שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אריאל בשור
    מסלול • 27.08.2017
    החיים הטובים בפיליון
    חצי האי פיליון, בצפון־מזרח יוון, הוא שילוב מנצח של הרים מיוערים, חופי טורקיז מנצנצים, כפרים קטנים וחינניים, אנשים מאירי פנים ומטבח ים־תיכוני פשוט וטרי  מה רואים, ומה חובה להביא ארצה בצידנית סגורה היטב | שרית סרדס־טרוטינו
    שרית סרדס־טרוטינו

    ממש כמו אישה הרה, שרואה סביבה רק נשים בהיריון, כך ראינו אנחנו הקיץ רק אנשים שנסעו ליוון. אחת מהשתיים: או שבאמת כל עם ישראל שיגר את עצמו ליוון, או שאנחנו צריכים לעשות בדיקת ראייה. או היריון.

    כבר שנים שהישראלים חורשים את האיים היווניים – כרתים, רודוס, מיקונוס, קוס, סנטוריני ואחיהם – אך דומה שרק בשנים האחרונות התחלנו להכיר גם בנפלאותיה של יוון עצמה. השנה שמענו על המון ישראלים שיצאו לצפון יוון ההררית, אבל אנחנו הגענו למסקנה שיוון עצומה וגדולה, ולא חייבים להצפין מאוד כדי לגלות אתרי טיול ונופש מהממים.

     

     

    מנזר תלוי במטאורה | צילום: שרית סרדס-טרוטינו
    מנזר תלוי במטאורה | צילום: שרית סרדס-טרוטינו

     

    אחד האזורים המרהיבים, שמשום מה רק מעט ישראלים גילו בינתיים, הוא חצי האי פיליון. האזור הזה, שנמצא בצפון־מזרח המדינה, מצטיין בטופוגרפיה ייחודית של הרים מיוערים בצפיפות, המשתפלים לתוך חופי טורקיז מנצנצים. תוסיפו לזה כפרים קטנים וחינניים המתנהלים בניחותא, מקומיים אדיבים ומאירי פנים, מטבח ים־תיכוני מלבב, שובה לב בפשטותו ובטריותו – וקיבלתם יעד תיירותי שקשה לעמוד בפניו. וכשכל זה נמצא במרחק טיסה קצרה וזולה, מדובר בצירוף מנצח.

    יש כמה דרכים להגיע לפיליון. מי שכמונו טרם ביקר בעיר הבירה של יוון, ורוצה לשלב אותה בנסיעה, יכול לטוס לאתונה, ולהקדיש לה יום או יום וחצי. משם צפויה לו נסיעה מתישה למדי, שנמשכת כחמש שעות, עד לחופי פיליון. מפרך, אך רוב הנסיעה נעשית בכבישי אגרה, שרמתם טובה מאוד.  

    אפשר גם לטוס לסלוניקי, שגם בה כדאי לבלות יום, ומשם להגיע לפיליון אחרי כ־3 שעות נסיעה. אבל הכי יעיל: בחודשי הקיץ יש טיסות ישירות לעיר וולוס, בירת חצי האי פיליון, של החברה הקפריסאית טוס איירווייז (Tus Airways). נחיתה בשדה התעופה של וולוס תחסוך את הנסיעות המתישות. ההגעה ממנה אל החופים המיוחלים אורכת כשעה בלבד. כמה מצער שגילינו את הסוד הזה רק כשחזרנו מהטיול.

     

    בין אם הגעתם בטיסה ישירה או בנסיעה מאתונה או מסלוניקי, וולוס עצמה שווה עצירה. יש בה נמל יפה, מסעדות טובות וגם חנויות לרוב. אוהבים דגים טריים או פירות ים? השאירו את הרכב בחניון הנמל (בלתי אפשרי לחנות בתוך העיר), והמשיכו כמה רחובות פנימה, למסעדת MeZen. תמצאו שם אוכל של דייגים יוונים רעבים, והרבה מאזטים כיפיים. סרדינים, מקרלים או תמנונים על הגריל, סלטים של שעועית, חצילים, פלפלים חריפים או תפוחי אדמה, והכל משכשך באגמי שמן זית משובח. לצד כל זה אפשר לשתות ציפורו, שהוא סוג בועט במיוחד של גראפה יוונית, שמייצרים משאריות הענבים הנסחטים ליין. לנו היה קצת קשה עם אחוז האלכוהול הגבוה שלו, אבל איפה תנסו אם לא פה? (Alonnisou 8, Volos. טל' +30-2421-020844).

