חיים על הקצה

לקראת ערב ירדנו אל הכביש הצר היוצא מזרעית ומתפתל בנחשיות בצמוד לגבול עם לבנון. שני תנים עמדו ובהו ברכב המתקרב אליהם ונבלעו בריצה בצמחייה העבותה בצידי הדרך. זו דרך נופית יפהפייה, מלאת עצי אלון ואלה ושיחי סירה קוצנית, ובחלקים ממנה ניתן לצפות על בתים לבנוניים הנטועים על המדרונות והפסגות הסמוכים.

אחרי עיקול חד, ששלט צבאי קטן מזהיר מפניו, עצרנו בנקודת דיווח 105. גדר הגבול כאן נותרה כשהייתה בבוקר ה־12.7.2006 שבו נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר מג'יפ הסיור שלהם, כמה מטרים מפה. היא לא הוגבהה ולא נבנתה מחדש. תמונותיהם תלויות על גדר תיל סמוכה לכביש, וכשעמדנו וצילמנו ירד לעברנו מוביל טנקים עצום שבלמיו נאבקו במדרון התלול.

מאוחר יותר, בבית של נורית ויעקב דרעי בזרעית, שמענו מבעל הבית על פציעתו מירי מחבלים ממש באותה נקודה בכביש, 37 שנה לפני החטיפה שהובילה למלחמת לבנון השנייה. דרעי היה אז בן 32, לולן ומורה בבית ספר, תושב המושב שהוקם שנתיים קודם לכן.

"תקשיבו טוב", הוא מותח אותנו, "זה היה ב־6.6.69, יום שישי בשעה שש בערב, הכל אמת לאמיתה. חזרתי מסאסא למושב בפז'ו 404 שלי ולפניי על הכביש היה מוטי אשכנזי, שרכב על האופנוע שלו. פתאום שמעתי פיצוץ וחשבתי שזה מהאגזוז של אשכנזי. הוא היה מרכיב אופנועים מחלקי גרוטאות, ובשנים ההן היו כאן יותר קולות פיצוצים מהאופנועים שלו מאשר מפצצות. אבל בן רגע הבנתי שהפעם לא מדובר באגזוז של אשכנזי. כשהגענו לעיקול המפורסם, נפתחה עלינו אש מהשיחים. זו הייתה חוליית מחבלים של אש"ף שחדרה מלבנון, 20 מטר מהכביש.

אפרת ארביב בהכנות לחגיגת היובל. "אין מי שייקח מאיתנו את המושכות"

"אשכנזי חטף כדור באופנוע, איבד שליטה ועף על הצמחייה. הייתי בטוח שהוא נהרג. עליי ירו נ"ט, שפיספס למזלי, וגם ממקלעים. כדור אחד חדר לרכב ופגע ביד ימין, סמוך למרפק, ומשם הוא ניתז לבטן. הצלחתי לנהוג עד המושב, והחבר'ה, ששמעו את היריות, יצאו לקראתי והעמיסו אותי על פרייבט קטן שבקושי נכנסתי אליו. הייתה פה אז בחורה בשם דינה בן עיון שהייתה אחות, והיא נסעה איתי לבית חולים ודאגה שאני לא אאבד את ההכרה. כשפתחו לי את הבטן, ראו שהקליע נתקע ליד הכבד באזור צפוף בכלי דם והחליטו לסגור את הבטן ולהשאיר שם את הקליע. כך שאני סוחב איתי מהכביש הזה קליע שתקוע ליד הכבד".

באנו בגלל התאריכים: 11 שנה למלחמת לבנון השנייה, 50 שנה להקמת מושב זרעית, שציין ביום שלישי השבוע את שנת היובל במסיבה גדולה. גדר גבול חדשה מוקמת עכשיו מול לבנון. עמדות חדשות בצד הלבנוני של הגבול צצו בשנה האחרונה, ולתושבים ביישובי הגבול ברור שמדובר באנשי חיזבאללה שמתצפתים מהן על ישראל כשהם בלבוש אזרחי. אבל לא מצב הביטחון והאיומים של נסראללה לכבוש יישוב ישראלי במלחמה הבאה טורדים את שלוות התושבים כאן.

