החיים של הסופר הגרמני־יהודי מקסים בילר כל כך שנויים במחלוקת, שנשארו מעט מאוד אנשים בברנז'ה הספרותית שהוא מחבב או שמחבבים אותו. הוא ידוע כמבקר עוקצני שלא חוסך בלשונו, ובעיתונות הגרמנית אף כונה "הבלתי נסבל". אך למרות זאת בילר הוא אחד הקולות החשובים בספרות הגרמנית העכשווית, ודעותיו השליליות והבוז שהוא מבטא לעיתים קרובות כלפי כולם לא מורידים דבר מהפרוזה המצויינת שלו.

לראיונות אין לו הרבה סבלנות, הוא מסביר כבר בטלפון ומבקש שנעשה את זה קצר. אנחנו יושבים בבית קפה קטן בברלין. אני מראה לו עותק של קובץ הנובלות שלו, "בראש של ברונו שולץ", שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "עם עובד" (בתרגום מעולה של שירי שפירא). הוא מעקם את האף, שואל אותי אם העיצוב מוצא חן בעיניי ומיד מוסיף: "לא יודע, לישראלים יש טעם אחר. והטקסט הוא בין כה בבילונית".

בנובלה המבריקה שנתנה לקובץ את שמו חוזר בילר לסופר הפולני־יהודי הגדול ברונו שולץ, שנרצח על ידי הנאצים ב־1942. במרתף קטן ומלוכלך בעיירה דרוהוביץ' שבמערב גליציה יושב שולץ וכותב מכתב לסופר הגרמני תומאס מאן. השנה היא 1938, אפשר כבר להריח את הכיבוש הגרמני המתקרב, יהודי העיירה אחוזי פלצות ודרוהוביץ' הופכת לחיזיון של טירוף וזימה. שולץ, שנשלט על ידי גוש חרדה שמסתחרר בבטנו, הוזה שהנאצים כבר נמצאים בכפר ומכינים את החורבן. חרדה קיומית משתקת עולה מכל שורה בסיפור והזיותיו האלימות של שולץ רדוף הפחדים לא מרפות מן הקורא.

"זאת לא החרדה שלי", מבהיר בילר. "אני לא חרד".

יש בך פחד יותר עמוק, כיהודי שחי בגרמניה?

"אני אגיד את זה ככה. יהודים חיו בגרמניה ובחלקים אחרים של אירופה במשך 20 ו־30 שנה שהיו תור הזהב. זה הזמן שבו אני התבגרתי. הזמן הזה חלף. היהודים באירופה נמצאים כעת בסיטואציה שבה נמצאו רוב ההיסטוריה. הרוב שונאים אותם והם גם מתחילים להראות את זה. ברור לי שבגרמניה הולך ונהיה פחות נעים. אני לא מרגיש פחד, אני מרגיש בידוד אינטלקטואלי".

הגרמנים יודעים איך לגרש

בילר (57) נולד בפראג להורים יהודים ממוצא רוסי ("במקור מבוטשאטש שבגליציה"), גדל בגרמניה, והיום הוא אחד האינטלקטואלים היהודים הבולטים במדינה. הוא כותב טורים קבוע בעיתונות הגרמנית וידוע בדעותיו הנחרצות ("תמיד חשבתי שברונו שולץ היה סופר ממש גרוע. ואת תומאס מאן אני שונא"). אבל יותר מכל מוכר בילר כמי ששם את זהותו היהודית במרכז יצירתו ונהנה למתוח בתוך כך את גבולות השיח בגרמניה ולערער על חוקי התקינות הפוליטית. "אני לא ממשפחת שואה, זה המזל שלי, אין לי טראומה", הוא אומר. "אני יכול לכתוב בלי טאבואים".

באוטוביוגרפיה שלו, "היהודי המשומש", הוא מספר על שתי הטעויות הגדולות שעשה בצעירותו. האחת הייתה לחשוב שבגרמניה אין יותר נאצים, והשניה הייתה ההחלטה לא לחלום יותר על ישראל. "גרמנית היא שפתי, גרמניה היא ארצי. זו הייתה הטעות השניה".

ומה עם גרמניה החדשה, גרמניה האחרת?

"גרמניה החדשה היא לפני הכל גרמניה ללא יהודים. אבל זו גם מדינה שאת האליטות שלה מרכיבים אנשים, שהתחנכו על ידי אנשים שהתחנכו על ידי נאצים, והם לקחו מהם הרבה".

אז גרמניה תמיד תישאר נאצים ושואה?

"לא אמרתי את זה. אני רק אומר שהם בו זמנית מאמינים שהם אנטי־פאשיסטים. לזה אני מתכוון. הם מכבדים את הסבים והסבתות שלהם. אני לא אומר שהם מתכננים עוד שואה, אבל הם לוקחים צד, הם תמיד לוקחים בסוף את הצד של הסבא הנחמד, ששיחק איתם כל כך יפה כשהם היו ילדים. למרבה הצער הסבא הנחמד גם ירה באלף יהודים רומנים".

וכך יהיה תמיד?

"לא יודע. אבל אני יכול לומר שאם תתרחש עוד שואה, היא בטח תהיה בגרמניה, כי הם למדו את זה כבר. זה הפך למסורת. אני תמיד אומר שהגרמנים יהיו הראשונים שיגרשו את המוסלמים באירופה, כי הם למדו איך מגרשים".

