שומר על צלם אנוש

"בעלי החיים לעולם לא יהרגו סתם, אלא אם כן הדבר כרוך בהישרדות. החיות יהרגו כאשר הן צריכות לאכול, או להתגונן, או להגן על הצאצאים שלהן. האדם, לעומת זאת, הוא בעל חיים שדעתו השתבשה עליו. משהו התעוות במין האנושי. אנחנו הורגים בגלל האגו, או בשביל שליטה", אומר בכאב הצלם דרור גלילי. והוא מבקש שנקדיש לדברים שלו כמה דקות של מחשבה. וכן, כדאי להקשיב לדברים שלו שבאים מהלב. כי בגיל 71, גלילי נחשב לאחד מצלמי הטבע הוותיקים והמוערכים בישראל. עכשיו הוא משיק במוזיאון ארץ ישראל תערוכה שמציגה צילומים שלו במשך כחצי מאה, מ־1968 ועד היום. את התערוכה מלווה גם ספר צילומים מרשים.

"המטרה העיקרית שלי בתערוכה מלבד האמנות", אומר גלילי, "היא לחנך לשמירה על הטבע הישראלי, שאני רואה כמתנה גדולה שקיבלנו ושאנחנו לא תמיד מעריכים אותה נכון; וכן להכיר למבקרים בה את בעלי החיים שהם חלק ממארג החיים בארץ, אבל אנחנו ממש לא מודעים לקיומם".

שועל צעיר עם קרני בוקר ראשונות

גלילי מצלם כבר קרוב לשישים שנה, מאז גיל 13. "הזיכרונות הראשונים שלי מהילדות הם בטבע. אני זוכר את עצמי יושב בערימת הזבל של קיבוץ איילת־השחר, בו נולדתי, וצופה בנשרים, או מטייל בהרים ובשדות. בגיל מאוד צעיר למדתי להבדיל בין העקבות של בעלי החיים. אז היו בגליל הרבה בעלי חיים, כי היו הרבה שטחים פתוחים. אני עוד מאלה שמסוגלים לזכור את ימת החולה ואת הביצות", הוא מוסיף ומחייך.

איך התחלת לצלם?

"בגיל 13 חבר מהקיבוץ נתן לי מצלמת 'בוקס קודק', שהייתה עשויה דיקט ובד, והתחלתי לצלם את הטבע סביבי, ולעקוב אחרי בעלי החיים בסביבת בני האדם. אחד הצילומים הראשונים שלי הייתה ערימת תבן עליה קינן צמד בזים. שכבתי קרוב מאוד לקן וצילמתי אותם".

צבי צעיר ובוגר נלחמים על השליטה בעדר

לקולגות שלו, צלמי הטבע, גלילי יוצא בקריאה לחתום על אמנה שמחייבת אותם לא להתערב בחיים בטבע בזמן התיעוד שלו. "יש אמנת הגנה על חיות הבר, אבל הצלמים לא חתומים עליה. הדוגמה המיידית שהוא נותן היא ההתנהלות של הצלמים שמתעדים שרקרקים. "השרקרק זו ציפור שדוגרת במושבות בתוך האדמה. כשהיא יוצאת לצוד חרקים, היא חוזרת בתעופה לתוך המחילה עם הציד. מה עושה צלם שהטבע פחות מעניין אותו, וחושב רק על התצלום? סותם להן את פתח המחילה כדי שיוכל לתפוס את הציפור במעופה. נכון שזה יוצר צילומים מופלאים, אבל הנזק לטבע גדול. אסור לנו להפריע לטבע. עלינו להכיר אותו, לתעד אותו מרחוק אבל לא להזיק לבעלי החיים, לא להפחיד אותם ובטח לא לפגוע בהם".