    אפרופו נסיעות, שני דברים שכדאי לקחת בחשבון: ראשית, גם אם יגידו לכם שביוון לא צריך רישיון נהיגה בינלאומי — אל תאמינו. התקנות אינן ברורות דיין לחברות הרכב ביוון. יש המשכירים לבעלי רישיון ישראלי, ויש שדורשים רישיון בינלאומי. תלוי על מי נפלתם. חבל לבזבז, כמונו, שעתיים בתחנונים רוויי דמעות בחברת השכרת הרכב, רק כי התעצלנו להוציא רישיון בינלאומי.

    שנית: הכינו את הלימונים! חלק מהדרכים בפיליון צרות ופתלתלות במיוחד, בעיקר בעליות אל ההרים ובירידות מהם. לא מן הנמנע שיהיה מי שיסבול מבחילות בשלב כלשהו. נכון שרצועת החוף בפיליון ארוכה ויפהפייה, אבל כשרוצים לעבור בין החופים, הנסיעה תמיד תהיה ממושכת, כי לרוב אין כבישי מעבר בין חוף לחוף. גם אם המרחק בין החופים ממש קצר, כדי לדלג ביניהם צריך לעלות על ההר ולרדת ממנו בדרכים צרות ומפותלות. מי שנוטה לסבול מבחילות, שיצטייד מראש בכל תרופות הנגד שעובדות עבורו.

     

    ים או הר?

    אחת ההחלטות הכי חשובות היא הבחירה איפה ללון. בכפרים היפים בהרים, דוגמת זגורה, יש שפע של בתי מלון קטנים ודירות אירוח. גם על קו החוף בעיירות הדיג יש בתי מלון רבים: מלונות בוטיק קטנים ומהודרים, או פשוטים למדי אך נעימים. אם אתם בעניין חופשת בטן־גב קיצית, עדיף ללון על החוף ולא על ההר, כי כל עלייה וירידה ממנו אורכת לפחות חצי שעה. אם אתם מגיעים באביב, בסתיו או בחורף, ומתכננים טרקים, טיולים ביער או אפילו סקי, עדיף להשתכן על ההר ולהשקיף אל החוף המקסים מלמעלה.

    בדרך מוולוס אל החופים (או בחזרה), כדאי לעצור בכפר מקריניצה (Makrinitsa). כמו ברבים מכפרי הסביבה, גם פה בנוי היישוב סביב עצי הדולב הענקיים והעתיקים. מרפסת גדולה משקיפה אל נוף מרהיב, של ים כחול מהז'ורנלים והרים המנוקדים בבתי אבן לבנים. המלצה חמה לבשלנים: חנויות רבות במקריניצה מציעות זרים של עשבי תיבול מיובשים, הגדלים בר בכל הסביבה. קנו לעצמכם זר כזה, של אורגנו בר שלוקט בהרים. יש לו ניחוח ארומטי חזק מאוד, טעמו חריף, ואם תפזרו ממנו על כל סלט או גבינת פטה, ירקות קלויים, תבשילים, רטבים ואפילו סתם פיצה או פסטה, תקפיצו אותם בכמה דרגות. לא דומה בשום פנים ואופן לגרסה הדלוחה של האורגנו שאפשר למצוא בשקיות התבלינים כאן בארץ.

    עוד כפר מומלץ לביקור, השוכן בהרים, הוא קיסוס (Kissos), שגם הוא מצטיין בעצי דולב מקסימים ובאווירה נעימה. פה תמצאו מסעדות בשר עם גרילים אימתניים, שצולים נתחי בשר ענקיים על האש.

