בימים אלה, של התנכלות לתקשורת מצד גורמים פוליטיים רבי־עוצמה וניסיונות בלתי פוסקים לסתום פיות מצד בעלי עניין למיניהם, מוטלת עלינו חובה להכיר ב"תרומה" שלנו למקום הנמוך שאליו הידרדרנו בסולם אמון הציבור במה שנכתב, משודר ונאמר על ידי האוחזים במקלדת, במיקרופון ובמצלמה.
אנו נדרשים להוכיח לצרכני התקשורת שהמוצרים שלנו מקורם בעבודה קשה ורצינית, המונחת על מצע קשיח של בדיקת עובדות ושל ניסיון ניתן להוכחה של הקביעה “אמת דיברתי”. למרבה הצער, לא תמיד אנחנו עומדים בכללי הברזל הללו. לא אעסוק כאן בסיבות שלעיתים מעניקות לנו “הנחות” על המוצר המוגמר, והכוונה בעיקר ללוח הזמנים הצפוף שבמסגרתו אנו עובדים, מה שנקרא “דד־ליין” - השעה שבה עיתון "יורד" לדפוס, ומהדורת חדשות משודרת - והתחרות בעולם הרב־ערוצי שמקצרת את טווח האפשרויות לבדיקת עובדות.
לפני כמה חודשים פירסם בכיר בעיתון יומי טור דעה שנועד להוכיח שילדיהם של מובילי דעה ופוליטיקאים לא משרתים ביחידות קרביות בצה"ל אלא בגלי צה”ל. הייתי הראשון שהוזכר במאמר. “בנו של שמעון שיפר, הדר שיפר”, נכתב שם, “הגיע לתחנת השידור הצבאית בגלל הקשרים של אביו”. מה לעשות, אבל אין לי בן ששמו הדר. כששאלתי את הכותב איך הגיע למסקנה הנחרצת שעליה ביסס את הטיעון שלו, אמר "ראיתי תמונה של שניכם בפייסבוק". אם זה לא נכון, הוסיף, אני מוכן לתקן. אבל העניין הוא לא התיקון, אלא התופעה שמאחורי הקלות הבלתי נסבלת של תקתוק המקלדת. זה לא מסובך לבדוק שם של אדם לצד שמות הוריו.
לאחרונה קראתי בעיתון על מועמדותה של השופטת רות רונן לבית המשפט העליון. נכתב שם, בין השאר, שהיא בתו של שדר הספורט הידוע יורם רונן ז”ל. ושוב, מה לעשות, אני מכיר את השופטת רונן מימי ילדותה משום שאביה המנוח יורם רונן ז"ל, מהעיתונאים המוערכים בזמנו ברשות השידור, היה חבר שלנו. לא סיימתי את קריאת הכתבה: אם טועים בעובדה כל כך בסיסית, מבחינתי אין סיבה לקרוא על מידת התאמתה למוסד המכובד במערכת המשפט שלנו.
יתרה מזאת: מוטלת עלינו החובה לשכנע את מאזינינו וקוראינו שאנחנו עושים את מלאכתנו ללא משוא פנים. במילים אחרות, שאנחנו ניגשים לעבודתנו העיתונאית בידיים נקיות וסופרים עד עשר לפני שממטירים אש וגופרית על מושא הכתיבה/שידור שלנו. הנה דוגמה: השבוע נפגשתי עם אישיות פוליטית בכירה לשיחת רקע, שבמהלכה שיתף אותי במה שניתן להגדיר כ"פיגוע תקשורתי". בנו, רואה חשבון במקצועו, פתח לאחרונה בית קפה. "זה מה שהוא רוצה לעשות", אמר האיש, “ו’פשעו’ הוא שנטל הלוואה ענקית שתסייע לו להגשים את חלומו". בתקשורת, סיפר הבכיר, הופיעה ידיעה שהטילה צל והציבה סימני שאלה לגבי הכספים שלווה הבן לפתיחת העסק. "מה אתם רוצים, שהוא לא יעבוד?", שאל האיש.
מה אנחנו רוצים? זו שאלה חשובה שראוי להתמודד איתה. לא כל מה שאנחנו עושים לקרוביהם של אנשי ציבור ניתן לכלול ברשימה התנ”כית של "פשעי דמשק". מצאתי שאיש שיחי צדק, והטענה שהשמיע באה ממקום נכון ועמוק. יש להודות שאנחנו מתקשים להתמודד עם הדילמה שמובילה אותנו לעלות או להימנע מהעלאה על הכתב של חלקי מידע שהגיע אלינו, וגם עם התביעה המופנית כלפינו להתנצל, לתקן את הטעויות שלנו.
לפי סיפור מוכר, שנלמד בבתי הספר לתקשורת, בוקר אחד התקשר מישהו למערכת של ה"ניו־יורק טיימס" והתלונן על כך שהתפרסמה ידיעה בעיתון שהוא מת. הנה אני מדבר איתכם, אמר האיש, פרסמו מיד הכחשה. אדוני, השיב העורך, אנחנו לא נוהגים לפרסם הכחשות. אבל אם אתה מתעקש, נוכל לפרסם מחר ידיעה שנולדת מחדש. √