שני מיליארד ביצים בשנה מוטלות בישראל והאחראים לכמות הזו הם 3,000 בעלי לולים, 70 אחוז מהם חיים כאן בגליל, ביישובים הסמוכים לגבול לבנון. החלטת משרד החקלאות לייבא עשרות מיליוני ביצים לקראת ראש השנה המתקרב מעמידה את פרנסתם של הלולנים בסכנת קריסה. חרדה זו מתווספת למועקה מעזיבת הצעירים, בני המושבים, שאינם רוצים לבנות כאן את עתידם בשל מחסור במקומות עבודה ואמצעי פרנסה. "אנחנו מושב הולך ומזדקן", אמרה לנו בכאב אפרת ארביב מזרעית, "בדרך להיהפך לגריאטרי. למדינה כנראה אין אינטרס שנישאר כאן, אחרת אני לא מבינה למה היא לא מעודדת ומתמרצת את הצעירים להישאר".

תאנים מהעצים בלבנון

המושבים על גבול הצפון

המושבים שתולה, נטועה וזרעית הוקמו בסוף שנת 1966 ובמהלך שנת 1967 במסגרת תוכנית לחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל, בקרבת הגבול עם לבנון. זרעית עלתה על הקרקע באוגוסט 1967, חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, ועמרם ארביב שגדל פה מספר שבתי המושב צמחו מתוך הסלעים שסוקלו במכושים. "עץ לא היה כאן, כלום", הוא אומר ומניח קערת נקטרינות שהוא מגדל במטע הצמוד לגדר הגבול. "אתה רואה תמונות מאז ולא מבין מה אנשים חיפשו כאן, למה הם באו".

יעקב (80) ונורית (73) עלו לכאן ביוני 1968. "רצינו ללכת להתיישבות כפרית", מספר יעקב, "אבל לא מצאנו חן בעיני הפקידים בסוכנות בתל־אביב. או שאמרו שאין מקום, או שאנחנו לא מתאימים. היינו צריכים להפעיל פרוטקציה כדי להגיע לפקיד שלקח מידי את קופסת הסיגריות שלי ורשם על גבה 'נא לקבל את הנ"ל למושב זרעית'. ידענו שהמושב הוא על גבול הלבנון ולא חששנו, ההפך - הגענו בהתלהבות גדולה. באנו ליו"ר הוועד דאז, בן כנען, עם קופסת הסיגריות והוא אמר 'בבקשה, תבחרו לכם בית'. בוא נאמר שלא הייתה כאן התנפלות על בתי הסוכנות ויכולנו לבחור מתוך כמה בתים".

"הקמנו לול של 1,200 מטילות, שקיבלנו כמענק מהסוכנות", ממשיכה נורית. "כולם פה היו חבר'ה צעירים מלאי מוטיבציה, בני מושבים וקיבוצים, ציונים. אי־אפשר היה לגור פה בלי ציונות. במשך שנים יעקב ישן עם מקלע מתחת לכרית. אני פעם אחת תליתי כביסה בחוץ ולקחתי את ניר, הבן הקטן שבדיוק נולד, והנחתי אותו לידי על הארץ, כשפתאום נפתחה עלינו אש מחבלים שעמדו על גבעה ממול וירו עלינו. הם קצרו אותנו במקלעים כבדים. הכדורים ממש שרקו ליד אוזניי. בנס לא נפגענו".

"בלילות הייתה פה תורנות שמירה", מתערב יעקב, "והיו לילות שהשמיים הוארו בפצצות תאורה ויכולת לשבת בחוץ ולקרוא עיתון כאילו זה אמצע היום. עד אחרי מלחמת יום כיפור לא הייתה גדר בכלל בגבול. היינו עובדים במטעים ומדברים עם הרועים הלבנונים, קוטפים תאנים מעצים שהיו בשטח לבנון. היה גם מקרה שרועה לבנוני רצה לצמצם את הפער בין הכבשים שלו, זרק עליהן אבנים ואחת מהן פגעה בטעות בחבר מהמושב שעבד במטע שלו. מהכעס הוא ירה עליו ופגע לו בישבן. היינו צריכים ללכת אליהם לכפר לבקש לעשות סולחה כדי שלא תיפתח פה מלחמת עולם".

יעקב ונורית דרעי. "אי־אפשר היה לגור פה בלי ציונות"

יוסי אדוני, יליד זרעית, יו"ר ועד היישוב ויו"ר קרן הביצים במועצה לענף הלול, אומר שהמדינה היא זו שהחליטה שהמושבניקים על גבול לבנון יתפרנסו מלולי הטלה. "נתנו לכל משפחה לול ומכסת גידול ואמרו 'מזה תחיו'. כל מי שנולד פה - בשומרה, בשתולה, בנטועה, באבן מנחם - מכיר את הריח של התרנגולות בלול מהיום הראשון לחייו. זו עדיין הפרנסה העיקרית שלנו, ובחלק מבתי האב גם היחידה. הייצור המקומי מספיק בשגרה אל מול הביקוש, אבל פעמיים בשנה, לקראת ראש השנה ופסח, יש פיקים של ביקוש לביצים, ובפיקים האלה לפעמים נדרש יבוא מוגבל של ביצים כדי לענות על הביקוש.