     הלאה, אל הים. מכל רצועת החוף היפהפייה של פיליון בחרנו להשתכן באזור Agios loannis, שבו מצויים החופים Papa Nero ו־Plaka. החוף עצמו נקי ומסודר, החול רך ונעים, והמים צלולים כבדולח. מדי פעם עשינו גיחות לחופים הסמוכים, כמו חוף דמוחארי, המומלץ מאוד אף הוא. יש חופים שבהם מתקיימות פעילויות של ספורט ימי כמו צלילה וקיאקים, אחרים שקטים יותר ומאפשרים לתיירים בילוי עצל של התענגות על השמש, החול והים.

    ומי שאחרי רביצה של כמה ימים חייב פעילות, מוזמן לקחת מפיליון טיול של יום או יומיים למנזרים התלויים במטאורה, שהם תופעה מרהיבה: נזירים יוונים שברחו מאימת המוסלמים לפני מאות שנים נמלטו לעבר צוקי ענק מבודדים, והקימו שם מנזרים. הביקור באזור הוא חוויה בלתי נשכחת, ומצדיק את הנסיעה הארוכה.

     

    אז מה אוכלים בפיליון?

    על שלושה עקרונות מתבסס המטבח היווני: טריות, עונתיות, מקומיות. בכל אזור אוכלים רק מה שצומח וגדל במקום. בטברנות ליד הים — דגים ופירות ים. למעלה, על ההרים, מתרכזים בתבשילים ובבשר, שמסתובב על שיפודי ענק במתקני צלייה רחבים. לכולם יש פירות וירקות בשפע. בואו ניכנס לפרופורציות: תחת גפנו ותאנתו זה לא רק אצלנו. האזור שופע תאנים וענבים, תפוחים, שזיפים ונקטרינות, כולם מגיעים בסופו של דבר אל הצלחת בשלל צורות. אין השפעות אמריקאיות, נגיעות אסייתיות או פינפוּנים צרפתיים. מה שצמח בגינה, ניצוד באזור או עלה מן הים — זה מה שאוכלים. ככה פשוט.

    לאורך החוף פזורות טברנות רבות, המציעות אוכל פשוט ונהדר שמכינים פה ביד ותיקה ובוטחת, כיאה לאוכל מסורתי. לא פעם ולא פעמיים נתקלנו ב"מאמות" כאלה שבמשך עשרות שנים מכינות שוב ושוב אותן מנות. הוותק הזה ניכר מיד במה שמוגש על הצלחת.

    כך התענגנו על מנה בשם "אימאם" בטברנת פוסידון בטיילת של חוף Papa Nero. עגבניות, שום ובצל שבושלו בשמן זית ממלאים חציל, שבושל בשמן בנפרד, ואחרי כן המילוי נאפה בתנור. בתה של הטבחית, שהיא המלצרית במסעדה, סיפרה לנו שבניגוד למסעדות אחרות באזור, שסוגרות דלתות בחורף, המסעדה שלהם פועלת כל ימי השנה. כך יוצא שאמהּ הקשישה ממשיכה להכין את מנת החציל הזאת יום־יום, 7 ימים בשבוע, כבר יותר מ־50 שנה. פלא שהמנה הזאת מושלמת? (Poseidonas‬, טל' +30-2426-031222).

    הצזיקי, המרענן הרשמי שמופיע כמעט בכל תפריט, עשוי מיוגורט מוצק ושמנמן כדבעי. כזה שכשנועצים בו כף, היא נשארת לעמוד ולא נופלת. הוא ממש לא חמצמץ, ודאי בהשוואה ליוגורט שלנו, ויש לו מרקם סמיך, חלק ונעים. יחד עם המון שום כתוש ומלפפון מגורר דק־דק, הצזיקי הוא פתיח שאי־אפשר לעמוד בפניו.