גם בנובלה מופיעה גרמניה האחרת, בדמות תומאס מאן. אך שולץ ויהודי העיירה דרוהוביץ' פוגשים במקומו מתחזה, אדם שמציג את עצמו כתומאס מאן כדי לרכוש את אמונם ועורך בינתיים רשימות של יהודים עבור הגרמנים. האם גרמניה האחרת היא אחיזת עיניים, האם היא משטה ביהודים היום כמו ששיטה המתחזה ביהודי דרוהוביץ' בסיפור?

בטור שפירסם לאחרונה תקף בילר את מבקריו וטען שקול מהעבר מדבר מגרונם. הם, לחילופין, מאשימים אותו שהוא רואה רק "נאצים בכל מקום". חילופי האשמות כאלו שמידרדרים במהירות לפסים אישיים אינם זרים לבילר. בגב כריכת התרגום העברי הוא מתואר כ"ילד הרע של הספרות הגרמנית" ("זאת אחלה תדמית. אבל אם כבר אפשר היה לכנות אותי הקיצוני של הספרות הגרמנית. זה טוב, קיצוני־ספרות! לא ימני קיצוני ולא שמאלני קיצוני, קיצוני־ספרות!"). בתכנית "הקווארטט הספרותי", שבה היה אורח קבוע, נהג להשאיר את המנחים והקהל בפיות פעורים. על ספרו של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר", שזכה ביוני בפרס מאן בוקר היוקרתי, אמר בזמנו שהוא "איום ונורא, איטי באופן קיצוני, בלי ריגוש, קפקא לעניים... ספר שמציג את ישראל כמדינה מיליטריסטית ופשיסטית ובגלל העמדה האידיאולוגית הזאת אוהבים אותו במעגלי השמאל המערבי וסולחים לו על החולשות הרבות שלו".

מה דעתך על הספרות הישראלית החדשה?

"אני עוקב פחות, אני חושב שמתורגם היום לגרמנית פחות מבעבר. הספרים של עמוס קולק כתובים גרוע אבל מאוד מעניינים. אני חושב שיעקב שבתאי טוב. אני חושב שעמוס עוז כמעט טוב. אבל הזיכרונות שלו, "סיפור על אהבה וחושך", זה ספר נורא ואיום. כל כך משעמם. פחות או יותר גאוני לדעתי זה למשל אתגר קרת".

ומה דעתך על הקהילה הישראלית הגדלה של ברלין?

"אני לא מכיר אותם. אני יכול להבין כשמישהו אומר, לא יכול יותר כל שנתיים מלחמה. מי צריך את זה? אבל זה גם קצת סוטה בעיניי. כמו פורנו נאצי. עבור ישראלים, זה קצת כמו חוברות הסטאלג משנות השישים. הצעירים מישראל שחיים היום בברלין חיים בתוך חוברת סטאלג ענקית. אני יכול להבין את זה, גם אני רציתי גרמנייה גדולה ובלונדינית כשהייתי בן 25".

שוחה בבריכת גורדון

בישראל הוא מבקר פעם בשנה ("לצערי"), גר תמיד ברחוב בזל, מבקר חברים ומשפחה ומבלה את רוב זמנו בבריכת גורדון.

בעבר כתבת שאם מדינת ישראל לא הייתה, היית כותב אחרת, ואולי אפילו בכלל לא.

"נכון. הם היו כבר מזמן חותכים לי את הביצים, הגויים!" הוא צוחק. "ישראל מגנה עליי, ברור. ראש הממשלה שלי כרגע הוא למרבה הצער נתניהו, אבל הוא ראש הממשלה שלי".

למרות זאת, בילר טוען שבפוליטיקה הישראלית הוא לא מבין הרבה. הפתרון לסכסוך שישראל פיספסה לדעתו היה "לעשות את הפלסטינים בגדה מאושרים", על ידי רווחה כלכלית, ואחר כך, כשיום אחד "יוותרו על הנאמנות הפוליטית והדתית לעולם הערבי לטובת אושר בורגני אגואיסטי", לתת להם מדינה עצמאית "ושיפסיקו לעצבן". אבל הוא מוסיף, "זה כבר מאוחר מדי".

מאוחר מדי?

"עכשיו הכל כבר התחרבן".

ומה דעתך על הממשלה הנוכחית?

"אתה מתכוון לחבורת ההיסטריות הימניות הזו? לגרש את כולם. השאלה היא רק לאן. הייתי אומר לבוטשאטש, שם הם יכולים להתחיל שוב מאפס. הממשלה הזו היא באמת קטסטרופה, בייחוד הפוטיניזם והארדואניזם הזה. דמויות מגוחכות".

לקראת סוף הראיון, שגולש לפוליטיקה ישראלית ונמשך הרבה מעבר לזמן שהוקצב לו, השיחה על המצב בישראל מעלה שוב את נושא הפחד. "כן, בשנתיים האחרונות אני חרד", אומר בילר. "אני לא יודע אם זה קשור לזה שאני מבוגר יותר עכשיו. אבל כשישראל מופיעה בחדשות בטלוויזיה, כמו עם סיפור הר הבית לפני חודש, אני יודע מיד שיש דרמה והלב שלי מחסיר פעימה. אז אני חרד. אלו הרגעים היחידים שבהם אני חרד. ישראל נראית אז כמו מישהו שהולך על קרח דק מאוד".