"אנחנו, בקרן הביצים, ממליצים על הכמות הנדרשת ליבוא על פי הערכות שאנחנו מבצעים. מאז שהענף הוסדר יש תיאום בינינו למשרד החקלאות, שמאשר יבוא. עניין של עשרות שנים. הם מתייעצים איתנו אם יש צורך לייבא בכלל ואנחנו עורכים חישובים של כמויות. השנה הודענו להם שאנחנו צופים שהגידול המקומי יענה על הביקוש, אבל למען הסר ספק המלצנו על יבוא של עד 10 מיליון ביצים. הם אישרו יבוא של 100 מיליון. כן, שמעתם טוב: 100 מיליון! זה מספר הזוי לחלוטין, הצפה של השוק. יבוא כזה יכול למוטט את הענף.

"בשלושת השבועות האחרונים עשינו קמפיין נגד ההחלטה הזו. תלינו שלטים בצמתים, פירסמנו מודעות בעיתונים, קיימנו פגישות במשרד החקלאות. לפני שבוע הודיעו לנו שהוחלט להוריד את היבוא מ־100 מיליון ל־30 מיליון. אבל גם הכמות הזו פוגעת בנו. מחירי הביצים שגובים מאיתנו מפוקחים. גם המחיר לצרכן מפוקח. ברגע שיש הצפה של השוק, היחידים שמרוויחים הם המשווקים שקונים בזול יותר את הביצים בחו"ל והרשתות שקונות מהמשווקים בהנחה. ההנחה הזו לא מגיעה לצרכן. הוא ממשיך לשלם את אותו המחיר, בערך שקל לביצה.

"בגלל הצפי להצפה, המגדלים כבר קיבלו מכתבים מהמשווקים, שהחל מהחודש הם מורידים ב־150 שקל את המחיר לעגלת שיווק שיש בה 4,320 ביצים. מדובר בהפסד של כ־2,000 שקל לחודש למגדל. גם כך הרווח לא בשמיים. למגדל עם 3,000 מטילות נשאר רווח של 8,000 שקל בממוצע לחודש בחישוב שנתי. לי, למזלי, יש עבודה מחוץ למושב. אני סגן מנהל המשק בבית החולים בנהריה. אם הלול שיש לי בחצר היה הפרנסה היחידה שלי, הייתי נופל עכשיו.

הנקודה שבה נחטפו רגב וגולדווסר ז"ל. גדר הגבול כאן נותרה כפי שהייתה בבוקר החטיפה

"ליישובי הגדר ענף ההטלה הוא צינור חמצן. תנתק אותו, גמרת כאן על ההתיישבות. גם ככה החיים פה על הגבול מאוד יקרים. אין לנו חוגים בתוך המושבים ולא גנים ובתי ספר, לא סופרים ולא מרפאות. אתה תופר פה קילומטרז' ברכב וההוצאה על הדלק היא עצומה".

איפה עומדת כרגע סוגיית היבוא?

"נכון לעכשיו אין יבוא בגלל מחלות שהתגלו בביצים באירופה. כלומר לא הייתה פה התחשבות בנו, המגדלים, אלא אילוץ בריאותי. זה לא מרגיע אותנו. אנחנו לא יודעים מה יהיה בשבוע הבא או בעוד שבועיים או בחג הבא. אותנו לא מדאיגות המנהרות שחיזבאללה חופר לעברנו, אלא המנהרות שמשרד החקלאות חופר לנו מתחת ללולים ומאיימות למוטט אותנו כלכלית".

ממשרד החקלאות מסרו בתגובה: "מטרת המשרד היא לדאוג לאינטרס המגדלים אך בעיקר לאזרחי ישראל. מדי שנה נפתחות בתקופת החגים מכסות ליבוא ביצים, כדי למנוע מחסור בהן כשהביקוש מוגבר. מכיוון שהיבואנים מכירים היטב את השוק ומטרתם למקסם את רווחיהם, אין סיבה שייבאו ביצים מעבר לנדרש. הניסיון מלמד כי בשנים קודמות לא קרה שיובאו ביצים מיותרות לשוק. המכסה הנוכחית של 30 מיליון ביצים מהווה כ־0.015% בלבד מתוך כשני מיליארד ביצים המיוצרות בישראל בשנה".

