כשעמדה שרה טנקמן במרפאת סהנשים בתל־אביב בשבוע ה־20 להריונה, כשברחמה תאומים, והתלוננה על כאבים עזים, היה לה ברור שאינה מדמיינת. על אף שהרופא אמר לה שהכל תקין, היא ידעה בוודאות שמשהו לא בסדר. הרופא טען שנשים בהיריון נוטות להיות היסטריות או לדמיין דברים, אבל המילים שלו לא עירערו אותה ולו לרגע. טנקמן (31) ידעה בוודאות, בזעקה הכי ברורה וחדה של הגוף, שהיא פשוט חייבת להגיע לחדר מיון. כשהגיעה לשם, התבשרה: את בתחילתה של לידה שקטה.
התמונה הזו, של אישה אחת כאובה ונחושה מול רופא שמפקפק בטענותיה, היא שכיחה, שכיחה מדי, במערכת הבריאות הישראלית. כשהרפואה המערבית מדברת על גוף האדם, היא בדרך כלל מדברת על גוף הגבר. זוהי ברירת המחדל של המערכת, ולכן שני שלישים מהמחלות התוקפות גברים ונשים גם יחד נחקרו על גברים בלבד. גם רוב מוחלט של התרופות נוסו רק על גברים, וזאת בשל רתיעה משימוש בגוף שנמצא במחזור הורמונלי. וכך, כשגבר ואישה מתלוננים על אותו כאב – הגבר בדרך כלל יקבל משככי כאבים, ואישה תסתפק בתרופות הרגעה.
הרפואה המגדרית תופסת תאוצה בשנים האחרונות, אבל בישראל כמעט אין התמקדות בבריאות האישה. הטראומה האישית שעברה שרה טנקמן הובילה אותה להחלטה למלא את הוואקום. טנקמן החליטה לנתב את הזעם ואת התסכול למקום של צמיחה, ומתוך האסון שלה נולדה "קרן בריאה" – חברה לתועלת הציבור שמבקשת לשפר את השירות, את הנגישות ואת הטיפול שנשים מקבלות במערכת הבריאות.
ידעתי שזה לא פסיכולוגי
"ב־2014 נכנסתי להיריון עם תאומים אחרי תקופה של טיפולי פוריות", מספרת טנקמן. "אנחנו זוג דתי. התחתנו צעירים. נשאתי ברחמי בן ובת. במהלך החודש החמישי התחלתי להרגיש כאבים. לא ידעתי מה זה, כי זה היה היריון ראשון, אבל בדיעבד אני יודעת לומר שאלה היו צירים.
"הלכתי למוקד של קופת החולים. הייתי לחוצה. רציתי שמישהו יסתכל ויגיד שהכל בסדר. כשהגעתי, הכאבים התגברו והבנתי שמשהו לא בסדר. נכנסתי לרופא התורן ואמרתי לו שהגוף שלי בסכנה. הוא בדק אותי ואמר שהכל בסדר, באופן ודאי: לשני העוברים יש דופק, התנועתיות טובה, צוואר הרחם סגור. הכל בסדר. הוא לא בדק אותי עם מוניטור, רק אמר שלפעמים יש לנשים בהיריון צירים מדומים, והן יכולות לדמיין כל מיני דברים בגלל ההורמונים והלחץ. אבל אני ידעתי בוודאות שמשהו לא בסדר, ושאני חייבת להגיע לבית חולים. ידעתי שזה לא פסיכולוגי. לא הבנתי שאני עומדת בפני לידה, אבל ידעתי בוודאות שזה לא בדמיון שלי".
טנקמן עמדה לבדה בקופת החולים בתל־אביב. בן זוגה, לירן, היה באותו זמן שקוע בסטארט־אפ שלו בבאר־שבע, והיא הבינה שעליה להגיע באופן בהול לבית חולים כדי לקבל עזרה. "הרופא אמר לי, 'אם את רוצה לנסוע למיון, אני לא אעצור אותך, אבל אין לי איך לעזור לך. אני חושב שהכל בסדר ושזה רק בראש שלך'. אז נסעתי לבד – אני והצירים והפחדים.
