מכונת רוח

שירת הצווארון הכחול. זה מה שעושה סלין אסייג. בספר "פרקי מכונות", כשהיא מוצאת בשפתה המיוחדת את הפיוט שבתוך האפור, את הנשמה שבתוך הרפטטיביות הסיזיפית, את הרוח שבמכונה.

הגיבורה שלה היא אישה ללא שם שמתחילה לעבוד במפעל מתכת אי שם בשממה התעשייתית שבין בת־ים, חולון וראשון־לציון, ערי השינה הרחוקות של גוש דן. המכונה אצלה היא מעין בריחה – לא לחשוב יותר מדי, לא להרגיש, רק לחזור שוב ושוב על אותה הפעולה, לחוש את הזמן עובר ומחלחל דרך האצבעות הקשות. העבודה השחורה היא אולי כורח המציאות, אך יש בה גם איזה מפלט מוזר ממנה.

אסייג עושה מעשה ספרותי כמעט בלתי אפשרי – היא שמה מילים בפיה של דמות שכמעט ואין לה מילים משלה, שמשתוקקת אל המילה. זה כאילו שהשפה של הגיבורה מתקשה לתאר את מה שמתרחש סביבה ואת מה שעובר עליה, ואסייג אינה תופסת את מקומה ואינה מתארת את הדברים עבורה, אלא פוגשת אותה במקום שיש לו מילים משלו, שהן בעצם אין־מילים – מה שנשאר כשהאדם מרגיש קטן מדי ביחס לעולם, אפסי וחסר משמעות. אבל היא לא כזו, היא לא קטנה מדי, היא נוכחת, היא קיימת, והיא עוד תמצא את המילים שלה, תברא שפה שעוד לא הייתה.

"פרקי מכונות" הוא ספר של טרנספורמציה, שנפתחת כשהגיבורה נרשמת לסדנת כתיבה ומתחילה לבטא את מה שהיא רואה ואת מה שעובר עליה, משחררת את תחושותיה לאוויר העולם אחרי שהצליחה לשבות אותן במילים. זה לא תהליך של אושר גדול או תקווה, אלא מעין מטמורפוזה והתלכדות פנימית, התגבשות של כוחות קמאיים, היוליים, שמבעבעים מתחת לפני השטח ומחכים לקבל צורה ולהתפרץ.

הכתיבה אולי אינה הנאה צרופה, אבל הכוח התרפויטי שלה עצום. היא מסדרת את העולם ומניחה דברים במקומם הנכון, והיא מביאה איתה גם אהבה – תמר, שותפה לדרך, עדה לתהליך, אחת שמבינה בגוף ראשון איך האין־מילים הופכות למילים, איך מה שלא ניתן לתיאור מוצא לפתע את הביטוי הנכון, את הנשימה, את המובן – שאף פעם אינו מובן מאליו.

• פרקי מכונות / סלין אסייג. בהוצאת אחוזת בית, 191 עמ'