    הפטה המקומית מתונה במליחותה, ונתח גדול ממנה מונח תמיד על כל סלט יווני. עליה מפזרים אורגנו בר מיובש ומטפטפים שמן זית. ויש במסעדות גם גרסה נוספת של פטה, מוצלחת אפילו יותר: בתוך כלי חסין חום מניחים נתח יפה של גבינה, ומעליו קוביות של עגבנייה, בצל ופלפל ירוק. על הכל מפזרים אורגנו, מזלפים שמן זית בנדיבות רבה מאוד, ואופים כמה דקות בתנור. נהדר.

     

     

    ממלאים פרחי זוקיני | צילום: אריאל בשור
    ממלאים פרחי זוקיני | צילום: אריאל בשור

     

    טבעונים יכולים לחגוג על המטבח היווני. במסעדות רבות פגשנו את החורטה — תערובת של עלים ירוקים אכילים (כל אזור והעלים שלו), שנחלטו במים רותחים. על הצלחת מגיעה ערימת עלים חלוטים, שעליהם סוחטים הרבה לימון, ויוצקים, איך לא, כמות נאה של שמן זית. כמו ששמתם לב, כוכב המטבח היווני הוא שמן הזית, שאיתו מלווים כמעט כל מנה, מטגנים ומבשלים.

    מצאנו גם עלי גפן ממולאים באורז ושמיר, פרחי קישוא ממולאים, פרוסות קישוא מצופות בפירורי לחם ומטוגנות, המון מנות עם חצילים, וגם גרסה יוונית מעניינת של שקשוקה: עשבים מקומיים שבושלו בשמן עם עגבניות, בצלים, פלפלים וגזר, כשעל הכל נחה, הס פן תעיר, ביצת עין קטנה.

    והכי כיף? בכל מסעדה הגישו לנו בסוף הארוחה משהו מתוק לסיום, על חשבון הבית — עוגת סולת ספוגה בסירופ סוכר, אבטיח צונן, מרקחות וקונפיטורות שמכינים מפירות האזור ויוצקים על תלולית יוגורט סמיך, או סתם צלחת עם פירות קרירים. תודו שזה מנהג חמוד להפליא, שמן הראוי לאמץ מיידית גם במסעדות בארץ.

     

     

    מרקחות מפירות האזור | צילום: אריאל בשור
    מרקחות מפירות האזור | צילום: אריאל בשור

     

    מה מביאים הביתה?

    גם אתם חובבי אוכל שלא יכולים להתאפק וחייבים לחזור ארצה עם חומרי גלם במזוודה? נוסף לאורגנו הבר שעליו המלצנו, אנחנו מפצירים בכם לטמון במזוודה גם צידנית רכה וקטנה מהסוג שנסגר היטב. לקראת סוף הטיול כדאי להיכנס למעדנייה, ואפילו לסופר, להעמיס כמה אריזות ואקום של פטה מקומית (מחזיקה מעמד חודשיים לפחות), דלי או שניים של יוגורט סמיך באריזת קילו, שאין לו שום תחליף בארץ, כמה צנצנות טפנד מזיתי האזור, סירופ בלסמי עם תאנים, והשוס: טחינה מתובלת. לא ברור איך בארץ לא מייצרים (או מייבאים) את המוצר הגאוני הזה, שנמצא בכל מקום: טחינה עם דבש, עם תפוזים או עם קקאו, במרקם קליל ועדין, שכיף לאכול בכפית ישר מהצנצנת.

     

    טחינה בטעמי דבש, קקאו ותפוז | צילום: שרית סרדס-טרוטינו
    טחינה בטעמי דבש, קקאו ותפוז | צילום: שרית סרדס-טרוטינו
     

    את כל אלה מכניסים לצידנית הקטנה, סוגרים היטב ומעבירים למזוודה (מניסיון מר של חברים: לא לוקחים יוגורט וטפנד בתיק היד, למרות הפיתוי. בשדה התעופה הם מוגדרים כנוזלים, וייאלצו אתכם להיפרד מהם). בעינינו זאת הדרך האולטימטיבית לשמר גם בארץ את הטעמים הנהדרים של פיליון. כך, למשך כמה ימים תוכלו לפנטז שאתם עוד בכלל בחופשה חלומית ביוון.

     


    פרסום ראשון: 27.08.17 , 08:31