"עד שהגעתי, כבר הייתי כמעט בתוך לידה. התחננתי שיעצרו את זה. אמרתי לצוות, 'אני רק בשבוע 20. בטוח שיש דרך לעצור את זה. תגרמו לתהליך להפסיק'. כל מה שהיה להם להגיד זה שאין דרך אחורה. פניי לחדר לידה, וכולנו מבינים שזה גמור.
"בחדר לידה הייתי במצב הישרדותי. בעיקר רציתי לסיים עם זה. נתנו לי זירוז ואפידורל והייתי שם עד הבוקר. אחת התמונות שהכי צרובות בי היא זו של הגרידה שעשו לי אחר כך – פרוצדורה רפואית שנועדה להוציא את השליה, שלא יצאה באופן טבעי. הייתי ערה, והרופא אמר, 'למה את בוכה? את צעירה, הכל בסדר, אין סיבה לבכות, יהיה עוד היריון'. הוא חזר על זה כמו מנטרה, שוב ושוב. לא עניתי כי לא היו לי כוחות. עד עכשיו זה הזיכרון הכי חזק שלי מהמעמד".
טנקמן יצאה משם המומה וחבולה. "כל מה שלא הציעו לי, לא חשבתי לבקש בעצמי, כי הייתי בהלם. הייתי רוצה, למשל, להחזיק את התינוקות, אבל לא הציעו; רק הראו לי אותם. אני זוכרת פחות או יותר איך הם נראו, אבל מעבר לזה הכל היה נורא מהר. תוך כדי הלידה החתימו אותי על טופס שבו הייתי צריכה לכתוב אם חברה קדישא תקבור אותם, ואז בעלי ואני לא נהיה מעורבים בתהליך, או שנדאג לכך בעצמנו. זה מעמד כל כך מופרך. מי בכלל יכול לחשוב על דבר כזה בנסיבות האלה? היו לי שני ילדים, והם פשוט נלקחו ולא נראו עוד. בסוף חברה קדישא עשו הכל לבד: אין הלוויה, אין שבעה; אני לא יודעת איפה הם קבורים אפילו. מאז הנהלים השתנו, וכבר מאפשרים להורים להיות בקבורה. גם הקברים עצמם מסומנים".
בעקבות השינוי בנהלים ובשיח הציבורי קמה בגן החיות התנ"כי בירושלים פינת זיכרון המנציחה את הקושי ואת הכאב שבלידות השקטות. האנדרטה קמה ביוזמתן של אמהות כמו שרה טנקמן, שביקשו מעט הכרה ונחמה, יחד עם מלכה נוקריאן, אחות בבית החולים הדסה.
לתת להם שמות
טנקמן מדברת לאט, אבל קולה נחוש. חשוב לה לתאר בדיוק את הרגעים האיומים שגרמו לה להבין מה תפקידה, את הריק שמתוכו צמחה העשייה שלה.
"לא הייתה לי ברירה אלא לשוב לשגרה, כי לא הייתי זכאית לחופשת לידה. זה מצב מוזר: כאילו קורה לך משהו ענק בחיים, אבל אין לזה ביטוי. הסביבה לא יודעת איך לאכול את זה. אנשים נורא רצו להיות שם עבורנו, אבל לא ידעו איך. בראייה לאחור הייתי עושה דברים אחרת ומבקשת מאנשים לבוא או להתקשר.
