיבה), ולא בגלל ADHD, אין טעם לאשר לו מבחן בעל פה, אלא מבחן עם מחשב נייד.
עבדו על הסמכות ההורית שלכם: ילד עם הפרעת קשב, זקוק לגבולות. חשוב גם לשדר הסכמה בין ההורים על הצבת הגבולות: קודם, לבנו ביניכם מה עמדתכם בנושאים השונים ורק אחר כך תבואו בדרישות לילדכם.
לפנייה לכתב/ת 