הקב"ט אליעזר אמסלם

גדר מרשתות סכינים

ישבנו אצל אדוני בחצר. אפרת ארביב (54) – ירושלמית במקור שהכירה את בעלה עמרם בצבא ובגיל 20 באה בעקבותיו לזרעית - אמרה שאסור לשכוח שתושבי היישובים על הגבול חיים תחת איום של כיבוש יישוב על ידי חיזבאללה. אליעזר אמסלם, תושב מושב שומרה, מנהל אגף הביטחון של המועצה האזורית מעלה יוסף ענה לה בצחוק: "עם כל הצרות הכלכליות שלכם, מי ירצה בכלל להתקרב אליכם?"

בשנה האחרונה זיהתה מערכת הביטחון 15 עמדות חדשות שהוקמו בקרבת הגבול, לכאורה על ידי ארגון שמירת סביבה לבנוני. בפועל, טוען צה"ל, מדובר בעמדות חיזבאללה. צה"ל החל בחודש שעבר בפרויקט הקמת גדר חדשה לאורך הגבול בעלות של 120 מיליון שקל. במפרט הטכני שלה היא דומה לגדרות שהוקמו בגבול עם מצרים וברמת הגולן. שבעה מטר גובה מפלדה, רשתות סכינים, גדר תיל דוקרני בקצה העליון ואמצעים טכנולוגיים. אולם הגדר החדשה לא תוקם לאורך כל הגבול, אלא רק בשני קטעים: בין מטולה למשגב עם ובין חניתה לראש הנקרה. באזור זרעית, שתולה ונטועה לא תיבנה גדר חדשה.

אמסלם, קצין הביטחון, אומר שתרחיש של חדירת חוליית מחבלים לאחד היישובים סמוכי הגדר וניסיון לכבוש אותו הוא לא דמיוני בכלל. "מספיק שחייל נרדם בשמירה, לא ערני, ליל סערה או ערפל, וזה יכול לקרות. מסע הרג, השתלטות ותקיעת דגל, גם אם לזמן קצר, זו פגיעה פסיכולוגית משמעותית בשל התהודה שזה יקבל. הצבא נערך לאירוע כזה בשיא הרצינות. יש פה כוחות שהייעוד שלהם בשעת חירום, כשכבר תחל לחימה בגבול, הוא לשמור על היישובים, להפוך אותם למתחמים סגורים הרמטית. אותי אבל מטרידה השגרה, אלמנט ההפתעה, שלא נתעורר באמצע הלילה לאירוע כמו זה שאירע בחלמיש בשטחים.

"לחיזבאללה יש היום יכולת לחדור ליישוב ישראלי בלי שנדע על זה עד שהם פה אצלנו, בפנים. יש להם יכולת הסתוות, רמת לחימה גבוהה מהניסיון שהם צברו בלחימה בסוריה והם מכירים את השטח. ביומיום אנחנו נערכים לזה בהרבה מאוד תרגילים משותפים עם הצבא. אני מאמין בצה"ל, אבל אין אחד עם ראש על הכתפיים שיגיד לך שזה לא יכול לקרות. עובדה שיש פה הברחות סמים בגבול, ואם יש הברחות - אז כל דבר יכול לקרות פה".

מאוחר יותר סיפרה לנו נורית דרעי, כי יש בקרים שבהם היא מתעוררת מוקדם כהרגלה, יוצאת עם כוס הקפה לגינה כדי לשמוע את הבולבולים על עץ התות ומוצאת חיילים שמסתובבים עם נשק ואפודים בחצר הבית. "הם כל הזמן מתאמנים על כיבוש זרעית. הם מכירים כל גבשושית אצלנו. לומדים איפה אפשר להסתתר, מהיכן ניתן לנהל קרב יריות. זה קורה כל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע".

ועדיין, אומרים כולם, לא זו הבעיה. "איומים צבאיים היו כאן תמיד", אומר יעקב דרעי. "היום יש כ־300 תושבים במושב", אומרת ארביב, "60 אחוז בני 70 פלוס. אנחנו הולכים ומזדקנים ואין כאן דור חדש שייקח מאיתנו את המושכות".