"יש משהו חכם בהלכה היהודית, שכשמישהו מת, יש הלוויה, שבעה ושלושים; יש תוכנית פעולה לכל רגע, לכל מעגל חברתי. כאן לא היה שום פרוטוקול. חלק מהחברים שלנו התעלמו, כי אני מניחה שהם היו נבוכים. חלק ניסו לתקשר איתנו. לפעמים אמרו דברים קצת מקטינים כמו: 'לא נורא, אתם צעירים', 'תיכנסו שוב להיריון מהר'. מאז אנחנו מתלבטים כל שנה איך לציין את היום הזה, ובסוף לא עושים כלום מכיוון שאין משהו מוגדר; זה מצריך מאיתנו יותר מדי. אבל החלטנו לתת שמות לשני התינוקות: לבן קראנו שמואל, בגלל הסיפור של חנה, שמתפללת לפרי בטן ובסוף בוחרת להקדיש את הבן הראשון שלה לה', ולבת קראנו שלווה, כי זה מה שהרגשנו כשראינו אותה".
בעקבות האירוע החלה לקרוא חומר על היחס לכאב, וכך נחשפה לתחום המגדר ברפואה. "הייתי מרותקת. לא האמנתי עד כמה גדול הפער בין חוויית הגוף של האישה לבין הטיפול שהיא מקבלת. ומה שמדהים הוא שמאז שאני עוסקת בזה, אני מגלה שאין אישה שאין לה טראומה כזו, חוויה איומה שצרובה בה".
בהשראת דפנה מאיר
טנקמן גדלה בבית דתי־לאומי ברעננה. אחרי התיכון למדה במדרשת לינדנבאום בירושלים – מדרשה דתית פמיניסטית שבה נשים לומדות תורה – ולאחר מכן התגייסה לחיל המודיעין. את לירן פגשה באוניברסיטה העברית.
בני הזוג התחתנו כששרה סיימה את הלימודים, ואז התפנו לחלום הבא: הסטארט־אפ שלהם, חברת CyActive, שמטרתה לפתח מנגנון שיחזה התפתחות של וירוסים ויוכל לתת להם מענה. לפני שנתיים מכרו לירן טנקמן ושותפו שלומי בוטנרו את החברה לפייפאל בכ־60 מיליון דולר.
"כשפייפאל קנו את הסטארט־אפ, רצינו לעשות משהו חברתי עם חלק מהכסף", מספרת טנקמן. "רצינו שלהצלחה תהיה משמעות חברתית. המכירה התבצעה כשנה אחרי הלידה השקטה, והבנתי שאני רוצה לתרגם את הטראומה האישית שלי לעשייה. לקחתי לעצמי שנה וחצי של למידה, בעיקר כדי להבין מה קיים בישראל ובעולם בתחום הרפואה הנשית, והבנתי שאין כמעט עבודה מול מערכת הבריאות עצמה. ככה התחיל להתהוות הרעיון של הקרן – גוף שיסתכל על צורכי הנשים בתחום הבריאות בצורה כמה שיותר רחבה, ימפה את הצרכים האלה ויציף אותם מול המערכת".
כיום הקרן מתמקדת בשלושה פרויקטים מרכזיים. הראשון: עיצוב פרוטוקול אחיד לבדיקה גינקולוגית, שבמסגרתו בוצע סקר שעליו ענו 6,500 נשים ושממפה את הצרכים של הנשים בבדיקה הזו. "מצאנו שהדבר שהכי מטריד נשים הוא התקשורת עם הרופא", אומרת טנקמן. "זה גם הכי חשוב לנשים וגם הכי משפיע על הסיכוי שאישה תדווח על בדיקה ככואבת או טראומטית. עוד משהו שעלה באופן גורף הוא הצורך בקבלת הסברים על הבדיקה ובקבלת אזהרות לפני פרוצדורות כואבות ואפשרות לשאול שאלות. המלצות נוספות שאנחנו מנסחים בעקבות הסקר נוגעות לחדר שבו הבדיקה מתבצעת, ולציוד. חשוב לנשים שיהיה להן כיסוי נוח, שהמיטה תהיה מוסתרת, שיהיה מקום להתארגנות".