פרנקולין זכר בצבעי הסוואה

וכאן חוזר גלילי לדבר על הנזקים שבני האדם מחוללים בטבע, כמו סלילת כבישים מוגברת שמעלה את מספר בעלי החיים הנדרסים, כריתת יערות מואצת שפוגעת בשוכני היער, וכן סתימת המעברים הטבעיים של בעלי החיים בשטח. "עכשיו, למשל, מתכוונים להקים ברמת הגולן כמה תחנות רוח ענקיות", הוא אומר. "את יודעת איזה נזק זה גורם? בספרד נהרגים כל יום אלף נשרים שנפגעים על ידי תחנות הרוח. רשות הטבע והגנים מנסה להיאבק בהחלטה, אבל גם לנו יש תפקיד אזרחי — לשמור על הטבע למען הדורות הבאים. ובמקום זה אנחנו משאירים אחרינו אדמה חרוכה.

"גם לאורך ההיסטוריה לא בדיוק הצלחנו לשמור על מה שניתן לנו. הרי היו כאן בארץ שני אגמים — הכנרת והחולה. את החולה ייבשו כמבצע ציוני, והיום מודים שזו הייתה שגיאה. רגע לפני שהכנרת תתייבש, אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו כי זו תהיה בכייה לדורות. תהיה פגיעה עצומה בטבע. הנה, תראי מה שקרה לפני כחודש בנחל באזור ים המלח, כאשר הזיהום השמיד כל כך הרבה בעלי חיים שחיו שם. אלתרמן כתב 'נלבישך שלמת בטון ומלט', וזה היה הימנון ציוני, אבל בטון ומלט זו קללה גדולה מאוד. גם עבורנו וגם עבור הטבע. להישאר רק עם בניינים רבי קומות וכבישים זה רע ועצוב. זה אומר שיהיה עולם פחות שמח".

צב מים בשירת הבוקר שלו

כצלם טבע, הוא אומר, תפקידו גם לתעד את הפגיעה הזו, כדי להביאה למודעות. "המצלמה היא הדרך שלנו להיאבק במה שקורה. לחנך את הדור הצעיר לשמור על הטבע. משום כך התערוכה והספר עוסקים בארץ אהבתי ובטבע שלה".

גלילי מתגורר כיום בהר אליעזר, יישוב קטן של עשר משפחות מעל שדה אליעזר. "אני מסתכל על בעלי החיים שעות מבעד לעדשת המצלמה", הוא מסביר. "אני מצלם מקרוב, בעיקר את העיניים של בעלי החיים, ודרכן לומד ממה הם מפחדים ומה הם מרגישים. מאז ומעולם משכו אותי ההתנהגויות השונות בטבע: ההורות, הטריפה, החיזור".

החיזור, הוא אומר, הוא הנקודה המשותפת בין בני האדם ובעלי החיים. "דרכי החיזור דומות מאוד. גם בעלי החיים הזכרים מחזרים אחרי הנקבות: הציפור צובעת את עצמה בנוצות יפות, כשגם הזנבות המפוארים של הטווסים והקרניים הגדולות של האייל משמשים לכך".

גלילי בפעולה

כמי שמתעד את הטבע הישראלי יותר מיובל שנים, מה השתנה בו במהלכן?

"פעם היו בארץ אלפים רבים של הצבי הישראלי, למשל, סמל של ארץ ישראל, אבל היום לא נשארו מהם כמעט. הם ניצודו, נעלמו. לא רק הציד משנה את הסביבה, גם ההתנהלות שלנו משנה את מארג הטבע. אנחנו, למשל, מקימים מזבלות וזורקים זבל בשטח, מה שגורר התרבות לא מאוזנת של טורפים. כמו כן, יש יותר מדי עדרי בקר בשטח, מה שמשאיר אדמה חרוכה לשאר בעלי החיים, שאין להם היכן להסתתר ולכן הם נטרפים".

• התערוכה "עונת הציפורים" תוצג עד סוף אוקטובר 2017 בגלריית המגדל במוזיאון ארץ־ישראל, רח' חיים לבנון 2, רמת אביב.