הלכנו להרחבה של המושב. אין שם כביש סלול, מדרכות או תאורת רחוב. "זה נראה על הפנים", אמר אדוני בעגמומיות. "הביוב זורם פה ברחוב כמו בעזה. אנחנו 48 משפחות של מייסדים ועוד 35 משפחות של בנים חוזרים. חלקם רוצים לעזוב בגלל שהמדינה לא משקיעה פה. יש לנו 13 מגרשים שמוכנים לשיווק ועוד הרחבה בתהליכי אישור מתקדמים, אבל העסק לא זז מהסיבה הפשוטה שאין התעניינות, אין ביקוש. עלות הפיתוח שמבקשים פה על מגרש היא 300 אלף שקל. אם בן אדם צריך לשים 300 אלף שקל בזרעית על פיתוח קרקע, הוא יקנה באותו הסכום, אפילו בפחות, מגרש ליד נהריה. למה בשטחים נותנים לך מגרשים באפס שקלים, מחזקים שם את ההתנחלויות, מתמרצים אנשים שעוברים לגור שם ועלינו לא שמים? מה, ההתיישבות לאורך הגבול עם לבנון לא חשובה? אפשר לקפל את הבסטה ולרדת מפה?"

זו לא בעיה רק של זרעית, אלא של כל היישובים לאורך קו הגבול. אמסלם אומר, שבשומרה הצעירים עוזבים ובמקומם באים אנשים מהמרכז, שקונים במושב בתי נופש לסופי שבוע וחגים. "אלה אנשים עם כסף, שרוב השנה אתה לא רואה אותם. וילה בנויה על חצי דונם עולה כאן 1.5 מיליון שקל, אפילו פחות, ולמי שחי במרכז ויש לו מקורות פרנסה שהם לא פה, אולי זה מתאים. אבל קח לדוגמה את הבן הגדול שלי, הוא לא מוכן לשמוע על לבוא לגור פה, כי אין לו כאן עבודה. תגיד לו, 'תגדל ביצים', הוא יחייך אליך: 'לך תסמוך על המדינה. היום נותנים לך מכסת גידול, מחר מאשרים יבוא מחו"ל ומפילים אותך'. אם הוא צריך להחליט איפה לקנות בית, הוא יקנה במקום שיש לו בו עבודה. אז הוא גר במעונה בשכירות ועובד בתפן.

"יש לנו כמה בתים למכירה במושב, ומי שקונה זה בעיקר אנשים מבחוץ. חבר הכנסת יעקב פרי, לדוגמה, ראש השב"כ לשעבר, קנה פה בית והוא מגיע אליו מדי פעם. חלק מהאנשים שבנו בהרחבה אצלנו לא רואים בשומרה את מרכז החיים שלהם. הם באים והולכים בתדירות משתנה של כל כמה שבועות או חודשים. הם מחזיקים את הבתים לחופשים שלהם. 30 אחוז מבעלי הבתים הם כאלה".

פשוט קמו והלכו

מנורית ויעקב דרעי שמענו שהחבר מוטי אשכנזי עבר לפני שנים לבית הלל באצבע הגליל. הקדימה אותו האחות דינה בן עיון שעזבה לפני קרוב ל־40 שנה למושב שדות, שהיה אז בפתחת רפיח. "היא ובעלה עזבו את זרעית בלי למכור את המשק, פשוט קמו והלכו כי פה החיים היו אז מאוד קשים. לא מעט חברים עזבו לאורך השנים".

עמדנו בחצר הבית, אותו בית שקיבלו מהסוכנות ולפני כ־30 שנה הרחיבו ושיפצו. יעקב עבר על הדברים שאותם התכוון להקריא במסיבת היובל של המושב באותו הערב. "עשינו משהו בחיינו", אמרו בני הזוג בגאווה ויעקב תהה בקול: "שאלת השאלות היא האם מדינת ישראל רוצה את זרעית ושתולה, שומרה ואבן מנחם ושאר היישובים כאן. האם היא צריכה אותנו בכלל. פעם היו צריכים אותנו כאן כי שמרנו על הגבול מפני חדירות. היום יש פה צבא ואמצעים אלקטרוניים, אז אולי לא צריכים אותנו. אולי לא רוצים כאן התיישבות יותר, אולי רוצים להשאיר פה רק חיילים", ונורית נאנחה וסיכמה: "כואב הלב".

מאורית ארביב ובעלה עמרם נפרדנו ברחבה שליד כיכר הכניסה למושב, שם התקיימה מסיבת היובל. "רק אל תוציא אותנו מסכנים", ביקשה, "כי אנחנו ממש לא מסכנים. אנחנו רק מבקשים שהמדינה תשקיע כאן. אי־אפשר שהכל ילך להתנחלויות. תשקיעו גם פה, בגליל, באנשים שגרים על הגבול. טוב לנו פה. האנשים חמים, האוויר תענוג. אנחנו בסך הכל רוצים להשאיר כאן את הילדים שלנו. שימשיכו את המשק ויתפרנסו בכבוד, שיהיה להם אופק, שיעשו פה ילדים ויעמידו עוד דור המשך, שיכניסו דם חדש. תגידו אתם, זו בקשה מוגזמת?"