עוד פרויקט של הקרן עוסק בהרחבת הנגישות למגוון רחב יותר של אמצעי מניעה. "זה פרויקט שנמצא בשלב המחקר, והוא מבוצע בשיתוף המרכז האקדמי ברמת־גן. אנחנו רוצים שנשים יהיו ערות לכל האופציות ויכירו את היתרונות לצד החסרונות".
הפרויקט השלישי נקרא "בוראות" על שם דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל בינואר 2016. "הרעיון עלה מתוך ההיכרות שלי עם דפנה", מספרת טנקמן. "היא הייתה מלאה רעיונות כרימון, אז קראנו לנשים להגיש לנו רעיונות למיזמים שקשורים לרפואה מגדרית ושזקוקים לתמיכה כספית ולהכוונה. המטרה היא לגעת בנושאים רחבים ומגוונים יותר באמצעות הפרויקטים, כמו העובדה שנשים מתות יותר מהתקפי לב בגלל היעדר אבחון, היחס לתקיפות מיניות במערכת הבריאות והיחס לכאב. כ־80 נשים כבר הגישו רעיונות, ואנחנו כנראה נבחר ארבעה או חמישה פרויקטים שיזכו לתמיכה ולליווי שלנו".
לדבריה, העובדה שהפרויקטים הראשונים עוסקים בגינקולוגיה לא מלמדת על התוכניות העתידיות של הקרן. "רפואה מגדרית קשורה למכלול כולו, לא רק לאברי הרבייה", היא אומרת. "אחד הנושאים שהכי בוערים בי, ושבהם אני רוצה לטפל, הוא המחלות השקופות – מחלות שלא רואים אותן בעין, אבל הן קיימות, ובדרך כלל נשים לוקות בהן, כמו פיברומיאלגיה, שמתבטאת בכאבים בכל הגוף".
האדם הנכון
בתחילת הדרך חשבה טנקמן שהיא רק תגלגל איזשהו כדור שימשיך את דרכו לבד, אבל מהר מאוד הבינה שזהו פרויקט חייה, והיא כאן כדי להישאר. היחס שקיבלה באותו מעמד מול רופא הנשים במרפאה בתל־אביב גרם לה להרכיב את המשקפיים המגדריים, משקפיים בלתי ניתנים להסרה, שמאפשרים לה לראות עוול שקוף המחייב תיקון.
"בדיעבד, אני מבינה שהבחירה שלי לעסוק בנושא הזה נובעת מהכמות המעטה של הידע על הגוף שלי שהייתה לי בעבר", אומרת טנקמן. "נשים דתיות הן קצת בלי גוף. מעבר למה שחוויתי סביב הלידה השקטה, אני מתוסכלת מכל השנים האלה בחינוך הדתי, שבהן לא חוויתי את הגוף שלי, לא ידעתי שום דבר על הגוף שלי. אז עכשיו, דרך הפעילות של הקרן, אני רוצה שלנשים יהיה ידע רלוונטי בנושאי בריאות, ושהן יוכלו לבחור מה נכון להן.
"אני רוצה ליצור תנועה של נשים שמשמיעות קול מול המערכת הרפואית, לא משום שהרופאים חס וחלילה עושים דווקא: לרובם המוחלט יש כוונות טובות, אבל הם פשוט עיוורים. בגלל זה אני רוצה להטמיע חשיבה מגדרית בתוך מערכת הבריאות עצמה, וזה מה שאני רואה את עצמי עושה בחיים".
בתחילת התהליך חיפשה אישה שתוביל את הפרויקט, מישהי עם ידע רפואי או ניסיון בתחום, אבל בשלב מסוים הבינה שהיא האדם המתאים ביותר. "זה החלום שלי, ורק אני יכולה להגשים אותו. אם יחסר לי ידע, אשלים אותו. אני לומדת מהר, וכבר לא נרתעת משום חסם. עכשיו, כשאני רואה את ההצלחות ואת התגובות גם מנשים וגם מרופאים – אני יודעת שאני האדם הנכון במקום הנכון".
